בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל מה שהזקן יבקש

מאוקטובר 1948 היתה החיילת מינה דיסקין פקידתו של דוד בן גוריון במשרד הביטחון, ואחר כך בלשכת ראש הממשלה. מזיכרונותיה מצטייר "הזקן", שהשבוע מלאו 125 שנים להולדתו, כסבא צנוע וחביב, שהתעניין בחייה האישיים ואף התערב בבחירתה למי להינשא. היא נהגה לפנות אליו במילים "מר בן גוריון" והוא תמיד השיב לה "אני לא מר, אני מתוק"

17תגובות

בפרוץ מלחמת העצמאות גויסה מינה אורבך-דיסקין, ירושלמית בת 17, לשירות צבאי. היא הוצבה כקשרית במטה "ההגנה" בבנייני הסוכנות תחת פיקודו של יצחק גסקו, שלימים מונה למפקד חיל הקשר. "לאחר הסרת המצור מעל ירושלים גסקו שאל אותי אם אהיה מוכנה לשרת כטלפנית בלשכת שר הביטחון. שאלתי אותו מי זה שר הביטחון. כשאמר 'בן גוריון', עניתי לו שאם כך אני מסכימה. באוקטובר 48' נשלחתי לראיון היכרות עם נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן גוריון ויד ימינו. הפגישה נערכה בקפה 'הקשת' בראש 'הגבעה' שעליה שכנו תשעת בתי המטכ"ל. ארגוב אמר לי שבלשכת שר הביטחון צריכים טלפנית אחראית שיודעת גם להדפיס, והוסיף: כל מה ש'הזקן' יבקש - כך תעשי!"

וכך היה?

"כמובן. כשנכנסתי לראשונה לבניין - וילת בז'רנו - נפעמתי מהפאר וההדר שלא ראיתי מעודי. בפגישה הראשונה עם בן גוריון שקשקתי, אבל הוא היה מסביר פנים ונעים הליכות להפליא. התחלתי בעבודתי בנישה קטנטנה שבה היו לי מרכזת טלפון, מכונת כתיבה ושולחן עבודה קטן. בן גוריון ישב בסלון המלכותי של הבית בקומת הכניסה, שעל רצפתו היה פרוש שטיח משגע בצבעיו. בסלון הבית התנהלו הדיונים ההיסטוריים של מערכת הביטחון במלחמת העצמאות".

איליה מלניקוב

מי עוד ישב בבית בז'רנו?

"בחדרי השינה בקומת הכניסה היו בתחילה משרדיהם של ישראל גלילי, לוי אשכול ושאול אביגור. אביגור לא העלה חיוך על פניו מאז שבנו גור בן ה-17 נהרג בקרב, והיה ספון בשתיקה כבדה. הייתי חיילת יחידה בלשכה ועבדתי בהתחלה בבגדי הפרטיים מהבית, מפני שלא היו לי מדים. בחורף קיבלתי לראשונה מדים. יום אחד נכנס יחזקאל סהר, מפכ"ל המשטרה, והתרעם: זה לא מתאים שבחורה תשב במכנסיים בלשכת שר הביטחון, תדאגי שיתנו לך חצאית. פניתי לאפסנאות במפקדת מחנה המטכ"ל, ובסוף הצליחו למצוא לי חצאית. בן גוריון היה נורא גאה שיש לו מזכירה חיילת במדים".

מי היה המפקד שלך?

"נחמיה ארגוב. הייתי חיילת יחידה בלשכת שר הביטחון. בעצם מהצבא הכרתי בעיקר את הקצינים הבכירים - הרמטכ"ל יעקב דורי, האלופים יגאל ידין, יוסף אבידר בעל החזות המרשימה, משה צדוק ועוד. זכורים לי היטב ביקוריהם הספורים של האלופים יצחק שדה ויגאל אלון, מפקד חזית הדרום. אלון היה קצין יפהפה. יצחק רבין היה אז צעיר ולא הגיע ללשכה. מאוחר יותר פגשתי אותו כשהיה בא ללשכה בקריה. גם משה דיין הגיע רק בשנים יותר מאוחרות".

הלשכה שכנה אז במחנה המטכ"ל על "הגבעה" ברמת גן (כיום, גן אברהם). דיסקין נזכרת שבן גוריון היה בא ללשכה מדי בוקר בשעה שמונה-תשע מביתו בתל אביב. הוא עבד עד לפנות ערב, אך שעות העבודה לא היו קבועות, משום שהוא יצא לדיונים רבים בירושלים ובקריה בתל אביב. "פעמים רבות נכנסתי ויצאתי מחדרו. אני קראתי לו 'מר בן גוריון', והוא חזר ואמר כל פעם מחדש 'אני לא מר, אני מתוק'. הוא התייחס אלי באנושיות יוצאת מהכלל".

הדבקת נאומים

בן גוריון, מספרת דיסקין, נהג לכתוב את נאומיו בכתב ידו על פיסות נייר קטנות, בדרך כלל ללא שורות. "הוא כתב רק בעט נובע 'פליקן', וסירב לקבל את העטים היוקרתיים ביותר שניתנו לו במתנה. על שולחנו היתה מונחת תמיד צנצנת דיו 'פליקן', אלא שלא היה אפשר אז לקנות את הדיו בארץ. כעבור שנים, כשעבדתי בקונסוליה בניו יורק, הייתי שולחת עם כל מי שנסע לארץ צנצנת דיו לבן גוריון. אל שווימר היה 'שליח הדיו' הראשי שלי".

אחד מתפקידיה היה להדפיס את הנאומים. "'הזקן' היה מקבל את המסמך המודפס ואת הפתקאות ומגיה בעצמו את הטקסט. בגמר ההגהה בן גוריון היה קורע את הפתקאות לגזרים. בשלב מסוים התעוררה מודעותו של ארגוב לערכם ההיסטורי של חלק מהנוסחים שבן גוריון קרע. נחמיה קלט את חשיבות הטיוטות להבנת ההתלבטויות של בן גוריון בנקודות הבעייתיות. לעתים היינו אוספים בהיחבא את פיסות הנייר הקרועות, משחזרים אותן לפאזל המקורי ומדביקים בנייר דבק. כל זה עשינו בחשאי, אם בן גוריון היה תופס אותנו בשעת מעשה, הוא היה הורג אותנו".

לקראת סיומה של מלחמת העצמאות באה משלחת נכים להיפגש עם בן גוריון בלשכתו. מטרת המשלחת היתה להעלות את בעיית הפרוטזות ושיקום נכי המלחמה, מפני שטרם היו אז בארץ גפיים תותבות לפצועי הקרבות. בזיכרונה של דיסקין חקוק הביקור כאירוע מטלטל: "כש'הזקן' שמע שהמשלחת מתקרבת ללשכה הוא יצא מחדרו ורץ לקראתה החוצה לקבל את פניה. במשלחת היו סימן-טוב ג'נה, ישראל (רלי) גל יפה התואר ואורי רוזמן קטוע הרגל. את ג'נה וגל, ששתי רגליהם נכרתו, נשאו יוסקה טופלברג, נהגו של 'הזקן', ומקס רובינשטיין, שומר ראשו, על הידיים מפני שלא היו אז עגלות נכים. בן גוריון היה מזועזע עד עמקי נשמתו".

ומה קרה בהמשך?

"בעקבות הפגישה ישראל עמיר לקח על עצמו להקים את מפעל 'גפים' לייצור גפיים תותבות בתל השומר. בכ' בתמוז תש"ט (1949) נערך מצעד צה"ל לציון 'יום הצבא'. בימת הכבוד הממלכתית והטריבונות הוקמו בשטח השומם שעליו נמצאת כעת תחנת רכבת ארלוזורוב. אני זוכרת שהוריו של יזהר ערמוני, לוחם הפלמ"ח בן כיתתי שנהרג בכיבוש מצודת כ"ח בגליל העליון, עלו לקבל את אות הגבורה מידי נשיא המדינה חיים ויצמן. לאחר מכן הנשיא ירד מבימת הכבוד להעניק את אות הגבורה לג'נה, שישב בכיסא גלגלים".

בשלהי סתיו 48' העתיק בן גוריון את עבודתו מלשכת שר הביטחון בבית בז'רנו ברמת גן ללשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב ("הווילה"). "שם פגשתי ביצחק נבון, שהיתה לו שפה נהדרת והוא היה מלא וגדוש, טדי קולק שאת הצעקות שלו שמעו בכל קומות הבניין, שמעון פרס שלמד שם צרפתית, אפי עברון, אלקנה גלי ועוד. בלשכה שררה אווירה מצוינת. בבניין שממול שכנה לשכת שר האוצר, אליעזר קפלן. במרתף האוצר נמצא ארכיון מזכירות הממשלה ובו פינה קטנה לארכיונו של בן גוריון. הועברתי לארכיון, וכשרבקה ברנובר סיימה את עבודתה כפקידתו של בן גוריון, הוצבתי במקומה".

איפה ישב ראש הממשלה?

"בן גוריון ישב בקומה השנייה ב'ווילה' צמוד לאולם ישיבות הממשלה. דלת עץ הפרידה בין לשכתו לחדר הדיונים. נחמיה ארגוב ישב בחדר קטן סמוך לבן גוריון. זאב שרף, מזכיר הממשלה, וחנה אבן-טוב ממזכירות הממשלה, ישבו בקומת הקרקע. איתם היתה גם דורית רוזן, שהדפיסה את מגילת העצמאות באייר תש"ח, ולימים עסקה בתלונות הציבור. בקומה העליונה ישבו צבי מימון, הכתבניות והקצרניות שתמללו את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה. לעתים הגיע לסייע יעקב מימון, אחיו של צבי, שהיה המומחה והמורה מספר אחת בארץ לקצרנות. בתקופה זו הצטרפה ללשכה מתילדה חביליו שהשתחררה משירותה כקצינה בחיל הים. היא שלטה באנגלית ברמה של שפת אם ושימשה המזכירה האנגלית בלשכה. בן גוריון לא אהב את השם מתילדה ואמר לה לבחור שם אחר. ישבנו שלושתנו, בן גוריון, מתילדה ואני, והעלינו הצעות לשם חדש בשבילה. עלו כל מיני שמות ולבסוף היא בחרה בשם רות, בעידודו של 'הזקן'".

מה אכלתם?

"הבאנו סנדוויצ'ים מהבית. פולה תקעה מדי פעם תפוח לכיס הז'קט של בן גוריון, והיתה מצלצלת ללשכה להזכיר שיש תפוח בז'קט. כשהגענו ל'ווילה' בקריה זכינו סוף-סוף למטבחון קטן. בן גוריון שתה תה וקפה שחור. כשהצטרד היה שותה חלב חם. נס קפה וסוכרזית עוד לא היו אז. היה צנע והכל היה בקיצוב. הכיבוד בישיבות היה בצמצום רב, מעט ביסקוויטים לפעמים. פולה סיפרה לנו שבן גוריון (כך היא קראה לו) נוהג לתשאל את בתו רננה, שלמדה אז באוניברסיטה העברית, מה חושבים עליו הסטודנטים. רננה דיווחה לו על הלכי הרוח, ופולה כעסה שהיא מוסרת לו את הדברים כהווייתם ללא 'עיגול פינות'. בן גוריון נחלץ תמיד להגנת רננה, והסביר לפולה שהכי חשוב לו לדעת מה אומרים בני הדור הצעיר מפני שהם עתיד המדינה".

היית עובדת גם בביתו?

גטי אימג'ס

"מדי פעם. בפעם הראשונה שהוא יצא למסע בארצות הברית מטעם המגבית היתה התרגשות עצומה. הוזעקתי להדפיס בביתו את נאום הפרידה לעיתונאים לפני עלייתו לכבש המטוס בלוד. בן גוריון סבל מלומבגו נורא ולא היה מסוגל לשבת. הביאו בהשאלה את מכונית השרד של הנשיא, חיים ויצמן, שהיתה עם גג פתוח. הכניסו אותו למכונית בעמידה, ולאט-לאט הוא התיישב. כך יצאנו בשיירת הפמליה לשדה התעופה, והמסע הוכתר בהצלחה אדירה. יהודי אמריקה קיבלו את בן גוריון בכבוד מלכים.

"לפולה שימשה הנסיעה לאמריקה הזדמנות לסגירת חשבון היסטורי קטן עם חברות נעוריה. כשהיא החליטה לעלות ארצה עם בן גוריון הן ניסו להניאה מהמעשה: 'יש לך מקצוע כאחות מוסמכת בניו יורק ולמה לך ללכת להתחתן עם חקלאי מהמדבר?' כשהיא חזרה מהביקור היא לא הפסיקה להשוויץ ולספר על הפגישה עם אותן החברות, כאשת ראש הממשלה".

את יודעת שאת פוזלת?

עד העברת משרדי הממשלה לירושלים בדצמבר 1949 התנהלו ישיבות הממשלה בלשכת בן גוריון בקריה. "משה שרת היה בא לישיבות הממשלה בהילוך זקוף קומה ובהתנהגות אצילית", מספרת דיסקין. "הוא היה ישר כמו מיתר. גולדה זכורה לי כאשה נחמדה בין כל הגברים. לפעמים דיברנו והיא התעניינה בשלומי. דוד רמז, שר התחבורה, ישב על יד גולדה סביב שולחן הממשלה, לפי בקשתה. היו מקומות קבועים. זכורים לי גם הביקורים של נתן אלתרמן שלפעמים הגיע חצי שתוי. רק כעבור שנים הבנתי איזה משורר ענקי הוא. 'ידידי אלתרמן', כך היה בן גוריון פותח את המכתבים שהדפסתי לו".

זכורים לך אירועים מיוחדים מהתקופה ההיא?

"ברמה הלאומית זכורים לי פרשת טוביאנסקי וטקס חילופי הרמטכ"לים הראשון".

במלחמת העצמאות הועמד סרן מאיר טוביאנסקי, מבכירי "ההגנה" בירושלים, לפני בית דין שדה, הואשם בבגידה והוצא להורג בו במקום. האירוע המחפיר התרחש ביוני 48' וכעבור שנה הורה בן גוריון לחקור את הפרשה. איסר בארי, ראש מחלקת המודיעין, שעמד בראש הרכב השופטים, הורשע בהריגה, גורש מהצבא ונידון למאסר (של יום אחד).

"טוביאנסקי היה חברו של אבי בירושלים", אומרת דיסקין. "האלמנה, חיה טוביאנסקי, שנותרה עם הבן היתום לא ידעה את נפשה והיתה מגיעה מדי יום ביומו ללשכה בירושלים. כשנגמרה החקירה בן גוריון נתן לי להדפיס שני מכתבים. הראשון היה מכתב התנצלות שנשלח לאלמנה, ובו הודיע לה כי בעלה חף מפשע, הוענקה לו דרגת סרן ונקבעו פיצויים למשפחה. המכתב השני היה ממוען להנהלת הגימנסיה שבה למד בנו הצעיר של טוביאנסקי. במכתב ביקש בן גוריון לערוך מסדר לכל תלמידי הגימנסיה ולקרוא לפניהם את דבר ראש הממשלה ושר הביטחון לבן היתום. הוא הסביר במכתבו שבמלחמות קורות טעויות טרגיות והדין עם האשמים ימוצה. כשהדפסתי את השורה 'יידעו כל תלמידי הגימנסיה שאביך לא בגד והיה מפקד מוכשר ואמיץ', זלגו לי דמעות מהעיניים ללא הרף".

וחילופי הרמטכ"לים?

"הטקס הראשון של חילופי רמטכ"לים, מיעקב דורי ליגאל ידין, היה אפוף התרגשות עצומה. שררה תחושה של אירוע היסטורי, פעם ראשונה שמתקיים מעמד כזה. נחמיה ארגוב השביע אותנו לשמור על חשאיות מוחלטת והזהיר אותנו לא להוציא הגה. הוא אמר שהתאריך המדויק סודי ביותר כי לא רצו שום טראסק עם העיתונאים. הדפסתי את מכתב הפרידה של בן גוריון מדורי ואת מכתב המינוי לידין, נעלתי אותם במגירת שולחני ולא פציתי פה. שמרנו על זה בסודי סודות.

"קבענו שביום הטקס נבוא מוקדם מהרגיל כדי להכין את הכיבוד הצנוע ולסדר את אולם ישיבות הממשלה. כשהתקרבנו ללשכה חשכו עינינו. כל הרחבה לפני לשכת ראש הממשלה היתה שחורה משחור מצלמים ועיתונאים שהתנפלו על עובדי הלשכה. יא-בא-יה. נחמיה הופתע ולא ידע כיצד העניין דלף. הכנו סנדוויצ'ים קטנים מפרוסות לחם עגולות עם ממרח כלשהו וזה הכל. אחד הצלמים צילם אותי בחולצה לבנה עם פלטת תקרובת צנועה, וזה היה התצלום היחיד שלי מהלשכה, מפני שלא הצטלמנו אז. חנה אבן-טוב ממזכירות הממשלה יצאה מהטקס דומעת מרוב התרגשות. היתה לי כל הזמן תחושה שאני עדה להיווצרות ההיסטוריה, ולצד התעלות הרוח היה בתקופה זו הרבה כאב על השכול הנורא, וגם אכזבות ופחדים".

מה האירוע שזכור לך מהבחינה האישית?

"יום אחד בן גוריון קרא לי לחדרו, שבו ישבו אשכול, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות, ואנשים נוספים לדיון בענייני קרן היסוד והקק"ל. נכנסתי לחדר והוא פקד עלי - 'שבי!' התיישבתי. הוא פנה אל האנשים שישבו איתו ואמר להם: 'תביטו על מינה, אתם לא חושבים שהיא פוזלת?' הייתי המומה והסמקתי עד שורשי שערותי. הנוכחים הנבוכים הסתכלו עליו בתדהמה כאילו נטרפה עליו דעתו, אבל הוא המשיך בשלו וחקר: 'מה, ההורים שלך לא לקחו אותך לרופא עיניים?' הייתי נערה צעירה מול כל ענקי הדור ולא ידעתי מה לעשות. הצלחתי לסנן ולשאול אותו: מר בן גוריון, אתה קראת לי? בשביל מה? אז הוא אמר: 'זה בסדר, את יכולה לחזור'.

"בעקבות האירוע הזה רצתי לכל רופאי העיניים בתל אביב, והם אמרו לי: 'תגידי לבן גוריון שהוא לא יודע על מה הוא מדבר'. כעבור שנים הגיעו ארצה זוג אופטיקאים מדרום אפריקה ופתחו חנות אופטיקה באלנבי. הם נחשבו למומחים המקצועיים ביותר בארץ. מכיוון שאני קצרת רואי, הייתי צריכה משקפיים ובאתי לבדיקה. האופטומטריסט בדק אותי בקפידה שעה ארוכה, ובסוף אמר: את באמת קצרת רואי, אבל האם מישהו אמר לך שלפעמים העין בורחת לך הצדה ואת פוזלת?"

מכתב מאמריקו

היא השתחררה משירותה בצה"ל ב-1949. "המשכתי בעבודתי בלשכת ראש הממשלה כרגיל, בלי שום טקס ושום כלום. החזרתי את המדים באפסנאות של מחנה חיל הקשר בשרונה, וזהו. אפילו לא התייצבתי בבסיס השחרורים, מפני שבעצם מעולם לא התחיילתי.

"כשהועברה הממשלה לירושלים, שוכנה לשכת ראש הממשלה בחדרו של ברל לוקר, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, בירושלים. הייתי נוסעת פעמיים בשבוע עם מתילדה ועם מכונות הכתיבה שלקחנו איתנו, בג'יפ של המשטרה הצבאית מהקריה לירושלים. לאחר מכן העבירו את שתינו לחדר נעול קטן בבנייני הסוכנות. יום אחד נכנס לחדרנו ראובן שילוח, ראש 'המוסד', שהיה קצת קסוקר. הוא היה מופתע מנוכחותנו בחדר, ושאל: מה אתן עושות כאן? לא הבנו את כוונתו, ואז הוא אמר לי לזוז רגע מהכיסא. קמתי ממקומי והוא קפץ על השולחן, נתן מכה לתקרה ופתח מעלינו דלת סתרים לסליק של המודיעין שלא ידענו על קיומו. המחבוא היה מלא קלסרים סודיים. שילוח שלף את התיק הנחוץ לו ואנחנו נותרנו פעורות פה".

בוקר אחד ב-1952, כשיצאה לעבודה מביתה בירושלים, פגשה בפתח הבית את הדוור שמסר לה מכתב מידידה איתן דיסקין, שלמד באוניברסיטת "דיוויס" בקליפורניה. "מיהרתי מאוד לעבודה ולקחתי איתי את המכתב. כשהגעתי למשרד הנחתי את המכתב סגור על שולחני והתחלתי בפעולות הדחופות לפתיחת הלשכה. בן גוריון יצא ממשרדו והסתובב במזכירות, ולפתע צדה עינו את המכתב מחו"ל עם השוליים בכחול-אדום והלוגו של ה-Air Mail על המעטפה. הוא שאל: 'מי שלח לי מכתב מאמריקו?' הייתי טרודה מאוד בעיסוקי המשרדיים ועניתי לו שהפעם זה לא בשבילו אלא בשבילי. הוא שאל בפליאה: 'מי יש לך באמריקה?' השבתי שיש לי חבר סטודנט שלומד שם ושאפילו לא הספקתי לפתוח את המכתב. הוא אמר בפסקנות: 'אין דבר כזה, אם יש חבר - מתחתנים!'

"אמרתי לו שזה לא חבר בשביל להתחתן, אלא ידיד בן גילי. תשובתי לא הניחה את דעתו אבל לא ייחסתי לעניין חשיבות כלשהי. באותו היום התקיים בלשכה כנס של ראשי משלחות משרד הביטחון בחו"ל. בן גוריון קרא לפרס, שהיה אחראי על משלחת הרכש בארצות הברית ואמר לו: 'שמעון, למינה יש חבר באמריקה. תבדוק אם יש אצלך מקום עבודה פנוי במשלחת בשבילה'. פרס אמר שיבדוק, אבל ראיתי שבן גוריון לא כל כך סומך עליו. כעבור רגעים אחדים שוב יצא בן גוריון מחדרו וקרא לראובן דפני, הקונסול בניו יורק. הוא הורה לו לסדר לי מקום עבודה בקונסוליה וחזר למשרדו.

"דפני, שבמלחמת העולם השנייה צנח עם חנה סנש באירופה, שאל אותי איפה איתן לומד. כשעניתי בסקרמנטו, הוא פקח מולי זוג עיניים ואמר: את יודעת שהמרחק מקליפורניה לניו יורק הוא יותר גדול מאשר המרחק מירושלים ללונדון? אמרתי לו שאני לא יודעת ולא רוצה לדעת, מפני שמעולם לא יצאתי מהארץ, ואין לי שום כוונה לנסוע לאמריקה, ושישכח מזה. אבל בן גוריון לא שכח. הוא לא הרפה. התחננתי לפניו שיעזוב אותי לנפשי, אבל זה לא עזר לי.

"ערב לפני הטיסה ארגוב לקח אותי להיפרד מבן גוריון במעונו בשדרות בן-מימון. פרצתי שם בבכי תמרורים נורא כפי שמעולם לא בכיתי. בן גוריון שאל למה אני בוכה, ואמרתי לו שאני נורא פוחדת מהנסיעה. פולה עמדה בצד ושמעתי אותה לוחשת ביידיש: נוסעת להתחתן ובוכה כמו ילדה קטנה. 'הזקן' עודד את רוחי והבטיח שיהיה לי טוב. בארבעה ביולי, יום העצמאות האמריקאי, נחתתי בניו יורק. בשדה התעופה חיכו לי, להפתעתי ולהתרגשותי, איתן ושלושת חבריו. הם שכרו שברולט ענקית, גרוטאת פח חלודה, ששייטו איתה לרוחב כל הקונטיננט. למראה תווית קליפורניה על לוחית המכונית המקרטעת נעצו בהם הכושים בהארלם מבטים משתאים על האומץ".

היא עבדה במשלחת בארצות הברית שלוש שנים וחצי. "כשהחלטנו להתחתן שלחתי מכתב להורים. לא היה אז טלפון וכל התקשורת היתה באמצעות מכתבים ששליחתם נמשכה שבועיים לפחות. המכתב הגיע להורי שבוע לאחר נישואי. באותו היום עצמו התחתן אחי התאום, אמנון אורבך, בחיפה, ללא ידיעתי. בן גוריון ממש קבע את מסלול חיי ואת גורלי האישי".

לאחר שובם לישראל מארצות הברית השתלב איתן דיסקין בעסק המשפחתי לייבוא משקאות חריפים שייסד אביו, "י. דיסקין בע"מ" ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. מינה דיסקין עבדה יותר מ-30 שנים כמזכירת מנכ"ל "פזגז" ונציבת שירות הלקוחות בחברה. למינה דיסקין, שהתאלמנה מבעלה, שלוש בנות, שישה נכדים ושלושה נינים.

היית מודעת למשמעות העבודה במחיצת בן גוריון?

"נפלה בחלקי זכות ענקית. ראיתי במו עיני איך קמו ממשלות, איך התהוו מוסדות המדינה יש מאין ואיך התעצבה דמותה. בן גוריון היה איש אשכולות שראה, ידע וחש הכל. הוא עסק בנושאים האסטרטגיים ברומו של עולם וירד גם לפרטי פרטים הכי קטנים. הכל עניין אותו והכל היה אכפת לו. על ספרו 'בהילחם ישראל', שאותו הדפסתי, כתב לי בן גוריון הקדשה: 'למינה, חיילת ובת-חיל, ברעות, ד. בן גוריון'". *

בית בז'רנו

הבתים הופקעו והדיירים נדרשו לעזוב בתוך יממה

ביום הכרזת העצמאות פונו מבתיהם דיירי שכונת גבעת "גן אברהם" הסולידית והמרוחקת ברמת גן, כדי לשכן בבתיהם את משרדי המטכ"ל והנהלת משרד הביטחון. הבניין המרכזי במתחם היה בית ההבראה "החלמה", ולידו "פנסיון מרים", שני בתי דירות וחמש וילות. הווילה היוקרתית ביותר היתה של סופיה ויוסף בז'רנו, בעלי בית החרושת לסיגריות "בז'רנו" ובית החרושת למיצים "עסיס". בז'רנו נחשב ראש וראשון לעשירי רמת גן, ובמלחמת העצמאות שימש קצין התחבורה במטה מחוז דן.

מתוקף צו ההפקעה נדרשו 56 המשפחות שהתגוררו ב"גבעה" לפנות את בתיהן בתוך 24 שעות, למשך חודש ימים. כמה מהמשפחות, שזה עתה עלו ארצה (בהן הוריה של סנטה יוספטל, אז חברת קיבוץ גלעד ואחר כך חברת כנסת מטעם מפא"י), נזרקו לרחוב, ובז'רנו שיכן אותן בחצר בית החרושת שלו.

ניר כפרי

האדריכל בנימין צ'לנוב תכנן את בית בז'רנו בסגנון הבאוהאוס, והוא נחנך ב-1944. הווילה הדו-קומתית נבנתה בשני מפלסים על המדרון התלול של הגבעה. בכרכוב שמעל דלת הכניסה לבית ניכרת עדיין פגיעת הנתז (ריקושט) מהפצצה שהושלכה בתקיפת מטוסי חיל האוויר המצרי ב-3 ביוני 1948, כאשר דוד בן גוריון היה במשרדו בבניין. בחצר הכניסה לבית היו נטועים ארבעה עצי הדר בשורה חזיתית: קלמנטינה, אשכולית, תפוז ולימון, ולצדם שיחי פיטנגו ועץ מנגו (שהיה אז חדש בארץ). בחצר העורפית היו עצי שסק, שיחי ורדים וגפנים שטיפסו על קיר הבית המערבי. בריכת דגי נוי נבנתה על צלע הגבעה במרכז הגן המטופח.

חדר העבודה של בז'רנו היה ספון כולו עץ, ובמרכזו שולחן כבד מעץ. למחרת פינוי הבית שלח בז'רנו, לבקשת נחמיה ארגוב, ספת מנוחה לבן גוריון.

החזרת הבתים לבעליהם ולדייריהם בעיצומה של מלחמת העצמאות נדחתה שוב ושוב. העתירה לבג"ץ בעניין זה (העתירה התשיעית מאז הקמת המדינה), שהגיש ד"ר הנס זלינגר, מדיירי ה"גבעה", נגד שר הביטחון, נדחתה בפברואר 1949. להפגנת נשות השכונה מול בית בן גוריון לא היה הד בעיתונות התקופה. במאי 1949 הועבר המטכ"ל למחנה השלישות הנוכחי והבתים הוחזרו לבעליהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו