שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הנריק המרן
הנריק המרן

לפני פרסום שמה של כלת פרס משה מנדלסון, הילדה שראם, ידעו רק גרמנים מעטים על עצם קיומו של פרס על שמו. ואולם לפתע, בסוף השנה שעברה, נישא שמו של הפילוסוף היהודי ושל הפרס שניתן ל"סובלנות ופיוס", בפי כל. אמצעי התקשורת בגרמניה התמקדו בעיקר במחלוקת על טקס חלוקת הפרס, שהיה אמור להתקיים בבית כנסת בברלין.

עם היוודע שמה של הזוכה בפרס סירבה הקהילה היהודית נחרצות לפתוח את שערי בית הכנסת לטקס. דובר הקהילה, אלברט מאייר, ביקש להדגיש שאין זה אומר כלל ששראם איננה ראויה לקבל את הפרס, להיפך. ובכל זאת, זה לא ייתכן. לא ייתכן לקיים את הטקס בין כותלי בית כנסת. לשראם, בתו של אלברט שפר, אחד מפושעי המלחמה הנאצים הנודעים, אין מקום בבית כנסת: זה מרחיק לכת מדי. בסופו של דבר נערך הטקס בכנסייה נוצרית בברלין.

"אני בהחלט מכבדת את החלטתם", אמרה שראם, "נוכחותי בבית כנסת היתה עלולה לעורר סערת רגשות. חייבים להבין שרבים חיים עדיין עם זיכרונות מרים מן העבר. בשביל כמה מהם צריך להיות קשה מאוד רק לחשוב על אבי", אמרה.

ישבתי מול קנקן תה וכמה צלוחיות אגוזים ופירות בביתה של שראם בברלין, בית מפואר מראשית המאה שעברה. היא מתגוררת כאן מאז רכשה את המבנה לפני כארבעים שנה, יחד עם שתי משפחות. הם עדיין חולקים מטבח וחדרי שירותים. חלקה של שראם בבית כולל שלושה חדרים. קירות חדר העבודה שלה עמוסים כונניות ספרים, ובכל מקום פזורים ניירות, קלסרים ועלונים.

לפני עשר שנים היא קיבלה בירושה שלושה ציורים מקוריים. התברר שאביה קנה אותם במחיר מציאה בתקופת המלחמה. בתוקף תפקידו כשר החימוש, הארכיטקט של היטלר ואחד האנשים הקרובים לו ביותר, לא התקשה שפר לשים יד על רכוש יהודי שהוחרם. תחילה לא רצתה שראם כל קשר לציורים, שהיו, קרוב לוודאי, רכושה של משפחה יהודית שנאלצה למכור אותם בזול, או לתת אותם בלי תמורה, כדי לשרוד. ואולם לבסוף החליטה למכור את הציורים ולהשתמש בכסף - כ-132 אלף דולר - להקמת קרן "צוריקגבן" (לתת בחזרה), שנועדה לתמוך בנשים יהודיות העוסקות באמנות ובמדע. הרעיון מאחורי הקרן פשוט, מסבירה שראם. "מדובר בצורך להפנים שהשואה מטילה את צלה הקודר על הזמנים ועל הדורות, עד למשפחה הגרעינית של גרמניה בת ימינו".

בין 1933 ל-1945 שדדו הנאצים בשיטתיות את האוכלוסייה היהודית מכל רכושה. בכל שנה הועברו מאות אלפי טונות של רהיטים וחפצים יקרי ערך מבתי היהודים בכל רחבי אירופה לגרמניה, ונמכרו בה במכירות פומביות. בגרמניה עצמה הוקאו חצי מיליון היהודים שחיו בה אל מחוץ למעגל חיי העבודה הנורמליים, וגרמנים "רגילים" השתלטו על משרותיהם, חנויותיהם ועסקיהם. היתרונות הפיננסיים והחברתיים שהפיקו הגרמנים מרצח העם השיטתי איפשרו למדינה להמשיך לבצע את הזוועות בלא לעורר מחאה ציבורית משמעותית.

"לכן חשוב כל כך שהגרמנים יציבו היום לעצמם שאלות בנוגע לקרובי משפחותיהם, לרכוש שברשותם, שיחשבו מנין להם בתיהם, דירותיהם, משרותיהם, רהיטיהם, ציוריהם, ודברים נוספים", אומרת שראם. "מה מקורם של כל הדברים הללו? האם הם נקנו בשנים שבין 1933 ל-1945? אם כן, מדובר ככל הנראה ברכוש שהממשלה גנבה.

"אנחנו, שבאנו אחרי המלחמה, איננו אשמים. לא ירשנו את האשמה, אלא את ההשלכות של העוולות שנעשו בעבר. ומשום כך עלינו לנסות לנהוג באחריות, ואחת הדרכים לעשות זאת יכולה להיות להחזיר, בדרך זו או אחרת".

עם זאת המושג אשמה הוא מורכב. הטענה נגד הפקת הרווחים העקיפה מהשואה מעלה מן הסתם את השאלה: מי לא הרוויח? האם יש גרמני שיכול להצהיר כי הוא חף לחלוטין מחטא קדמון זה?

"כמובן, עם השנים הקדשתי מחשבה רבה לשאלות האלה, והגעתי למסקנה שאתה יכול להיות אשם רק בדברים שאתה עושה, או במקרה זה, שאתה לא עושה, בעצמך", אומרת שראם.

שראם איננה מעניקה בדרך כלל ראיונות, ודאי לא כשמדובר באביה ובילדותה. לקראת יום הזיכרון לשואה שצוין לפני חודשים אחדים, ביקשו עיתונאים רבים לראיין אותה. "דחיתי את כולם. אני תמיד שמחה לדבר על עבודתי עם הקרן וכן הלאה, אבל הכתבים רוצים לדבר רק על אבא שלי".

שראם מודעת היטב לקשר בין אביה לעבודתה ב"צוריקגבן". היא גם יודעת שקשה לעקוף את שאלת רגשות האשם. "אם מישהו יגיד לי שאני עושה את מה שאני עושה כדי לפצות על העבר ולהתמודד עם רגשות האשמה שלי, אחלוק עליו באופן מוחלט. אבל בה בעת, עמוק עמוק בתוכי, יש ככל הנראה איזה דחף או רצון לפצות. אבל אינני יודעת אם זה המצב, לא עשיתי פסיכואנליזה כדי לברר", אומרת שראם.

ברמה התודעתית היא מסרבת להרגיש אשמה על מה שאביה עשה בתקופת הנאצים. "אתה יודע, הייתי רק ילדה. איך אני יכולה להרגיש אשמה על מה שהוא עשה, או על מי שהוא היה בשעתו?" בסיום המלחמה, במאי 1945, היתה שראם בת תשע. כעבור קצת יותר משנה, באוקטובר 1946, החל אביה לרצות 20 שנות מאסר בכלא שפנדאו בברלין.

"בשלב מוקדם מאוד בחיי הבנתי שכדי לשרוד אני חייבת להרשות לעצמי לומר: במובן הזה, אינני אשמה. נדמה לי שמאז הצלחתי לעשות הפרדה ביני לבין כל הדברים שאבי עשה. זה דבר שהייתי ממש ממש חייבת לעשות", אמרה שראם.

קשה לקבוע מתי בדיוק היא הגיעה לידי הכרה זו. ייתכן שהיה זה במאי 1953, כאשר היתה בת 17 וכתבה לאביה לבית הכלא, וביקשה ממנו להבהיר לה כמה נקודות שהוא תמיד נמנע מלדבר עליהן: איך זה יכול היה לקרות? איך ייתכן שאנשים ברמה אינטלקטואלית ותרבותית כשלו יכלו להירתם ולהיות חלק ממערכת נפשעת עד כדי כך?

לאלברט ומרגרט שפר היו שישה ילדים. הילדה היא בתם השנייה. המשפחה התארחה לא פעם באוברזלצברג, אתר נופש שבו נהגו היטלר וראשי המשטר הנאצי כמרטין בורמן והרמן גרינג לבלות בבתי הקיט שלהם.

בתקופה זו ראתה שראם את אביה רק לעתים רחוקות. בתוקף תפקידו כשר וכמי שהיה חבר בחוג מקורביו של היטלר הוא היה טרוד מאוד. ואולם אחרי המלחמה ומשפטי נירנברג, כשאביה נכלא בבית סוהר והיא היתה כבר בגיל ההתבגרות, החלה הילדה לכתוב לו בקביעות לכלא. ההתכתבות נמשכה כל 20 שנות המאסר, ודרכה החלה להכיר באמת את אביה. שראם שמרה כ-400 מכתבים.

המכתב ששלחה לו בגיל 17, זה שבו שאלה אותו על רגש האשמה, כתוב בשפה מנומסת. עם זאת מבין השורות אפשר לזהות קריאה לעזרה שמפנה ילדה מתבגרת לאביה, המבקשת להבין את פשר הזוועה, ואולי גם מנסה ליישב את הדבר עם אהבתה לאביה.

מכתב התשובה ארוך וחמקני, אבל בסופו מופיעה התייחסות ישירה יחידה במינה של אלברט שפר לנושא: "ורק כדי להרגיע אותך: על הדברים המחרידים הללו לא ידעתי דבר". משפט זה צותת מאז לעתים קרובות בפי עיתונאים רבים, בהם גיטה סרני. בביוגרפיה המפורסמת שכתבה עליו, "אלברט שפר: מלחמתו באמת", היא מתארת את חברתה שראם כ"אדם המוסרי ביותר אולי שהכרתי מעודי".

סרני טוענת ששראם חיה במעין הכחשה, המקשה עליה להתמודד עם פרק זה בילדותה. הניתוח הזה נשמע סביר. ואולם כשפגשתי את שראם התרשמתי כי העובדה שהיא איננה רוצה לדון בפומבי על ימי ילדותה, איננה מעידה בהכרח על הדחקה אלא אולי על רצון להמשיך הלאה בחייה.

"נמאס לי שקושרים אותי כל הזמן לאבי ולעבר. אבל אני גם כלואה בדילמה. הופעות מרובות שלי בטלוויזיה ובעיתונים, מגבירות את תשומת הלב ל'צוריקגבן' ולעבודות אחרות שאני עושה. אבל בה בעת, העובדה שאבי היה מי שהיה עלולה לשדר מסר לא נכון לאנשים מסוימים, ולהביאם לחשוב, 'עם אבא כזה, טוב שהיא עוסקת בפעילות כזו, וגם ראוי שתעסוק בכך', וזאת בשעה שהם עצמם מוצאים תירוצים לא להתמודד עם חלקם בהיסטוריה ועם עברם הנאצי.

"בשבילי, כל זה הוא מאבק מתמיד וקשה למצוא איזון. בעבודה שלי בעשר השנים האחרונות עם 'צוריקגבן' אני מנסה לגרום לאנשים לנבור בעברם ולפשפש בחדרי לבם".

שראם מספרת שהשלימה את הנבירה בעברה שלה כבר לפני שנים רבות. "במקום להשתמש במלה 'אשמה' יש מלה אחרת המאפיינת טוב יותר את התחושות שלי, והיא 'בושה'. אני מתביישת בעבר, וכמובן, אני מתביישת שזה קרה כה קרוב אלי, בתוך משפחתי שלי. על כך אני עדיין חשה בושה".

העובדה שהיא נמנעת לדבר על ילדותה בפומבי איננה צריכה להתפרש כחשש מפרסום, להיפך. בשנות השמונים היא נכנסה לחיים הפוליטיים והיתה למנהיגת מפלגת הירוקים בברלין, ולאחר מכן לסגנית יו"ר מועצת העיר ברלין. "אני דווקא נהנית מהתעניינות התקשורת. אינני שונה בכך מכל פוליטיקאי אחר", היא מציינת בחיוך.

אבל, היא מוסיפה, "למרבה הצער אני נאלצת לחיות עם העובדה שרק חלק קטן מחיי זוכה למרב ההתעניינות; החלק הקשור לאבי. כל השאר נדחק הצדה. לכן יש בי צורך כה עז ליצור את הביוגרפיה האישית שלי".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ