בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאו, דפים, הרקיעו וקוו!

"בית הקברות הימי" הוא שיר על האור והים התיכון, אבל שיר של פול ואלרי לעולם אינו כתוב רק על נושא מסוים. עליו ליצור עולם מוסיקלי אינסופי

תגובות

בית הקברות הימי ומבחר הרהורים על השירה, מאת פול ואלרי, תירגם מצרפתית דורי מנור, הוצאת נהר ספרים, 2011, 85 עמודים

בספר הדקיק הזה, שנדפס בכריכה רכה, ניתנת סוף-סוף בידי הקורא הישראלי אחת מיצירות המופת של משוררי המאה שעברה. את "בית הקברות הימי" של פול ואלרי יש לקרוא לצד האלגיות של רילקה, הקווארטטים של ת"ס אליוט, "קדיש" של אלן גינזברג ו"פוגת המוות" של פול צלאן.

בשעה שאני קונה את הספר הזה אני שב ומבקש רק שבני הזמן שלי, עכשיו, בעיר הזאת, יעזבו אותי, יניחו לי לקרוא, ליפול בודד אל תוך השיר הארוך הזה. רק שיאפשרו לי את הרגע הקלוש הזה מבלי לפטפט, מבלי לעקוץ, להיות מחוץ לזמן, מחוץ לצורך, להיות העין שחולפת על פני המלים - אינה יודעת אם היא מאירה או מחשיכה את הדברים. להפוגה אני מייחל, לכריעה מול הרגש הגדול שעוד יכול להתעורר מבלי שאתבייש בו.

"הו, נפשי היקרה", אני כמעט לוחש כשאני מוצא את האפיגרף היפה הזה של פינדרוס, משורר יווני קדום המברך את הצללית החכמה של פול ואלרי בן המאה העשרים ואת הקורא בן המאה ה-21, מברך אותנו בני השיר, בני האודה, בני אותה השמש ואותו הים. הו, נפש יקרה, אני שב ומבקש, הקשיבי בשקט לתנועת השיר, לא בתגובה פרועה, לא מתוך תשוקה חולפת, הישמרי מפני הלהג הריק של העליבות היומיומית. הקשיבי בהיחבא, בנסיגה, בגבוליות של מה שאולי נמצא ואולי אבד, בטקס שאין לו חוק, שבו העולם מתכנס כולו לתוך השיר:

הו, לי ובשבילי ובי בלבד,

בלב, במקור השיר, ובד בבד

בין המקרה לריק, אני אורב

להד פנימיותי המר: באר

לילית ומצלולית שתבשר

על תהם נשמתי המתקרב!

"בית הקברות הימי" הוא ודאי היפה והחשוב מבין השירים של פול ואלרי. השיר פורסם לראשונה ב-1920 ומאוחר יותר כונס בקובץ השירים "קסמים" (1922). באותן שנים שב ואלרי אל חזית הבימה האינטלקטואלית והספרותית בפאריס, לאחר תקופה של גלות פנימית שבהן התכנס בחדר עבודתו, כתב מדי בוקר את "מחברותיו" ונמנע מלפרסם דבר. ב-1921 הוכתר למשורר החי החשוב ביותר בזמנו, ב-1925 נבחר למוסד היוקרתי של "האקדמיה הצרפתית", וב-1937, לעת זיקנה, החל להרצות בקולז' דה פראנס.

ואלרי היה מקורב בצעירותו למשורר הצרפתי סטפן מלארמה, שקרא לו לדבוק בבדידות ובטון כתיבה חריג, והיה גם חברו הטוב של אנדרה ז'יד, בן שיח למשוררים כמו ריינר מריה רילקה ולציירים כמו אדגר דגה. הוא התמסר ליצירת לאונרדו דה-וינצ'י, תירגם את וירגיליוס וכתב פאוסט משלו. ואלרי גילם בדמותו את הנאצלות של הקלאסיקה הצרפתית והאירופית ובה בעת ניחן במבט המודרניסטי המפוכח, הלא מצועצע, האוחז בתמורות הזמן והחומר. הלווייתו הלאומית רבת המשתתפים, שנערכה עם תום מלחמת העולם השנייה ושחרור צרפת מעול הכיבוש הנאצי, היתה לנקודת ציון סמלית: פאריס הוחשכה, ורק הפנתיאון נותר מואר כמגדלור.

קשה לכתוב על השיר הזה מבלי לבגוד בשפתו המורכבת. "בית הקברות הימי" הוא פואמה ארוכה, שירה מדיטטיבית שביסודה התרחשות אישית וחיה. ואלרי עצמו מתוודה כי נושאו של השיר התגלה בפניו רק כפועל יוצא של תבנית קצבית שהתנגנה בו. הניסיון לכתוב טור בן עשר הברות בעקבות ה"קומדיה" של דנטה, הוביל את ואלרי לחפש טון אישי ואוניברסלי כאחד, למצוא מחדש את המקום שבו התודעה מתעצבת בזיקה למרחב: "על השיר האפשרי להיות מונולוג של ‘האני', מונולוג שבו יועלו, יותוו ויונגדו אלה לאלה הנושאים הפשוטים והתמידיים ביותר של חיי הרגש והמחשבה שלי, כפי שאלה נכפו עלי בנעורי, בזיקה לים ולאור, במקום מסוים לחופי הים התיכון" (עמ' 55).

זה שיר של מקום, כפי שמורה כותרתו, שיר הקורא להשתהות במקום, כמו רגע מתארך והולך של "שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה". הנה כך מספר על עצמו ואלרי: "מאז ימי ילדותי, ים התיכון לעולם לא חדל להיות נוכח בעבורי, ראשית למראה עיני, ומאוחר יותר לעיני רוחי. (...) דבר לא עיצב אותי יותר מאותן שעות של סגידה לא-מודעת... בהן חוויתי רגעי השתאות בלתי מחוורים והתעלויות נפש קמאיות".

בבדידות של בית הקברות הצופה אל הים יכולה השתיקה של המשורר להתרקם ביסודות הטבע, בגורל הארצי של האדם או בהזיותיו וכמיהותיו. פיתוחי האבן של המצבות, עצי האורנים, גלגל השמש בשמים ומצולות הים, האדמה שבה קבורים המתים ואותו "אני" המבקש את חייו מבלי דעת - כל אלה כבר נוכחים מן הבית הראשון ויוסיפו להימצא גם לאחר שיסתיים הבית האחרון של השיר. מלאכת הכתיבה נדרשת אפוא לחלוף בין הכוחות הללו, להבקיע מתוך סודותיהם ולנסח את הניגודים והחיבורים הנוצרים ביניהם.

כמו מעין רומאן חניכה של הסובייקט האסתטי, השירה מבקשת לשזור קשרים שקשה להתירם, ללטש צירופים ייחודיים כדי לעורר את דרכיה של התודעה - לראות כיצד היא מתחייה ומבשילה מתוך הנוף הזה ובכך שואלת מחדש על ייעודה. הנה למשל, מן המבט האימפרסיוניסטי ורשמי החושים קמים ונוצרים דימויים מיתיים מרהיבים: הים בזהרורי השמש נעשה "נחש / שיכור מכחול בשרו, נחש נושך / את זנב ניצוצותיו המשתכשך". מתוך התפעמויות בלתי נשלטות, התופעות הופכות לסמלים, הטרדות האינטלקטואליות עולות במחשבה, ומכאן - מורגש אותו מאבק בין המשתנה תמיד והשלם המוחלט, בין הבלתי מושג והקיום האפשרי, בין אור היום לשורשי הלילה, בין חוסר הפשר של המוות וההבטחה שבחיים:

לחיות! לחיות עכשו! הרוח קם

על עמודי הספר לטרקם,

וגל נתז בעז מהנקרות!

דאו, דפים, הרקיעו וקוו!

נתצו, גלים! נתצו והקוו

בגג הזה שבו נקרו סירות!

ואלרי האמין כי יותר משהשירה צריכה לשאוף לתוצאה גמורה ושלמה, היא נדרשת לשמש מפתח לתהליכי העשייה הבלתי נשלמים שלה. במובן הזה היה שב ומזכיר במסותיו שהמלה "פואטי" נגזרת מיוונית משם הפועל "ליצור, לעשות" (poiein). השירה בשבילו לא היתה תנועה ספונטנית ויוקדת מהשראה ואף לא מעשה רצוני ומלאכותי. ייתכן שוואלרי ראה בשירה מעין חקירה מתמשכת המתלבטת בין המקרה להכרח, עבודה הנותרת תמיד בתהליך של התהוות. הסוף הוא אילוץ חיצוני ליצירה. האינסוף של היצירה צריך לייצר הלכה למעשה את אינסופיותה של הרוח. "משורר הוא מי שהקושי ההכרחי בטור השיר מפרה אותו ברעיונות" (עמ' 69); "למי ששואלים ותוהים (...) מה ‘התכוונתי להגיד' בשיר זה או אחר, אני עונה שלא התכוונתי להגיד אלא התכוונתי לעשות, ושהכוונה לעשות היא שהכווינה את מה שאמרתי" (עמ' 54).

תרגומו של דורי מנור הוא מענה ער ורגיש לצוואה שהותיר ואלרי. התמודדותו חסרת הפשרות של המתרגם עם הצורניות והטון המוסיקליים של השיר ראויה להערכה שאין כדוגמתה. המתרגם הולך במסלול שהמשורר עצמו סלל: הוא חוקר את התבנית השירית כתנאי מוקדם לכל התכה בין המצלול למשמעות. בשיאו מורה התרגום על כך שיצירת שירה חדשה ורדיקלית אינה נפרדת מלהט החזרה והנאמנות למקור; מנור המתרגם הוא בראש וראשונה משורר, אשר תובנותיה של תולדות הספרות המערבית בדמו, עד אשר שליטתו המושלמת בכלים האמנותיים הופכת את הזרות של שירת העבר להשתאות ערה מן היופי הפואטי.

אך מה שצד את העין יותר מכל הוא הסידור הטיפוגרפי של הספר. הספר בנוי כך שהתרגום השירי של "בית הקברות הימי" מלווה בתרגום מילולי ובהערות שוליים נרחבות העומדות על עיקר הקשיים המילוליים והפרוזודיים שבשיר. התעוזה לחשוף את שולחן העבודה של המתרגם בין דפי הספר היא בשורה של ממש: היא ממחישה כי השיר עודנו נמצא בתהליך התהוות וכי הוא נעשה גביש טהור ומלוכד רק כאשר הוא מתערער על ידי ממד של אי-קביעות.

הקריאה הזאת מבהירה אילו רבדים מסתיר כל רצף של הברות, כיצד כל מלה עשויה להיפתח ולהיקשר בריבוי צלילים, סמיכויות ומובנים. דווקא בצורתו זו ממחיש התרגום את "הקסם שבאי-סיום" שבו מצדד ואלרי בכל לבו. שלא כמו הכתיבה בפרוזה, המתפוגגת כאשר היא נעשית "מובנת", השירה פועלת עלינו כ"אי-מובנות", אומר ואלרי. השירה היא קומפוזיציה מילולית שאי אפשר לסכמה באמצעות תכלית או רעיון, אלא שיש לשוב ולחוות את תנועתה כדי למצוא את הרגע הקודם, "שבו הדברים עצמם כמו הרים רעיונות" (עמ' 68). הנה כך ואלרי כותב במסה הידועה המובאת בספר כנספח מואר לשיר: "השירה מחייבת או מזמנת ‘עולם' שונה בתכלית: עולם של זיקות הדדיות, שיש לו הרבה מן המשותף עם עולם הצלילים, ובו נולדת ונעה המחשבה המוסיקלית. בעולם פיוטי זה ההדהוד גובר על הסיבתיות, ולו זו בלבד שה'צורה' אינה מתפוגגת בהשפעתו, אלא שהוא כמו דורש אותה מחדש. האידיאה תובעת לעצמה קול" (עמ' 53).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו