בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברתך היקרה, אנה פרנק

ז'קלין ואן מארסן מאמינה שאנה פרנק של אחרי המלחמה היתה מפקפקת בטוב לבם של בני האדם. היא זוכרת את אנה הפלרטטנית, תאבת החיים, בודקת הגבולות, שנסחפה לסצנות קנאה מביכות ונפרדה ממנה במתיקות בשני מכתבים שנותרו בעליית הגג. החברות הכי טובות, אמסטרדם 1942

תגובות

השנה היתה 1938, והסימנים היו ברורים. יהודי גרמניה סבלו מרדיפות מאז עליית הנאצים לשלטון חמש שנים קודם לכן ושאיפות ההתפשטות של היטלר לא היו סוד. סכנת מלחמה ריחפה מעל אירופה אבל היימן ואן מארסן, סוחר ספרים יהודי מאמסטרדם שהיה נשוי לאלין, קתולית צרפתייה שעברה גיור ליברלי למדי בפאריס, היה נחוש בדעתו. אחרי שנים שבהן הקהילה היהודית לא הכירה בגיור אשתו, ואף שהיה חילוני, הצליח לרשום אותה כחברה בקהילה היהודית הגדולה בעיר. מאותו רגע הפכה המשפחה, כולל שתי בנותיהם, ליהודית לכל דבר.

כעבור שנתיים כבשו הגרמנים את הולנד וההישג של ואן מארסן הפך לגורם סיכון. על היהודים הוטלו הגבלות, נאסרה עליהם הכניסה לפארקים, בתי קולנוע, בריכות ומקומות ציבוריים רבים אחרים, הם נדרשו לענוד טלאי צהוב והילדים שלמדו בבתי ספר רגילים אולצו לעבור לבתי ספר ליהודים בלבד. באוקטובר 41' חזרה ז'קלין ואן מארסן, אז בת 12, מיומה הראשון בבית הספר היהודי לביתה בדרום אמסטרדם. חברה לכיתה החדשה הצטרפה אליה ברכיבה על אופניים. "שמי אנה", היא הציגה את עצמה, "אנה פרנק".

זו היתה תחילתה של חברות אמיצה שנמשכה תשעה חודשים ונותקה עם כניסתה של משפחת פרנק למחבוא ב-6 ביולי 42'. השתיים נעשו לחברות הטובות ביותר, כהגדרתה של אנה פרנק, ובילו יחד שעות רבות כמעט מדי יום. "היום ברור שהצעד של אבי היה טעות שסיכנה את חיינו", אומרת ז'קלין ואן מארסן, היום בת 89, בדירתה בדרום אמסטרדם. "הולנד היתה ניטרלית במלחמת העולם הראשונה והוא האמין, כמו רבים, שגם הפעם לא נהיה מעורבים. אבל היה עדיף אילו לא היה רושם אותנו כמשפחה יהודית. עם זאת, בזכות זאת פגשתי את אנה. זה היה הדבר החיובי היחידי במעשה".

על השולחן פרשה ואן מארסן את לוח המונופול של רחובות אמסטרדם, שבו שיחקה עם אנה, את ספר הילדים שקיבלה ממנה לרגל יום הולדתה ה-13, גלויה לראש השנה האזרחי ששלחה לה אנה ואת ספר הזיכרונות של ז'קלין מבית הספר. "זו מתה במלחמה", מדפדפת ואן מארסן בספר הזיכרונות, "זו ניצלה". מספר הקורבנות עולה על מספר הניצולים ובמרכז הספר ישנה הקדשה עם תמונה קטנה של אנה פרנק:

אמסטרדם, 23 מארס 1942

ז'קי היקרה

היי תמיד קרן אור

וגם תלמידה טובה

ואז את חברתי

תמיד אזכור

זכרי את חברתך היקרה

אנה פרנק

החזייה של מרגוט

מעל בית הספר על גדות האמסטל ריחף איום תמידי. מספר התלמידים והמורים התמעט והלך. היו כאלה שעזבו למקומות מסתור, אבל הרוב נעצרו על ידי המשטרה והגסטפו והועברו למחנה המעבר ווסטרבורק בצפון הולנד ומשם, ברוב המקרים, נשלחו אל מותם בגרמניה ובפולין. באחת הכיתות התייצבו לבחינות סוף שנת הלימודים באפריל 43' רק שלושה תלמידים מהחמישים שהחלו את השנה, ובסיומן נותרה רק תלמידה אחת.

"זו היתה תקופה קשה אבל באופן מוזר, אהבנו את בית הספר היהודי", אומרת ואן מארסן. "אמנם פתאום הרגשנו יוצאי דופן ונאלצנו לעזוב את בית הספר הקבוע שלנו, אבל היו לי חברות טובות בבית הספר, כולל אנה, והיתה תחושה של גורל משותף בין התלמידים והמורים".

זו היתה חברות מפתיעה. אנה היתה ילדה מוחצנת, רודפת תשומת לב, חוצפנית ופלרטטנית. ז'קלין היתה ביישנית ושקטה. "כשהיא בחרה בי לחברתה הופתעתי מאוד", אומרת ואן מארסן. "אולי היא אהבה את השיער השחור והעיניים הכחולות שלי. היינו שני הפכים, היא דיברה כל הזמן ואני לא דיברתי כל כך. היא הצטיינה בהכנת שיעורי הבית ואני לא, אני אהבתי גיאוגרפיה והיסטוריה והיא חשבה שניתן לקרוא את העובדות בספרים ולא הבינה למה צריך ללמוד את הנושאים הללו, אני הייתי טובה בהרבה במתמטיקה ועזרתי לה. השלמנו זו את זו".

ואן מארסן אומרת שלא הבחינה אז אצל אנה פרנק במשהו מיוחד. "היא היתה מצחיקה וחברה טובה אבל גם מעצבנת לפעמים, כזאת שתמיד אומרת מה שהיא רוצה לומר גם אם זה לא תמיד נעים. בילינו הרבה יחד במשחקים, בטיולים בעיר, במקומות שעדיין יכולנו לבקר בהם כמו חנות הגלידה, אבל היא לא כתבה הרבה באותם ימים. אני חושבת שכישרון הכתיבה שלה התפתח רק מרגע שהיא החלה בכתיבת היומן. אני לא יכולה לומר שראיתי משהו מיוחד באנה, אבל היא זיהתה משהו מיוחד בעצמה".

אחת הילדות המפורסמות ביותר של המאה העשרים, אם לא המפורסמת שבהן, היתה ילדה אינטליגנטית עם תיאבון אדיר לחיים, על פי עדותה של ואן מארסן. "אנה תמיד היתה זקוקה לאנשים סביבה", היא אומרת. "היא נהנתה מאוד מחייה, אירגנה מסיבות, הקרנות של סרטים בביתה ומשחקים. מעולם לא פגשתי מישהי שנהנתה מהחיים כמוה, אבל זה לא תמיד היה קל להיות במחיצתה. היא היתה רכושנית והגיבה בקנאה אם התקרבתי לבנות אחרות. ביומנה היא כתבה שהתקרבתי לילדה בשם אילסה והפכתי לילדותית ומתנשאת. חשבתי שהיה מתח בין אנה לילדה הזאת, שהיתה יפה מאוד עם תלתלים, אבל בכל מקרה אנה הוסיפה מאוחר יותר כמה שורות שבהן כתבה שאני שוב מתוקה והיא מתחרטת על מה שהיא כתבה. באותו זמן לא שמתי לב לכל הפרטים האלה בחיי חבורת בנות, חייתי את חיי הקטנים ולא היה אכפת לי, אבל לפעמים היה לי קשה עם הקנאה שלה".

אלה לא היו הקשיים היחידים. אנה כתבה ביומנה: "הצעתי לז'קי שניגע זו לזו בשדיים כהוכחה לחברותנו. ז'קי סירבה". "היא לא היתה מרוצה מסירובי והתרצתה רק אחרי שנתתי לה לנשק אותי על הלחי", אומרת ואן מארסן. "אני מעדיפה לחשוב שהיא היתה רק סקרנית. היא היתה שטוחה ומילאה את החזייה של מרגוט, אחותה הגדולה, בצמר גפן. אני לא הייתי זקוקה לזה. יש כאלה שחושבים שזה היה מעבר לסקרנות, אבל אני לא יודעת. זה היה מביך גם אז וחשבתי שאני צריכה להתרחק ממנה קצת והיא התעצבה וכעסה, אבל הרגשתי שצריך להציב גבולות. היא היתה תובענית וזו היתה הזדמנות להגיד לה לא ללכת כל כך רחוק".

האם היתה תחרות על מיהי חברתה הטובה ביותר של אנה?

"אז לא היתה תחרות כזאת, אבל היום ישנה. מבחינתי לא היתה תחרות, אלא חבורת בנות שאנה היתה במרכזה, אם כי לא תמיד באופן שהיא תיארה ביומניה. היא סיפרה שכל הבנים התאהבו בה ואני לא הבחנתי בכך, כנראה באשמתי. כעבור שנים פגשתי אשה שסיפרה לי שאביה היה בכיתה שלנו ואנה ציינה ביומן שהוא התאהב בה, אבל היא חשבה שהוא בלתי נסבל. שאלתי את האשה מה אביה חושב על כך והיא אמרה שאביה סיפר שהוא מעולם לא התאהב באנה. אנה כתבה על בחור ששמו הלו שהיה גם הוא מאוהב בה, אבל הוא סיפר שהוא חשב שאנה נחמדה ומעניינת, אבל זו היתה מרגוט שהוא אהב באמת".

בלי מכתב פרידה

ז'קלין ואן מארסן בילדותה. בפעם הראשונה נתקלתי באנטישמיות כשענדתי את הטלאי הצהוב
החיים נעשו קשים יותר ויותר, אבל הבנות היו מוגנות יחסית. הוריהן ניסו לשמור עליהן מפני השמועות על גורל היהודים באירופה הכבושה והן יכלו לשמור על אורח חיים כמעט נורמלי, למרות ההגבלות המתרבות. "אני לא מעיזה לעשות דבר כי אני תמיד מפחדת שזה אסור", מצטטת אנה את ז'קי ביומנה. "שיחקנו פינג פונג עם בנות אחרות", מספרת ואן מארסן. "אני זוכרת את הספרים שקראנו יחד ושהשפיעו עליה, אני זוכרת את משחקי המונופול, את שיעורי הבית שהכנו יחד, היא תמיד היתה חרוצה מאוד, אני זוכרת שגזרנו תמונות של כוכבי קולנוע שהיא לקחה איתה, את הישיבה על הגג ואת כל השיחות שהיו לנו".

ב-12 ביוני 42' חגגה אנה את יום הולדתה ה-13 במסיבה בביתה. כמה ימים קודם לכן היא הלכה עם אביה לחנות קרובה ובחרה את מתנתה: יומן בכריכה משובצת. החנות ברוזבלטלאן עדיין עומדת על מקומה ומדי פעם עוברים לידה סיורים מודרכים בעקבות אנה פרנק. זה היה יום ההולדת האחרון של אנה בביתה. פחות מחודש אחר כך באה ואן מארסן לדירה ומצאה אותה ריקה. רוב החפצים נותרו על מקומם, המיטה היתה סתורה ומאחור נותר גם זוג הנעליים האהוב על אנה. על הדלת נמצא פתק שבישר שהמשפחה עברה לשווייץ.

ואן מארסן: "הופתעתי, כי הבטחנו זו לזו לכתוב מכתבי פרידה וחשבתי שיהיה מכתב כזה בבית, אבל לא מצאתי אותו. חיפשתי גם את היומן ורציתי לראות מה היא כתבה עלינו. אבל יותר מכל הייתי מופתעת וחשבתי שכנראה שהיתה סיבה שהיא לא נפרדה ממני. אילו המצב היה הפוך אני חושבת שאנה היתה כועסת עלי שנעלמתי מבלי להיפרד ממנה, אבל אני רק קיבלתי את זה בהשלמה. רציתי לקחת דברים של אנה מהדירה, אבל זה היה מסוכן".

ארבעת בני משפחת פרנק, עם עוד ארבעה יהודים מאמסטרדם, נכנסו למחבוא בדירה מעל לעסק של אוטו פרנק, אביה של אנה. שם כתבה אנה את יומנה עד ליום שבו פשטה חוליית משטרה הולנדית בפיקוד אוסטרי על המחבוא. זה היה ב-4 באוגוסט 44'. השמונה הועברו למטה הגסטפו בדרום העיר ומשם למחנה המעבר ווסטרבורק בצפון. כעבור חודש, ב-3 בספטמבר 44', יצא המשלוח האחרון של יהודים מווסטבורק לאושוויץ. כל השמונה היו על הרכבת. רק אחד מהם, אוטו פרנק, חזר לאמסטרדם אחרי המלחמה. שאר השבעה נספו במחנות שונים ברחבי אירופה. אנה ואחותה הגדולה מרגוט מתו מרעב וטיפוס במחנה ברגן-בלזן כשלושה שבועות בלבד לפני שהצבא הבריטי שיחרר את המחנה.

אחרי הפשיטה נותרו על רצפת המחבוא ספרים וחפצים אחרים של שמונת היהודים. מיפ חיס, חברת המשפחה שדאגה לצורכיהם בתקופה שבה הסתתרו, אספה את יומניה של אנה והסתירה אותם במגירה למשמרת עד שהילדה תחזור לאמסטרדם. חיס לא קראה את היומן האישי והתוודתה שאילו היתה קוראת אותו היא היתה משמידה אותו, בגלל המידע שסיכן את האזרחים ההולנדים שעזרו למסתתרים. במשך שמונה חודשים שמרה חיס על היומן, עד שמסרה אותו לאוטו פרנק ומשאלתה של אנה פרנק להפוך לסופרת מפורסמת התגשמה.

אף אחד לא דיבר

ז'קלין ואן מארסן עם אוטו פרנק, 1970. הקשבתי לו בשעותיו הקשות
בחורף 42' התגברו הפשיטות של הגסטפו והמשטרה ויהודים צעירים נתפסו ונשלחו למחנות עבודה בגרמניה. אלין ואן מארסן הבינה שעליה לעשות מעשה לפני שמשפחתה תיפגע. הצרפתייה האלגנטית, שניהלה את מחלקת השמלות של בית כלבו גדול בעיר, לבשה את שמלתה המפוארת ביותר, התאפרה ועלתה על החשמלית בדרך לאוטרפהסטראט, מפקדת הגסטפו. גם היום, כשהמבנה חזר לייעודו המקורי כבית ספר ושם הרחוב שונה לחרט ואן דר וין, יש משהו מאיים בבניין המבוצר. רק מאות מטרים מפרידים בינו לבין ביתה של ז'קלין ואן מארסן היום. כמעט מדי יום היא עוברת ליד המקום שבו נחרצו גורלות רבים לשבט, ואילו משפחתה זכתה לחיים.

אלין ואן מארסן דרשה לראות את מפקד המשטרה ודיברה איתו בצרפתית. היא הסבירה שבעלה רשם אותה ואת בנותיה כיהודיות בלי ידיעתה ובלי הסכמתה. המפקד התרשם מאישיותה וביקש מסמכים שמוכיחים את אי-יהדותה. כשאלה הגיעו, בעזרת קרוב משפחה שניהל מסעדה בשאנז אליזה, שהיתה חביבה על קצינים נאצים בכירים בפאריס, שונה מעמדן של בנות המשפחה. הטלאי הצהוב הוסר מבגדיהן, וז'קלין ואחותה כריסטין חזרו להיות קתוליות ואזרחיות הולנדיות מהשורה.

"אמי השביעה אותנו שלא נספר על כך לאבינו לפני שנקבל את ההכרה, היא ידעה שהוא יתנגד, אבל היא היתה נחושה לעשות כל מה שצריך כדי להציל אותנו", אומרת ואן מארסן. "זה היה צעד מסוכן, היו אנשים שנכנסו למטה הגסטפו עם בקשה דומה וסבלו עינויים. זה לא היה מקום שרצית להצהיר בו שיש לך קשר עם יהודים. זה היה שינוי קיצוני בחיינו אבל הבנתי בדיוק למה היא עשתה את הצעד הזה. גם לאחר מעשה אבינו לא היה מרוצה, ואמי אסרה עלי ועל אחותי לדבר על כך. נוצר מתח בבית, אבל זה הציל את חיי וחייו".

כל קרוביו של היימן ואן מארסן נשלחו לסוביבור ושם הושמדו בתאי הגזים. "לא הרגשתי אשמה", אומרת בתו. "היתה תחושת הקלה והיתה דאגה לחברים ולמשפחה. לא לאנה, חשבתי שהיא בשווייץ והיא בטוחה. בחורף של 44', שבו היה רעב נורא בהולנד, אלפים מתו ברעב ונאלצנו לאכול פקעות של צבעונים, אני זוכרת שקינאתי בה, כי חשבתי שהיא חיה בנוח בשווייץ".

ואן מארסן עברה ללמוד בבית ספר רגיל כתלמידה מן המניין. "אצלנו בבית מעולם לא דיברו על זהות יהודית", היא אומרת. "הפעם הראשונה שנתקלתי באנטישמיות היתה כשענדתי את הטלאי הצהוב. האכזבה הגדולה שלי מההתנהגות של ההולנדים במלחמה היתה בבית הספר הרגיל שאליו עברתי. אף אחד לא דיבר על היהודים ואני הייתי ביישנית מכדי לדבר על מה שקורה להם. בני משפחתי נעלמו זה אחר זה, אבל לא יכולתי לדבר על כך בבית הספר. היתה אדישות כללית".

נשיקה קטנה מאנה

במאי 45' שוחררה הולנד. באותו קיץ חזר אוטו פרנק להולנד ופנה לביתה של מיפ חיס. הוא ידע שאשתו אדית מתה, אבל עדיין קיווה והאמין שבנותיו שרדו. הוא פגש את ואן מארסן, שלמדה אז לראשונה על המחבוא ועל המשלוח למחנות, ואחרי כמה שבועות הם נפגשו שוב. לפרנק נודע שבנותיו מתו בברגן-בלזן כשהן קירחות, חולות וחסרות כל, מלבד שמיכה רוחשת טפילים. אוטו פרנק מוכה השכול ביקש לשמוע שוב ושוב על החברות בין שתי הבנות, על הימים שבהם אנה היתה ילדה ככל הילדות ואהבה את חייה.

ואן מארסן: "באותם חודשים הוא הגיע לביתנו שוב ושוב ובכה כל הזמן. זה היה מוזר בעיני אז, כי ראיתי בו אדם מבוגר ולא רציתי לחשוב על המלחמה. היה קשה להתמודד עם הכל, החברה שלי מתה והרגשתי צער גדול עליו ועל אחרים. כל משפחתו של אבי מתה בשואה. שני בני הדודים שלי, שהיו בני גילי ואיתם שיחקתי והיו קרובים אלי, נרצחו בסוביבור. אוטו רצה לדבר איתי בכל פעם על אנה ועל החברות בינינו ועל הימים ההם. זה היה לי קשה מאוד אבל עשיתי כמיטב יכולתי ואני משערת שהצלחתי לעזור לו מעט בכך ששימרתי את הזיכרון שלה. באותם ימים האשמתי את עצמי שלא עזרתי לו יותר, אבל אני לא יודעת כיצד יכולתי לעזור לו יותר. הקשבתי לו בשעותיו הקשות ואולי זה הקל עליו".

למרות האבל הצליח אוטו פרנק למצוא מטרה חדשה בחייו. "הוא אמר לי שהוא רוצה לפרסם את היומן של אנה ולא הבנתי למה", מספרת ואן מארסן. "לא חשבתי שמישהו יהיה מעוניין לקרוא ספר כזה. זה היה מיד אחרי המלחמה ואנשים רצו לשכוח ושנית, לא חשבתי שסיפורים של נערה צעירה יעניינו איש. אלו היו המחשבות הראשונות שלי וגם אחרי שהספר התחיל לעורר עניין ברחבי העולם בשנות החמישים לא רציתי להיות מעורבת מדי. אנשים צצו וסיפרו שהם הכירו ולמדו עם אנה וזה הרגיז אותי. לא רציתי להתפרסם בזכות ילדה שהכרתי ושמתה בנסיבות כאלו. לא רציתי להעביר את חיי כחברה הטובה ביותר של אנה פרנק ולכן במשך שנים לא דיברתי על כך".

אוטו פרנק נתן לה עותק של היומן ב-47', ההוצאה הראשונה, עם הקדשה שלו. "זה היה מוזר מאוד לקרוא אותו בפעם הראשונה והרגשתי מבוכה קשה", היא אומרת. "ידעתי שהיא לא רצתה שאני או כל אחת מהחברות שלה יקראו את היומן ולא הרגשתי בנוח. זה היה מוזר לקרוא על עצמי, בעיקר כשידעתי שהיא כבר לא בחיים".

הספר, שבו היא מכונה יופי, עדיין ברשותה. לצדו נמצא העתק ממוסגר של שני מכתבים שכתבה אנה לז'קלין ומעולם לא שלחה אליה. שני המכתבים נכתבו ב-25 בספטמבר 42', השני כמענה על מכתב שאנה מעולם לא קיבלה מז'קלין.

"אני מקווה שניפגש שוב בקרוב", כתבה אנה בין השאר במכתב הראשון, "אבל זה לא יהיה לפני תום המלחמה... היי טובה ז'קי, הרגישי טוב, אני מקווה לקבל ממך אות חיים בקרוב מאוד ואנו ניפגש שוב.

חברתך הטובה ביותר

אנה

נ.ב. אני מקווה שעד שניפגש אהיה תמיד חברתך הטובה ביותר

ביי".

את המכתב השני סיימה אנה פרנק במלים: "אנחנו לא משועממים, יש לנו חברה, זה כל מה שמותר לי לספר על חיינו. זה מפחיד אבל מעניין בהמשך. לא מרשים לי להאריך, להתראות ונשיקה קטנה מאנה".

"זה היה רגע עצוב ומרגש מאוד", אומרת ואן מארסן. "חשבתי כמה היא היתה בודדה שם והצטערתי שלא נתתי לה תמונה שלי כשהיא ביקשה. לאנה היו הרבה תמונות ולי לא היו הרבה ואז חשבתי שאין צורך בכך, כי ממילא אנחנו מתראות בכל יום, אבל אחרי שקראתי את היומן הרגשתי אשמה נוראה והצטערתי שלא יכולתי לפחות לכתוב לה. ארבעה שבועות לפני מותו של אוטו הוא הראה לי את המכתב בכתב ידה ושוב, היה קשה לשאת את העצבות".

לא יהודייה, לא קתולית

משנות החמישים הפכה אנה פרנק לקורבן השואה המוכר ביותר. אבל בתחילה התקשה אוטו פרנק למצוא מוציא לאור. רק לאחר שמחזה הועלה בברודוויי וסרט צולם על פי היומן הפכה מי שהיתה חברתה הטובה ביותר של ואן מארסן לתופעה בינלאומית. הספר נמכר ביותר מ-25 מיליון עותקים ופרנק הפכה לסמל. בקרב יהודי הולנד שוררת אי נוחות בשל המעמד המיוחד של אנה פרנק ומיתוגה. התחושה של רבים מהם היא שיש התמקדות יתר בנערה אחת.

ואן מארסן: "יש לי חברים יהודים ואני לא מדברת איתם על אנה, כי הם מרגישים שכל תשומת הלב מופנית אליה בזמן שהם איבדו את כל או רוב משפחתם. כל כך הרבה ילדים יהודים מתו בשואה ונשכחו, ואילו היא מוכרת כל כך, הם טוענים. אני לא מתווכחת איתם, אבל אני יכולה להגיד מה אני מרגישה בנוגע לאנה. אנשים אוהבים אותה ואת הספר וזכר השואה מופץ בזכותה. בזכות אנה יכולתי לכתוב על בני הדודים שלי, למשל".

מ-86' היא מרצה ברחבי העולם על אנה פרנק ומורשתה, אבל רק ב-90' נחשפה ואן מארסן בפומבי כ"יופי" מהיומן (ובמהדורות החדשות שלו היא כבר מופיעה בשמה האמיתי). אחר כך כתבה את הספר "שמי הוא אנה, היא אמרה, אנה פרנק", ובו תיארה את יחסיהן; השנה הודפסה מהדורה נוספת של הספר באנגלית. ספר נוסף שלה, על מורשתה של אנה פרנק, ייצא לאור באנגלית בהוצאת ארכדיה בשנה הקרובה.

ואן מארסן כבר אינה אותה ילדה ביישנית שאנה פרנק אימצה בדרך הביתה וגם לא אותה נערה נאיווית. בין היתר היא מתקוממת על השימוש המופרז שנעשה במשפט מפורסם שכתבה חברתה ביומן, על האמונה בטוב לבם של בני האדם. לא פעם נבחר המשפט הזה לחתום תוכניות תעודה, מחזות וסרטים על השואה ומעקר אותם מתוכנם. "אני חושבת שאנה לא היתה כותבת משפט כזה אילו היתה נשארת בחיים", אומרת ואן מארסן. "היא כתבה את המשפט הזה כשהיא היתה עדיין במחבוא, לפני שהיא חוותה את הזוועות. אני בטוחה שהיא לא היתה כותבת משפט כזה אחרי אושוויץ וברגן בלזן. גם אני חשבתי כך אז. האמנתי שכולם נחמדים חוץ מהגרמנים, ושכל האנשים טובים בלבם, אבל מאז כמובן שיניתי את דעתי. הניסיונות של אנשים להרוויח מזכרה של אנה מכעיסים אותי, אני לא מבינה איך אנשים יכולים להתנהג כך".

ואן מארסן התחתנה עם רודי סאנדרס, יהודי הולנדי שניצל בזכות משפחה הולנדית שאימצה אותו בשנות הרדיפות (שני הוריו ניצלו גם הם, אחרי שהסתתרו במקומות שונים ברחבי הולנד). נולדו להם שלושה ילדים, ובמשך שנים היא עבדה ככורכת ספרים אמנותית. במשפחת אביה לא נותר איש מלבדו בחיים אחרי המלחמה, ואמה בחרה להתרחק מהקהילה היהודית. אף על פי שגם היא נישאה ליהודי והיא אוהבת מאוד את ישראל, ז'קלין ואן מארסן אינה מרגישה יהודייה. "אחרי המלחמה לא רציתי יותר להיות יהודייה", היא אומרת. "סבלתי מאוד בגלל יהדותי, אם כי לא כמו רוב יהודי הולנד, וחשבתי שאני לא רוצה להיות יהודייה, וגם לא רוצה להיות קתולית. אני יודעת שבשביל היהודים אני לא נחשבת יהודייה ואני לא ממש קתולית, אבל זה כבר ממש לא אכפת לי. אני זו אני. ראיתי את האפליה נגד היהודים וחשתי אותה, אבל אני לא יכולה להגיד שאני יהודייה". *



אנה פרנק (למעלה) וז'קלין ואן מארסן. לא רציתי להתפרסם בזכות ילדה שהכרתי ושמתה בנסיבות כאלו


ז'קלין ואן מארסן. אני זוכרת שקינאתי בה, חשבתי שהיא חיה בשווייץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו