בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הוא אחד האנשים המוסריים ביותר שהכרתי בחיי"

תגובות

מי היה ז'אק דרידה? אדם בעל זהות יהודית מסוכסכת, מרצה כריזמטי, פילוסוף מקורי או חתרן תחת אושיות הטקסט באשר הוא? ואולי דרו כל היישויות הללו בכפיפה אחת. הפרופ' יוסף חיים ירושלמי, ראש הקתדרה לתרבות וחברה יהודית באוניברסיטת קולומביה, שספרו "משה של פרויד" היה נקודת הפתיחה לוויכוח שהוביל לידידות מופלאה, מנסה לענות על כמה מהשאלות הללו

השאלה באיזו מידה היה קשור פרויד ליהדות ולעברית היא שעומדת במרכז ספרו זה של יוסף חיים ירושלמי. הספר התפרסם בשנת 1992, ויראה אור בשנה הבאה בהוצאת מרכז שלם. טענתו המרכזית היא שפרויד, בניגוד לאופן שבו ראו את ספרו "משה" רוב מפרשיו, היה דווקא קשור מאוד ליהדותו, קרא בתנ"ך ביחד עם אביו מאז היה בן שבע וידע עברית טובה למדי. הספר הזה היה הכר שעליו צמחה ידידות עמוקה עם ז'אק דרידה, ידידות שתחילתה בוויכוח.

ירושלמי, פרופסור להיסטוריה, תרבות וחברה יהודית בקתדרה על שם שלום בראון באוניברסיטת קולומביה ומנהל המרכז ללימודים ישראליים ויהודיים, שוהה בימים אלה בישראל כאורחו של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב וכאורחה של החברה ההיסטורית הישראלית. בעקבות פרסום הספר הוזמן בשנות התשעים לכנס שהתקיים בלונדון ועסק בפסיכואנליזה.

"ההרצאה שהוזמנתי לתת עסקה בארכיון של פרויד שנמצא בספריית הקונגרס בוואשינגטון ואינו נגיש לקהל. אבל חליתי ולא יכולתי לשאת את ההרצאה ולכן שלחתי אותה מודפסת ומישהו קרא אותה לקהל. דרידה, שכפי הנראה שמע אותה, גם אם לא מפי, הקדיש אחר כך, כך סיפרו לי, כחצי מהרצאתו לספר שלי, וזמן קצר אחר כך גם שלח לי את ספרו Mal d'archive, שיש מי שראה בו ויכוח עם הספר שלי. קראתי את הספר מיד כשקיבלתי אותו. את שמו של דרידה כבר הכרתי כמובן קודם. אחרי שקראתי את הספר גם שלחתי לו מכתב והתחלנו להתכתב.

"זמן קצר אחר כך ביקר בניו יורק ואני נפגשתי אתו. הידידות בינינו היתה ספונטנית ומיידית למרות שכבר בפגישה הראשונה חלקתי על חלק גדול מהרעיונות שהביע בספרו. אמרתי לו שאני לא מסכים אתו, אבל זה לא פגע בידידות בינינו. האמת היא, שהוויכוח בינינו היה שולי בכל העניין. הספר שלו אולי נראה כמו ויכוח עם הספר שלי, אבל בעצם היה אמצעי בידו לפרוש את משנתו על רעיון הארכיון".

על מה בכל זאת נסב הוויכוח ביניכם?

"הוא ניתח את הספר שלי באופן מקורי מאוד כדרכו. כמה מהדברים שאמר היו דברים שבכלל לא חשבתי עליהם. אבל יחד עם זאת, הוא לפעמים ראה דברים בצורה שלא שיכנעה אותי כלל וכלל. בין היתר היינו חלוקים בשאלת ההקדשה העברית שכתב אביו של פרויד בתחילתו של ספר תנ"ך שנתן לפרויד במתנה. אני ראיתי בזה סימן לכך שפרויד ידע עברית טובה, והוא חשב שאני מנסה להציג את פרויד כבעל קשרים עמוקים יותר ליהדות מכפי שבאמת היו לו. הוא אפילו טען שאני ממש מנסה למול את פרויד".

מה היה היחס של דרידה ליהדותו שלו?

"הקשר שלו ליהדות היה בעייתי מאוד. לעתים קרובות שאלתי את עצמי מה הוא רואה בי. הוא היה הרי אדם שהכיר את כל גדולי העולם. אני חושב שהיה משהו פרדוקסלי בידידות בינינו ושהיא קשורה לזהות היהודית הבעייתית שלו".

באיזה מובן?

"הוא נולד באלג'יר וקיבל חינוך צרפתי. כשווישי השתלט על אלג'יריה הוא נזרק מבית הספר בגלל יהדותו וזאת היתה טראומה קשה בשבילו. הטראומה השנייה שנוכחת בחייו משתקפת יפה מהשם שבו קרא לאוטוביוגרפיה שלו, Circonfession; שם שהוא יצור כלאיים בין Circoncision (מילה) לבין Confession (וידוי, או דת). הטראומה השלישית שליוותה את חייו היתה טקס בר המצווה שלו. העובדה שנאלץ ללמוד טקסט בצורה מכנית ונטולת משמעות מבחינתו היתה לו כאונס.

"הוא לא התכחש ליהדותו מעולם, אבל הוא גם לא הכריז עליה. למרות שמעולם לא אמר לי זאת, אני חושב שהוא הרגיש איזה חלל בחייו, דווקא משום חוסר התוכן היהודי בחייו, ואני חושב גם, שחוץ מזה שאהבנו האחד את השני, הייתי בשבילו אינטלקטואל יהודי, שזהותו היהודית עומדת במרכז חייו. תמיד התקיים אצלו מתח בין הצד האוניוורסלי שלו, כפי שהתבטא בכתיבתו, לבין הריק שיצר אצלו העדר הפן היהודי בחייו. חלק מהצד האוניוורסלי שלו התבטא בין היתר בכך שחשב שאין שום דבר שהוא מיוחד במינו. פעם שאל אותי, לדוגמה, איך אני יודע שהמונותיאיזם היהודי היה מיוחד במינו בעולם שלפני הופעת האיסלאם".

ובכל זאת, בו עצמו היתה איזה כריזמה זוהרת.

"כן, וזאת למרות שהמוות, שהוא בלתי זוהר, העסיק אותו רבות. היה לו מנהג להספיד את ידידיו המתים ורבים מההספדים האלה נאספו בספר שהופיע לפני כמה שנים. לפני שנתיים הופיע באוניברסיטת קולומביה כדי לדבר על אירועי ה-11 בספטמבר. הוא דיבר על אבל ועל מה שנחוץ לאבל אמיתי, ומה נורא הוא שלא יודעים את מקום קבורתו של המת. הרגשתי שהוא נגע בלבו של כל אחד ממאתיים המשתתפים שהיו נוכחים בקהל".

אבל בזוהר הצרפתי שלו זכה רק אחרי שהתקבל בארצות הברית.

"טוב, העולם האינטלקטואלי הפאריסאי מסוכסך ומסובך ולקראת סוף ימיו היה הזוהר שלו בארצות הברית גדול בהרבה מהזוהר שזכה לו בצרפת, בעיקר בחוגי הספרות".

מה החידוש ביצירה של דרידה?

"אני לא יכול לסכם את זה, כי לא עם הכל אני מסכים ולא את הכל הבנתי. יש מי שמבקרים אותו כמי שכל פעילותו האינטלקטואלית היא פעילות הרסנית שמביאה לרלטיוויות גמורה של ערכים. אנשים כאלה לא מבינים בכלל את משנתו של דרידה. אני אישית מצאתי בו אישיות מוסרית מובהקת. הייתי אומר שהוא אחד האנשים המוסריים ביותר שהכרתי בחיי. היה לו ייעוד אישי לעשות למען הצדק ועבודתו הספרותית והפילוסופית היתה קשורה בייעוד הזה. הוא פיתח שיטות של ניתוח טקסטים שאיפשרו לו לפרק אותם ולגלות מה מסתתר מתחת לפשט שלהם, ולפעמים אפילו להעלות את השאלה אם יש בכלל פשט לטקסט הזה. הוא ידע למצוא הקשרים מבריקים ובלתי רגילים ומטרתו העיקרית היתה לגלות חוסר צדק וחוסר משפט, או יחס מפלה או פטריארכלי".

יש אולי משהו בניתוחים של דרידה שמטפלים בפרטים במקום לראות את התמונה הכללית?

"לא. את מה שהוא מפורר הוא גם מרכיב מחדש ויוצר תמונה אחרת, שבכלל לא העלינו אותה בדעתנו קודם לכן".



ז'אק דרידה, מאי 2002, תצלום מאת סרז' פיקאר


יוסף חיים ירושלמי. מתח מר בין הצד האוניוורסלי של דרידה לבין הפן היהודי בחייו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו