בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצבים עצבניים / הבלתי אפשרי / קגנסקיה והאלים

תגובות

מצבים עצבניים, מאת טסיטסי דנגרמבגה
תירגם מאנגלית אמיר צוקרמן, ספריית פועלים, 208 עמודים

לאחר שגמרתי לקרוא את "מצבים עצבניים", ולפני שהנחתי את הספר על המדף, התבוננתי בעטיפתו. מופיע עליה צילום תקריב של צעירה אפריקאית יפהפייה, מודל של יופי אקזוטי לעין הלבנה המערבית: צווארה ארוך וברבורי, עיניה מצועפות ושפתיה עבות ורכות. יש דבר מה מפתה ומושך בקלישאת היופי האפריקאי הנשי ובפנטסיית ההצלה המינית שהוא מעורר, והרומאן נוהג בפנטסיה הזאת באמביוולנטיות מודעת. הוא מדווח על שאיפתה של המספרת, נערה רודזית כפרית בסוף שנות השישים, להתמסר לחלוטין לנרטיב ההצלה שהמיסיון הבריטי הלבן מציע לה, והוא נעצר רגע אחד לפני שמתעוררת המודעות למחיר שמשולם על הגאולה הזאת.

הרומאן של טסיטסי דנגרמבגה נפתח בהצהרה "לא הצטערתי על מות אחי". הדוברת היא טמבודזאי, שנאבקת בעול כפוי של דיכוי: נערה שחורה בקהילה כפרית ענייה, שמות אחיה סולל לפניה את הדרך לבית הספר של המיסיון. דודה העשיר, שלמד באנגליה חינוך כחלק מהכשרת הילידים ושב לרודזיה לנהל בית ספר, מממן את משפחתה ואת לימודיה כדי שאף היא בתורה תוכל לסייע לכלכלת המשפחה. אחיה היה צריך למות כדי שהיא - בהעדר אחים זכרים אחרים - תוכל לעזוב את משפחתה ולרכוש השכלה. היא נפרדת מאביה העצלן והמטופש, מאמה שכורעת תחת נישואי כפייה מאורגנים, ואף מהנוף הכפרי שהיא לומדת בהדרגה לזהותו כנבער, מלוכלך וחסר תקווה. מיקומה החדש, ומערכת היחסים בינה לבין בת דודה ניאשה, נערה עצמאית שחייתה בילדותה באנגליה, ורעיונות של קידמה ושחרור מוטבעים בה - והורסים אותה בהדרגה - מכתיבים את התנהלותה בצומת המורכב של שאפתנות אישית ומחויבות למערך הפטריאכלי השחור שממנו היא פועלת.

יש דבר מה דידקטי ונוקשה באופן שהרומאן משלם את חובותיו לאקלים הפמיניסטי והפוסט-קולוניאלי שאליו הוא מופנה: ריבוא ההתייחסויות הסמויות לפרנץ פאנון ולוירג'יניה וולף מאפשרים לו להיות רומאן מפתח במחלקות האקדמיות שעוסקות בספרות אפריקאית במערב.

ניפמה לבנה, שעירה משוגעת, מאת חנה בת שחר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 203 עמודים

חנה בת שחר הוא שם העט של סופרת אדוקה שמתגוררת בירושלים, וספרה החדש, השביעי במספר, הוא לטעמי הטוב ביותר שלה. גדולתו נעוצה בערמומיותו: הוא עושה שימוש ברטוריקה ישירה, גלויה ובלתי אמצעית, על מנת להכיל - באופן מתוזמר ומחושב לעילא - מורכבויות רגשיות נועזות. הנאיוויות של שפת הסיפור מסתירה את עין הסערה מן הקורא; וכשזו מבקיעה לפרקים מבעד למלים, היא מפתיעה ומסתברת כאחת. ב"נימפה לבנה, שעירה משוגעת", הסערה מורטת בחוזקה את הכיסוי שעוטה את פני הבית, ופגיעותה של המשפחה הישראלית שדרה בו מוסתרת ונגלית חליפות כסיפור של נאמנות משפחתית ושל בדידות וזרות שאין לשאתה. מבעד לאפילה שהיא משרה, נחשף הרומאן כסיפור מפלח לב של גילוי עריות ותשוקה לסבית אסורה, אולם כעבור רגע, בחלוף העב, הוא שב להיות סיפור מדוד על מחויבות משפחתית.

חומריו של הרומאן עוסקים בטאבו: לא רק זה הקשור בייצוג הספרותי של משפחה חרדית, אלא אלו השייכים ליחסים משפחתיים, ולמעשי הנתינה שמתבצעים במסגרתם. הטאבו של תשוקה בתוך המשפחה נפרץ ברומן הזה באופן כה זהיר ואחראי, עד כי נועזותו - לא זו הסנסציונית, אלא הרגשית - חודרת לטריטוריה בלתי מוכרת בספרות העברית. גיבורת הרומאן היא סימה, אשה דתייה עקרה, המטופלת בחמות חולה. כשאחייניתה הצעירה גבריאלה מגיעה לישראל מארצות הברית, היא מתיידדת עם סימה, ויחדיו הן סועדות את הסבתא הקשישה. אולם גבריאלה מגיעה ממשפחה עתירת סודות, וכשאלה מתחילים להבקיע ניעורים בסימה ובסובבים אותה רגשות פרנואידיים לגבי אופיה של הידידות ומניעיה.

יש אמת אחת, זועקת ובהירה ברומאן, והיא שאין אכזריות גדולה יותר מזו שמפנה אדם בודד אל אדם שבודד יותר ממנו. הרומאן מתאר את האופן שבו התביעה לקבל את האחר ולהכיל את סיפורו נהפכת לעול בלתי נסלח, כאשר סיפורו של האחר כולל חולשה מתמדת ונזקקות מוחלטת. בדידותן של שתי הדמויות מקרבת אותן זו לזו וגורמת להן לפצוע זו את זו במאבק נסתר של משיכה אירוטית ושל כוחנות רגשית. כל אחת מהן זקוקה לרעותה יותר מכפי שהיא יכולה לדמיין, אך גם נרתעת מההזדקקות הנואשת של האחרת לה.זה רומאן מטריד ומורכב יותר מכפי שאפשר לחזות בעת קריאתו.

הבלתי אפשרי, מאת ז'ורז' בטאי
תירגמה מצרפתית אביבה ברק, הוצאת רסלינג, 146 עמודים

"סיפורה של חולדה", הנובלה שפותחת את ספרו של ז'ורז' בטאי, הוא סיפור אהבה פרוורטי בין דובר שיכור ורדוף אובססיות, לבין ב', שמערכת היחסים החולנית בינה לבין אביה מונעת ונחשפת באמצעות תשוקתו של המספר אליה. בטאי מקדים וכותב, ש"בדומה לסיפורים הבדויים שברומאנים, הטקסטים הבאים מובאים במגמה לצייר את האמת". אולם האמת אינה ריאליסטית, סדורה או מתפתחת: כתיבתו של בטאי מתנגדת לצורות של תפישה, ידיעה או שליטה קוגנטיווית בעולם. הוא תר אחר ההוויה המשלימה, הא-תרבותית, המזוהמת והבלתי משועבדת, וכך הדיון במושגי טאבו, אלימות ומיניות הופך להיות בחירה אתית ופילוסופית, שמתנגדת לאסתטיקה הנקייה של הפאשיזם המודרני.

מחזור הקטעים הקרוי "האורסטיאה", החותם את הספר, משתמש בטכניקות של כתיבה אוטומטית, המשחררת את עצמה ממודעות או משליטה. העיבוד של בטאי את המציאות הוא פרגמנטרי, עודף, חסר צורה. "צלילות דעתי היא תולדה של גודש", הוא כותב, ולפיכך "שירה שאינה מתרוממת לכדי אי הגיון של השירה, אינה אלא הריק של השירה, אינה אלא שירה יפה". הריק של השירה, שבא לידי ביטוי בדקורציות לשוניות ובמבנים שנתונים לצנזורה של התודעה, מומר על ידו במחשבה עודפת, שמצויה תמיד בנדודי שינה, בעיצומה של הפריה סיוטית. וכך, "להט התשוקה, מושהה במצב של הרפיה מלאה, נולד מחדש משוחרר מן הבלמים המעכבים אותו במצב של חרדה", כלומר ממצב הערות.

ביסוד הכתיבה הזאת מונחת תביעה מורכבת מהקורא: ההתנערות מריאליזם יוצרת חוויה משחררת של קריאה; זו אינה סבילה, ואינה צורכת או משחזרת משמעויות נתונות מראש מתוך הכתוב, אלא מייצרת יחסים טרנספורמטיוויים, משוחררים מפיקוח, בין הדמיון למציאות. לפיכך בטאי "מתקרב אל השירה, אבל רק כדי להחמיץ אותה"; הוא אינו מגיש שירה לקוראיו, אלא מחולל אותה כאמת נפשית, שאינה מיופה על ידי מנגנונים מסודרים של צרכנות אסתטית ושל ריסון נפשי. "רק חוסר המידה של התשוקה ושל המוות מאפשר להגיע אל האמת", הוא כותב, וצרור האמת הבדיונית הזאת מוגש בתרגום מדויק ומרהיב של אביבה ברק.

דמדומי אלים, מאת מאיה קגנסקיה
תירגם מרוסית פטר קריקסונוב, הוצאת ידיעות אחרונות, 235 עמודים

איני משוכנע שמאיה קגנסקיה חולקת את מניעיו של בטאי באהבת השינה, ובכל זאת המסה "מדוע אני אוהבת לישון" שפותחת את מחזור המסות הספרותיות שלה, עוררה בי הזדהות כזאת, שרק בקושי מנעתי מעצמי מליפול על צווארה. "את הביוגרפיה שלי", היא כותבת, "בניתי ללא משוא פנים מתוך ציות לדחף רב עצמה אחד בלבד: לחיות בצורה כזו שיהיה אפשר לישון לפחות קצת גם במשך היום". והיא מוסיפה: "באנשים ובאמנות אני אוהבת רק את מה שמזכיר לי חלומות, ואילו מכל השאר אני מיד רוצה לישון".

הנה האהבה לספרות משחררת את שאר התשוקות, הקשורות בטבורה! כתיבתה של קגנסקיה טבולה בקסם אישי ובחריפות רטורית, עד שהקריאה בה מחייבת התמסרות מוחלטת - התמסרות של מאמינים. אמנם, "דמדומי אלים" אינו מקלס אל שהוא כוח מטאפיסי עליון: "כן, ישנו, קיים - אך לי לא נחוץ", מפטירה קגנסקיה, ומצטטת את צווטאייבה, שכתבה: "מי ששר, אינו מתפלל", ובכל זאת התאמצה זו "לשמור את ילדיה טרף לאמונה האכזרית מכולן - לשירה". האלים של אוסף המסות הזה הם אליה של הספרות הרוסית המודרנית - צווטאייבה, בולגקוב, נבוקוב, דוסטויבסקי, סולז'ניצין וגם סטאלין.

כל אלו בני אדם שהפכו לאלים - היש דבר ברור מכך לאוהבי הספרות? קגנסקיה מספרת אותם באמצעות מיתוס פגאני, רווי באירוניה פוליתאיסטית. בעולם הבא, כלומר בזיכרוננו, הם מתענים בשאול או מטפסים על הר הפרוגטוריום, אולם קגנסקיה שולפת אותם לרגע אל הארציות הנמרצת של ההיסטוריה, מבלי לשכוח להניחם אחר כך במקומם. חומריה של הארציות הזאת הם רומאנים ושירים, מכתבים וקטעי יומן, עדויות ורכילויות.

בתיאטרון הספרותי של קגנסקיה, הדמויות אינן מוארות באור הניאון הפסיכולוגי או ההיסטורי, וגם לא בריצוד ההססני של עששית הנוסטלגיה; התאורה היא אירוטית לגמרי, חושפת ומרמזת ומשהה. לפיכך, הארוס של "דמדומי האלים" יכול גם לעשות את מה שלא ייעשה: לדבר על ספרות בלשון הביוגרפיה, הפוליטיקה והגיאוגרפיה; לדבר על האני הכותב ועל סטאלין בנשימה אינטימית אחת; לתבוע את עלבונם של האלים או להאשימם ברשלנות. כאשר הספרות היא פולחן, המציאות היא אבן המזבח שעליה חרוטים סימני הזמן: "לספרים", כותבת קגנסקיה, "גורל משלהם. ואילו לגורל עלילה משלו, המצטמחת סביב הספר ובעקבותיו". הנה כך, בפשטות, מתפקד המיתוס, וכך נולדים אלים.



טסיטסי דנגרמבגה


ז'ורז' בטאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו