בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפנים קראו הכוכבים זה לזה בתנ"ך

בקובץ תרגומיו של יהודה עמיחי לשירי אלזה לסקר-שילר אצורה דרמה יהודית-גרמנית והתנסות מודרניסטית גדולה

תגובות

ועיני טיפות כבדות ואפלות, מאת אלזה לסקר-שילר, תירגם מגרמנית יהודה עמיחי, הוצאת קשב לשירה, 2008

מספרים על המשוררת אלזה לסקר-שילר כי נהגה לומר ששיריה "כתובים בעברית"; ואמירה אבסורדית ונטולת היגיון מעין זו, אמירה על השיר הגרמני הדובר עברית בחשאי, מחזיקה אולי את סוד יצירתה. לפני ארבעים שנה, בחורף 1968, כאשר חתם יהודה עמיחי את מלאכת התרגום שלו לכמה משיריה של לסקר-שילר, שב והופיע דבר מה מן היסוד החבוי של השיר, זה שמלידה הוא "דובר עברית", כלומר כתוב כמלה זרה ולובש דיוקן מקראי ועשוי כתפילה. כעת מתפרסם תרגום זה במהדורה מחודשת בהוצאת "קשב לשירה".

אלזה לסקר-שילר (1869-1945) היתה אחת המשוררות המרתקות של חוג האוונגרד בגרמניה. השירים, עבודות הפרוזה שלה, עבודותיה לתיאטרון ולקברט, התקבלו היטב כבר בשעתם, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני שעקרה מברלין, גלתה מאירופה ובאה לירושלים, שתמונתה עמדה לנגד עיניה כבר ביצירותיה המוקדמות. לאחר שיצאה ב-1894 מעיירת הולדתה אלברפלד, הצטרפה אל מושבת האמנים בברלין. בין מכריה הקרובים היו אז אמן הקברטים פטר הילה ואוצר האמנות הרוורת וולדן, שלו נישאה נישואים שניים. עם ידידיה נמנו גם המשוררים פרנץ ורפל, גאורג טראקל וגוטפריד בן והצייר פרנץ מארק, אמן "הפרש הכחול". בשנים אלה התנסתה בפרסום שיריה הראשונים בכתבי העת של חוג האקספרסיוניזם. אז נהגה גם להופיע בתיאטרון ובערבי קברט, מלווה בשחקנים ורקדנים, מחופשת כנסיך מזרחי או כפאקיר. בקברט בחנה את אופקיה של האמנות מתוך קירבה לשפת הלוליינים והשתעשעה בדימויים אוריינטליסטיים.

גם בהערה האוטוביוגרפית הקטנה שהכינה לאנתולוגיה האקספרסיוניסטית "דמדומי האנושות" חבשה לסקר-שילר מסיכה: "נולדתי בתיבן (מצרים), אף שבאתי לעולם באלברפלד אשר בארץ הריין. עד שנתי ה-11 הלכתי לבית הספר, נעשיתי רובינסון, חייתי חמש שנים במזרח ומאז אני כצמח". יש ברשימה זו כדי לבשר על דרכה השירית. זה מעין נשף מסיכות אוריינטלי, שבו היא חוגגת את לידתה השנייה כאמנית. במרחבים מדומיינים של מזרח קדום מצאה לסקר-שילר מגרש פורה של משחקי זהויות. במרחב זה שבה להשתעשע בשמות עט וכינויים ספרותיים מרהיבים כגון "הנסיך יוסוף", "טינו, נסיכת בגדאד", או "פמפאיה". זו השררה של שם האב, הגדרות של זהות מינית ואתנית הנפרמות במגרשיה של השירה: במזרח, במרחבים המקראיים של "ארצות הבוקר", בדתה לסקר-שילר כפילים ספרותיים שבשמם הדהדו זהויות משונות, רחוקות כהוגן מעולמותיה של הבורגנות היהודית-הגרמנית.

רוב שיריה שהתפרסמו באוסף "דמדומי האנושות" של קורט פינטוס ראו אור בקובץ "בלדות עבריות" מ-1913. חלקם הופיעו כבר במחזורים מוקדמים יותר, בספרים "היום השביעי" (1905) ו"פלאים שלי" (1911). כמה מן השירים במחזורים אלה מוקדשים לכפילים מקראיים: בועז ורות, קין והבל, אברהם ויצחק, הגר וישמעאל, יעקב ועשו, פרעה ויוסף, משה ויהושע, וכמובן דוד ויונתן. הבלדות מספרות מחדש אנקדוטות מקראיות, מתוך תשומת לב "אקספרסיוניסטית", כלומר בלשון אקסטטית ופנייה נרגשת ל"אתה" (du), לאהוב שדיוקנו "אלוהי"; ומתוך נהייה ושכרון, ותשוקה המשתקפת במחזורים קוסמיים, במראות של "כוכבים גדולים", ולובשת דימויים פראיים של חיות בר ומהדהדת ב"שאגות" וב"נשיכות קופים". בשיריהם של יהושע, "היהודי הפראי", ויעקב, "הפר של עדרו", טבוע דיוקנו של האדם החדש שרישומו כפול: פגאני וקדוש, חייתי ובעל נשמה. האדם החדש הוא פרא ומרטיר שכן, בתוך יסוד זה, הנלהב, ההומה, טמונים גם תודעת קורבן ו"טעמו המר של המוות".

כך מבשרת שירתה של לסקר-שילר את החוויה הדורית של חוגי האוונגרד האירופי, שבניו - משוררים והוזים - נטרפו בחזיתות מלחמת העולם הראשונה. בשיריה המקוננים את מות המשוררים טמון גרעין שירת האבל על מות בנה פאול. "תמיד שוב תמות לי / בשנה הנפרדת, ילדי", כותבת לסקר-שילר בשיר "לילדי" המחזיק במחזורי הזמן של העצב ("כשעלים יימסו / והענפים ירזו"; "כשהלבנה עומדת בלבלובה", "הכוכבים שבחודש זה").

המחסור ותודעת האבדה בעולמה של לסקר-שילר כרוכים בתודעה תיאולוגית של ריק. "אלי אלי, מה רחקתי ממך", כך נחתם השיר "הו אלוהים" המתאבל על שקיעת המסורת ("לפנים היתה אמונה גדולה בשמים / הכוכבים נתנו זה לזה לקרוא בתנ"ך"). מוטיווים דומים נמצא בשירה "לאלוהים" הנעדר מן התרגום שלפנינו ונכתב כמחווה של תפילה, כתחינה הקוראת בשם האל וחשה בשקיעת המלכות ("כתר עמוק שאורו קודר"), ועודה משתוקקת אל "קירבתו הרחוקה" של אלוהים, שהומים בו "מעיינות הטוב והרע". האלוהים הוא האופק המוחלט, הבלתי מושג, "המקום" שאליו משתוקק השיר. שכן השיר אינו רק דיוקן או תיאור של דברים הווים או משאלות; השיר הוא קריאה, פנייה ונהייה אל האחר. גם בכך מתאפיינת הליריקה של לסקר-שילר, שברבים משיריה מהדהדת קריאה, תחינה ל"פתיחת שער".

היסוד השירי אצל לסקר-שילר הוא בעל תכונה דיאלוגית: השיר נכתב ונשלח אל מקום רחוק ומעיד על תלותו של "האני" ב"אתה" ועל זיקתם הדו-משמעית. לא במקרה, אולי, נפתחת מהדורה זו בתרגומו של עמיחי בשירים "רות" ו"בועז", והרי בשניהם רוחשת תנועה זו, החיפוש ("ואתה מחפש אותי לפני המשוכות"; "רות תחפש בכל מקום"). זהבו של הדגן ("דגניות זהובות") שרות מחפשת בשדותיו של בועז הוא כזהבו של אור המלכות בשיר "לאלוהים" - "האור המבורך לאלפים", אורו של הבלתי מושג, אור הבא מן התהום, שיסודו אפל, סמוי מן העין. כך מצטייר בשיר "בועז" דיוקן נוסף של השירה, דיוקנה של "הקוצרת הזרה", המלקטת, בת מואב החשה בעולם כנכר ודמותה עולזת ונוגה - "ועיני הן טיפות כבדות ואפלות".

"האור הקודר" בשיריה של לסקר-שילר נשבר בפרספקטיבות רבות ולובש גוונים, כאותו "חיבוק שלל צבעים" שבו כרוכים וכתובים "דוד ויהונתן", ומתגלגל ב"נשיקות אדומות" ("לגיזלהר הנמר") וחוזר ושוקע באפלת "כוכבים שחורים" ("מרים מנצרת"). בהרבה משיריה נשזר המוטיב הכחול המעטר את יצירתה מן המוקדם עד המאוחר, מן "הפרש הכחול" ו"נשמתו הכחולה", הצעירה, החיונית של "הנסיך טריסטאן" ועד השיר "פסנתרי הכחול" שבין שורותיו מהלכים "מתים כחולים". ואולי גם כך יש לראות את שירתה, כפריזמה של אור אפל, כפתיחה ופרישה עזה, רבת מבע וגוון של היסוד המונותיאיסטי. האופק האחד, הסמוי של השיר מופיע ב"צבעים מכאיבים".

בצבעים אלה נפתח אחד משיריה הגדולים של לסקר-שילר, Ich traume so leise von dir. בתרגומו של עמיחי נקרא השיר "חלמתי בשקט עלייך", ותרגום זה מאפשר אולי הצצה חטופה אל סדנתו. עמיחי מעתיק את צורת ההווה (Ich traume, "אני חולמת") אל לשון עבר ("חלמתי") ועל דרך זו הופך את החלום לעבודת זיכרון. הכרעה זו - לקרוא/לכתוב את השיר כפואטיקה של זיכרון - מהדהדת היטב בשורה "הו, אני צריכה לזכור אותך" (O, Ich muss an dich denken). את המלה denken, "לחשוב", מתרגם עמיחי "לזכור". עמיחי קורא איפוא את "המחשבה" (denken) של לסקר-שילר כ"זיכרון" (andenken). וגם בזה מובחן תרגומו של עמיחי מזה של נתן זך, הבוחר בתבנית המרהיבה "עלייך אחלום חרישית" ואינו מחליף מחשבה בזיכרון ("הו, אני חייבת לחשוב עלייך").

תרגומו של עמיחי הוא יותר שקט מחרישי, וזוכר במקום חושב. בהכרעות התרגום אלה נשמע קול מאופק: עמיחי מתרגם את לסקר-שילר "בשקט", בריסון, כמעט בחיסכון. בשנה שעמיחי חתם את תרגומו לשיריה של לסקר-שילר נחתם גם קובץ שיריו "עכשיו ברעש" (1963-1968), ששערו הראשון הוא "שער ירושלים". ושם בין בתי השירים מופיעה המשוררת:

הרמתי את ידי למצחי

למחות זעה

והעליתי את אלזה לסקר-שילר,

במקרה. קלה וקטנה שהיתה בחייה,

קל וחומר במותה. אבל שיריה!

כך באה שירתה של לסקר-שילר אל העברית נוסח עמיחי, כמתוך מחווה יומיומית, כאילו "במקרה", בדרך לחה ומיוזעת. מתוך מחווה זו - "הרמתי את ידי למצחי", כמתוך תנועה רגילה, סתמית, מתגלה השיר - "אבל שיריה!" לסקר-שילר שזורה בשירו של עמיחי, המספר על "משוררים באים עם ערב לתוך העיר העתיקה / ויוצאים ממנה עמוסי תמונות". הדיאלוג עם שירתה של לסקר-שילר נכתב בירושלים, "המקום" הנזכר כבר בשירתה המוקדמת, "המקום" של רבים משיריו. באחד משיריה הראשונים, "שולמית", מפציעה ירושלים ב"צבעי ערב" כאופק של שקיעה, כמסמן של זמן ונצח שבו שוקעת המשוררת. בשיר "ירושלים" היא כותבת על נדודים ושירת האבן ותחינה לשיבת המתים. שירים אלה נפקדים מקובץ תרגומיו של עמיחי אך נושאיהם כמו מהדהדים בקול חדש, ב"צעקה מאופקת" של שירי "שער ירושלים".

שלושה ביקורים ביקרה לסקר-שילר בירושלים. האחרון שבהם החל באפריל 1939 ונעשה בעל כורחה לשהיית קבע, לאחר שנכשלה לחדש את רשיון ההגירה שלה לשווייץ. בשנותיה האחרונות, שאותן עשתה בדלות ובבדידות, גם אם סר בעיניה חן ירושלים של מטה, נותרה זו "המקום" של שירתה, כלומר אלגוריה נוספת למרחב של גילוי וכסות בשפה, "תהום וכוכב". ירושלים היא "הכוכב האחר" שעליו מדברת לסקר-שילר בספרה "ארץ העבריים", שבו שזרה רשמים מביקורה הראשון בפלשתינה ב-1934. ספרה כורך תיאורי מסע, זיכרונות, דיוקנות, שירים ישנים, הזיות והרהורים. ופרוזה זו היא בראש וראשונה הקדשה לירושלים. עיר ש"כל כולה התגלות", "פרוזדור שמים", "בית מרפא לנפש".

אך ברחובותיה של ירושלים ציירה לסקר-שילר גם פרודיות וגרוטסקות מרהיבות. באחד משיטוטיה בעיר היא מגלה את מקום מושבה של להקת קרקס. בין הצופים בקרקס היא מבחינה ביהודים וערבים היושבים בצוותא: "ריקודו של הסוס הלבן האציל", היא כותבת, "מביא את הפרא העברי ואת הערבי לדמעות". הקהל בקרקס מתמלא ב"שמחת נעורים" וחש ב"צבאות השמים שאין למעלה מהם". גם כך מתגלה בשירתה היסוד המונותיאיסטי - בקרקס, במרחב של חיי קרנבל. אנקדוטה זו על הקרקס בירושלים, שאפשר שהיא כתובה ברצינות תהומית ואפשר שטמונה בה אירוניה גמורה, מעידה על התחביר הנלהב, ההומה, הפראי בשירת "הקודש" שלה. מבעד לתרגום עמיחי שבה ומופיעה שירתה של לסקר-שילר והיא כתובה עברית. ברבים מן התרגומים פרי עטו ניכר קשב רב לתהומות שפת אמו, הגרמנית, וניסיון להעתיקה לעברית זו, התלויה בין מעלה ומטה. בקובץ תרגומיו אצורה דרמה יהודית-גרמנית והתנסות מודרניסטית גדולה. בה בעת מחזיק קובץ זה בסיפור נוסף של פגישה בין השיר העברי ללשון הגרמנית. לפגישה זו גלגולים ופנים רבות, ואת רשמיה אנו שומעים גם אצל נתן זך וטוביה ריבנר, והיא מיוסדת על מה שבין שפת אם לשפה זרה, על "קירבה רחוקה" שהיא ממקורותיו של השיר.



שער הקובץ "בלדות עבריות" לאלזה לסקר שילר. בתמונה למעלה: אלזה לסקר-שילר. תחינה לפתיחת שער


ציור מאת אלזה לסקר-שילר, מתוך הקטלוג "אינואני". נשף מסיכות אוריינטלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו