בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראשונה: זהות ערבית קיבוצית

תגובות

דו"ח דוברת לרפורמה בחינוך, שאומץ באחרונה על ידי הממשלה, כולל פרק המתייחס למגזר הערבי. הפרק, שנכתב בשיתוף ועדת החינוך של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, מעורר תשומת לב בגלל משפט מפתח הכלול בו. מטרות החינוך הערבי, נאמר, צריכות לכלול גם את "טיפוח הזהות האישית והזהות הערבית הקיבוצית, כעוגן חינוכי נפשי וחברתי לאינטגרציה מלאה בחברה הישראלית ובמדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". ההכרה ב"זהות הערבית הקיבוצית" היא המעניינת שכן כמוה כהכרה בזכויות קולקטיוויות לערבים בישראל - נושא, שעד פרסום דו"ח ועדת אור היה מחוץ לתחום במסמכים ישראליים רשמיים.

הכרה בזכויות אישיות היא עניין ותיק ופשוט יחסית, בדמוקרטיות ליברליות לפחות. הליברליזם מניח, שאדם נולד עם צרור של זכויות יסוד - על חייו, גופו, כבודו, קניינו - ושתפקיד המדינה וחוקיה לשמור שהזכויות הללו לא יחוללו. זכויות קיבוציות, לעומת זאת, הן עניין חדש יותר, המעסיק פוליטיקאים ותיאורטיקנים רק באחרונה.

העיסוק התיאורטי בזכויות קולקטיוויות התפתח בשל מצבם המיוחד של מיעוטים אתניים - ילידיים ומהגרים - ובעיקר בגלל קשייהם לקיים ולטפח את תרבויותיהם. מספרם הקטן ושוליותם הכלכלית מקשים עליהם להחזיק מערכות חינוך עצמאיות ולפתח יצירה תרבותית בספרות, תיאטרון, קולנוע, תקשורת ועוד. כך נוצרת סכנה לשחיקת הזהות הבסיסית. מנקודת ההשקפה הליברלית, המקדשת את זכות הפרט למימוש פוטנציאל הצמיחה והאושר האישי, מדובר בפגם חמור.

לא מפתיע הוא, שהמהלך המעשי הראשון שנבע מקו המחשבה הזה היה הכרה של מדינות לא מעטות בזכות המיעוט לנווט את מערכות החינוך והתרבות שלו באופן אוטונומי. במלים פשוטות: המדינה מממנת את המערכות הללו, אך מאפשרת לקבוצה, באמצעות נציגיה, לקבוע את התכנים שלהן ולנהלן.

בישראל רק זכות קיבוצית אחת של הערבים, הזכות לשפה, זכתה עד כה להכרה נומינלית מהמדינה, והיא מתבטאת במעמד החוקי של הערבית כשפה רשמית. בכל הקשור למערכת החינוך, לניהול התקשורת, לשירותי הדת ולמערכות נוספות במגזר הערבי מתקיים מצב לא מאוזן: המדינה מממנת, אך אינה מניחה לציבור הערבי להגדיר את מטרות המערכת ולנהל אותה על פי ראות עיניו. במערכת חיונית דוגמת החינוך, שעדיין נתפשת במגזר הערבי כדרך מגושמת ל"ציוניזציה" של הערבים, המתח שיוצר חוסר האיזון הזה גדול במיוחד.

על רקע זה, המלצת דו"ח דוברת לכלול במטרות החינוך הערבי טיפוח "זהות ערבית קיבוצית" היא צעד בכיוון הנכון. יש להבין עם זאת, שמדובר בצעד מינימלי, סמלי בעיקרו. מימוש משמעותי של הזכות הקולקטיווית לחינוך יצריך מהפיכה רבתי באגף לחינוך ערבי במשרד החינוך, המתנהל תמיד על ידי בכירים יהודים, נשען על מנהלים ערבים כנועים בדרגי הביניים, ונתון לפיקוח השב"כ במה שקשור למינוי מורים ומנהלים. רק הפיכת מערכת החינוך הערבית, מהפעוטון עד אוניברסיטה ערבית, לכלי פדגוגי ומינהלי הנשלט ומנווט על ידי הקהילה עצמה - בדומה לחינוך הממלכתי הדתי, החינוך החרדי ורשת אל המעיין - תאפשר מימוש אמיתי של הזכות הקיבוצית הזאת.

הדיון בזכויות קיבוציות אינו מצטמצם רק לחינוך, תרבות "גבוהה" ותקשורת. הוא גם אינו מוגבל רק לגישה הליברלית, השואפת להכיר בזכויות כאלה בגלל תפקידן בהגנת הפרט. יש גם השקפה הרואה בנכסי תרבות כשלעצמם ערך הראוי להגנה ולביצור. לעמדה הזאת משמעויות פוליטיות חשובות. המושג "תרבות" כולל נושאים רגישים (מעמד האשה, תפקיד הדת והמסורת, חופש אישי), שעליהם נטוש דיון סוער בתוך הקהילה הערבית. הדיון הזה נוגע לפעמים גם בסוגיית המוסדות היציגים של החברה הערבית, האמורים לנווט את מימוש הזכויות הקיבוציות.

ראוי שהדיון בזכויות קיבוציות לערבים בישראל יתקיים גם בחוגי הרוב היהודי. לאסטרטגיה שבה יבחר הציבור הערבי בתחום חשוב זה תהיה משמעות עמוקה ביחס לדמותה הכוללת של ישראל כמדינה רב-תרבותית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו