בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבצע "עופרת יצוקה": כך נתנה הפרקליטות הצבאית לצה"ל לנצח

קציני צה"ל קיבלו ייעוץ משפטי צמוד, משלב התכנון של המבצע בעזה ועד לפעילות המבצעית. הפצצת מסדר הסיום של קורס שוטרים? לגיטימי. אזרחים רבים נפגעו? חוקי. הפגזת מבני ממשלה? כשר. מומחי משפט, ובהם גם המפקד לשעבר של המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, טוענים שצה"ל רתם את החוק כדי להכשיר פגיעה באזרחים. איך זה עבד באמת

תגובות

איור: יעל בוגן

עשרות שוטרים פלסטינים, שהתייצבו למסדר הסיום של קורס השוטרים שעברו, נהרגו בהפצצה של מטוסי חיל האוויר ביום הראשון לפעולת צה"ל בעזה. עכשיו מתברר שהפצצה זו עמדה במוקד של פולמוס מבצעי ומשפטי בחודשים שקדמו לכן. מקור צבאי שהיה מעורב בתכנון המבצעי מספר, כי תקיפת האתר שבו התקיים המסדר אושרה ללא קושי, אבל הכוונה לפגוע בבוגרי הקורס עוררה התלבטויות. אנשי אמ"ן, שהיו משוכנעים בצדקת ההתקפה, לחצו לאשרה. נציגי המחלקה לדין בינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית התנגדו תחילה לפעולה, מתוך חשש שהיא עלולה להיות מנוגדת לכאורה לדין הבינלאומי. "מדובר בקבוצה גדולה מאוד של אנשים שבאותו רגע היו לכאורה אזרחים ולמחרת הפכו ליעדים צבאיים לגיטימיים", אומר מקור מבצעי. "אתה לוקח את עשרות השוטרים האלה ושם אותם על כוונת. זה בוודאי היה נוכח בכל הדיונים וההתלבטויות".

במשך כמה חודשים, עד שהעבירו אנשי דבל"א את תשובתם למתכנני המבצע, הפעילו הגורמים המבצעיים, ובעיקר אנשי המודיעין, לחץ על אנשי הפרקליטות. בסופו של דבר נתנו אנשי דבל"א את האישור לתוכנית כפי שבוצעה. "הפללתם" של השוטרים (כלומר, ההצדקה לפגוע בהם) התבססה על הגדרת מעמדם ככוח התנגדות במקרה של כניסה ישראלית לרצועה, ולא על בסיס מידע פרטני על כל אחד מהם. כלומר, עצם ביצוע ההתקפה שינה את הגדרותיהם של הקורבנות המיועדים. כתוצאה מכך השתנה, לדעת המשפטנים, תפקידם של השוטרים מאוכפי סדר אזרחיים למשתתפים פוטנציאליים בלחימה, שמותר לפגוע בהם.

"מאחורי השיקול שלנו עמדה הצורה שבה חמאס הפעיל את כוחות הביטחון", אומר בכיר בדבל"א. "בעצם אפשר להסתכל על המכלול כמקביל לכוח מזוין של האויב, ולכן זה לא נתפס כמשטרה. כל הכוחות המזוינים של חמאס מקבילים בעינינו לצבא, כמו שמול צבא של האויב כל חייל הוא מטרה לגיטימית".

מומחים למשפט בינלאומי הגדירו "בעייתית" את ההצדקה להתקפה. "במדינה מסודרת פגיעה בשוטרים כחיילים, זה אסור", אומר פרופ' יובל שני, מומחה למשפט בינלאומי מהאוניברסיטה העברית. "כשמדובר בשלטון כמו של חמאס, והגבולות בין הכוחות השונים לא ברורים, אז יכול להיות שלמשטרה יש תפקיד לחימה. אבל אם הולכים על הקו הזה, אין הרבה מה שמבדיל בינם לבין אנשי מילואים, או אפילו לבין ילדים בני שש-עשרה שיתגייסו בעוד שנתיים לצבא. צריך לשים את הגבול, ולפגוע באנשים שהם בשירות פעיל. זה לא המקרה היחיד שבו צה"ל פירש את הדין בצורה גמישה. פגעו בתשתית שלטון חמאס, במשרדי הממשלה; אלא אם אפשר להראות שהיה במשרדים ציוד מלחמה, פגיעה במבנים שלא משרתים תכלית צבאית זו הפרה של דיני המלחמה. זה יעד אזרחי שאסור לפגוע בו".

אך אנשי דבל"א אישרו לבסוף גם את הפגיעה ביעדי השלטון של חמאס, לאחר שהתגברו על ספקות ראשוניים. "הצורה שבה חמאס פועל", טוען בכיר בדבל"א, "לפי מה שאנחנו מבינים זה שימוש בכל התשתית השלטונית לצרכים הטרוריסטיים של הארגון, כך שההבחנות קצת שונות. אנחנו עושים התאמות של היעדים למקרה של שלטון טרור".

אזרח על הגג

משרדי המחלקה לדין בינלאומי נמצאים בבניין מוזנח בתוך מתחם הקריה בתל אביב, ומשרתים בהם כעשרים קצינים בעלי הכשרה משפטית. המחלקה קיימת בצורתה ובשמה הנוכחיים מאז תחילת שנות התשעים. עד אז פעל בפרקליטות הצבאית ענף לדין בינלאומי שכונה בראשי תיבות דבי"ל, עד שאחד מראשיו דרש לשנות את השם.

אנשי המחלקה לדין בינלאומי מתגאים עכשיו בהשפעתם על אופי הלחימה בעזה. למשל: המחלקה הביאה לכך שצה"ל הזהיר אזרחים לפני שבתיהם הופצצו, על פי נוהל "הקש בגג" - ירי תחמושת בלתי מזיקה על פינות גגות. אנשיה מספרים כי ניסו להפיק לקחים מהאזהרות במלחמת לבנון. לפי ארגוני זכויות אדם, אז לא נמסר לתושבים אילו מקומות בטוחים לאזרחים, וצירי התנועה שבהם נמלטו הופצצו והיו למלכודות מוות.

מרגע שניתנו אזהרות, טוענים בכירי המחלקה, אפשר להכשיר מבחינה משפטית פגיעה באזרחים שמגינים בגופם על מבנה, כאילו היו מעורבים בלחימה. על כך חולקים משפטנים אחרים, בהם ראש המחלקה עד לפני כשש שנים, אל"מ (מיל') דניאל רייזנר, שאמר השבוע כי בעיניו אזרחים אלה שומרים על הסטטוס האזרחי שלהם. "אני לא חושב שאפשר להפליל אדם שעמד על הגג רק בגלל שהוא שם", אומר רייזנר. "יכול להיות שהפגיעה בו תיחשב collateral damage (נזק "אגבי") לגיטימי, אבל הוא לא יהיה מטרה".

בכיר בדבל"א מבהיר: "אותם אנשים שבאים לבית למרות שהיתה אזהרה, אותם אני לא צריך לספור בתוך הנזק לאזרחים, כי הם מגינים אנושיים וולונטריים. מבחינה משפטית אני לא צריך להתחשב בהם, אלה אנשים שמשתתפים בלחימה, אם יש מקרה שאנשים חוזרים לבית כדי להגן עליו".

מה בדבר אזרח שעומד מול טנק?

"אם אדם עומד מול טנק כדי לחסום את הדרך שלו, זו השתתפות בלחימה". עם זאת, הוא אומר, צה"ל נמנע בפועל מפגיעה באזרחים במקרים כאלה.

עמדותיה המתירניות של המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית אינן מפתיעות משפטנים שעוקבים אחר חוות הדעת שלה. לדברי אחד מהם, המחלקה נחשבת "מיליטנטית יותר מכל גורם משפטי אחר בישראל, ובעלת הנכונות לאמץ את הפרשנויות הגמישות ביותר של החוק כדי להצדיק את פעולות צה"ל". אדם ששירת בעבר במחלקה מגדיר אותה "ליברלית יותר מהיועץ המשפטי לממשלה וממחלקת הבג"צים". לדבריו, בשעה שהגורמים האחרים יכולים "לעמוד מהצד ולהביע הסתייגויות", לא נפוצים המקרים שבהם המחלקה מביעה עמדה זהירה יותר מזאת של משרד המשפטים.

נראה שלחצם של הגורמים המבצעיים וההבנה לשיקוליהם מצד פרקליטי דבל"א משפיעים על חוות הדעת המשפטיות. "הצבא יודע מה הוא רוצה, לגורם המבצעי הדברים מאוד ברורים", אומר מקור מבצעי בצה"ל. "כשהיועצים המשפטיים חשבו שמשהו פסול או בעייתי, בהחלט היה עליהם לחץ לתת שורה תחתונה חיובית".

"המטרה שלנו היא לא לשים כבלים על הצבא, אלא לתת לו את הכלים לנצח, בדרך שתהיה חוקית", אומר קצין בדבל"א. ראש המחלקה לשעבר, דניאל רייזנר, אומר שהוא מבין מדוע יצא לה שם מתירני: "אנחנו הגנו על מדיניות שהיא על הקצה - נוהל שכן, הריסת בתים, גירוש, סיכול ממוקד, אנחנו הגנו על כל פתרונות הקסם ללחימה בטרור. במובן הזה דבל"א הוא גוף מרסן, אבל הוא לא גוף עוצר. אם הצבא אומר 'הנה פתרון קסם, האם הוא במתחם האפשרי?' אז אני אגיד, 'אני מוכן לנסות להגן על זה, לא בטוח שאני אצליח'. בלבן אני אאפשר לעשות, בשחור אני אאסור, אבל באפור אני אשתתף בדילמה, אני לא עוצר באפור".

הדילמות האפורות וניסיונם של אנשי דבל"א לגלות קרקע בלתי חרושה בדין הבינלאומי, מסבירים אולי את התלהבותם הרבה ממתן הייעוץ המשפטי לצבא, את הזיק שניצת בעיניהם כשהם מגלגלים על לשונם מלים כמו "מאזן פרופורציונליות", "מטרה צבאית לגיטימית" או "לוחמים בלתי חוקיים".

"מה שעושים היום זה רוויזיה של הדין הבינלאומי", אומר רייזנר, "ואם אתה עושה משהו מספיק זמן, אז העולם יקבל את זה. כל המשפט הבינלאומי בנוי על זה שמעשה שאסור היום הופך מותר, אם מספיק מדינות היו עושות אותו. אם זה היה קורה בדין הפרטי, אז המהירות המותרת היתה 115 קמ"ש, ומס הכנסה היה ארבעה אחוזים. לכן אין קשר בין השאלה 'האם זה יעבור?' לבין חוקיות המעשה. אחרי שתקפנו את הכור באוסיראק, מועצת הביטחון גינתה את ישראל וטענה שזאת הפרה של הדין בינלאומי, האווירה היתה שישראל עשתה פשע. היום כולם אומרים שזאת הגנה עצמית מונעת. משפט בינלאומי מתקדם דרך הפרה, אנחנו המצאנו את התזה של הסיכול הממוקד, היינו צריכים לדחוף אותה, ובהתחלה היו בליטות שהקשו להכניס אותה בקלות לתבניות החוקיות. שמונה שנים אחרי, היא באמצע מתחם הלגיטימיות".

פיגועי ה-11 בספטמבר השפיעו על מצבכם המשפטי?

"חד-משמעית. כשאנחנו התחלנו להגדיר את העימות עם הפלסטינים כעימות מזוין, זה היה סוויץ' דרמטי והתחלנו להגן על זה בבית המשפט העליון. באפריל 2001 פגשתי את השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל והסברתי שלחימה בטרור מעל סף מסוים זה לחימה ולא אכיפת חוק. הוועדה (ועדת מיטשל לבדיקת נסיבות העימות בשטחים) דחתה את זה, ובדו"ח היא קראה לממשלת ישראל לזנוח את ההגדרה של עימות מזוין, ולחזור להגדרה של אכיפת חוק. זה הצריך ארבעה חודשים וארבעה מטוסים לשנות את דעתה של ארצות הברית בנושא, ואילולא ארבעת המטוסים אני לא בטוח שיכולנו לפתח את התזה של מלחמה בטרור עד לממדים שפיתחנו אותה היום".

התייחסות פרטנית

ייתכן כי אחת הסיבות לעמדות המתירניות של דבל"א נעוצה ברצונה לשמור על מידה של רלוונטיות והשפעה גם כשהאווירה במטכ"ל ובפיקודים לוחמנית במיוחד. מפקד בכיר לשעבר מציין, כי בימים שבהם פיקד על המחלקה דניאל רייזנר, קצין רהוט וכריזמטי, הצליחו אנשיה, ובעיקר רייזנר עצמו, לרכוש לעצמם מעמד מכובד בין מפקדי צה"ל, אבל השפעת אנשי המחלקה הנוכחיים, תחת פיקודה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, אינה מובנת מאליה. מקורות שמעורים בעבודת פיקוד הדרום מציינים כי לאלוף יואב גלנט יחס חשדני למדי כלפי היועצים, ויצא לו שם של "פרא אדם" או "קאובוי" ו"שריף" בכל הקשור להתחשבות, כלומר לאי-התחשבות, בייעוץ המשפטי. לפני המתקפה בעזה, היועץ המשפטי של הפיקוד אף לא הוזמן להערכות המצב הפיקודיות והיה ממודר מפורומים מצומצמים לתכנון.

דווקא בזמן הפעולה בעזה, השתפר מעט היחס בין נציג דבל"א לבין אלוף הפיקוד. בתחילת המתקפה נוצר הרושם כי הכוחות בשטח נוטלים לעצמם חירות גבוהה מאוד בהריסת בתים ועקירת צמחים. חיילים דיווחו שהם הורסים רחובות ואזורים שלמים. זאת, בניגוד להנחיה בנספח המשפטי לפקודת המבצע המטכ"לית של "עופרת יצוקה": "במקום שקיימת חלופה מבצעית אשר תיתן מענה לצורך הצבאי תוך מזעור היקף הפגיעה ברכוש בלתי מעורב, יש לבחור חלופה זו".

אנשי דבל"א התרשמו שכמה מהמפקדים בשטח אינם מבינים שהם כפופים לביקורת בתוך צה"ל, והפעילו לחץ ליצור מערכת כללים מסודרת יותר לקבלת אישורים להריסות ו"חישוף". במקרים אחרים, הביעו אנשי המחלקה את דאגתם מהתמהמהותם של הכוחות בפינוי פצועים פלסטינים, כולל כאלה שהיו לכודים במשך ימים רבים בבתיהם. במבחן התוצאה, לא תמיד השפיעה עמדתם על הכוחות בשטח.

הנספח המשפטי שצורף אל פקודת המבצע פירט את עקרונות המשפט הבינלאומי, הבהיר מהם פשעי מלחמה ודרש לתחקר כל מקרה שבו מתעורר חשד לביצוע פשעים כאלה. מסמך זה הנחה את המפקדים לנקוט זהירות מיוחדת בשימוש בפצצות מצרר, ב"אמצעי לחימה מבעירים" (למשל כאלה המכילים זרחן), במוקשים נגד-אדם ובמלכודות פתאים: "בטרם השימוש בכלי נשק אלה יש לקבל התייחסות פרטנית מפצ"ר/מפצ"ר דבל"א".

הייעוץ המבצעי שנתנו אנשי דבל"א במטכ"ל בשלבי התכנון של המתקפה ותוך כדי ביצועה היה מקיף למדי. אנשי המחלקה נוכחים דרך קבע בדיוני מו"ג (מבצעים וגיחות) שמתקיימים בימי רביעי בראשות רח"ט מבצעים או ראש אגף מבצעים. לקראת הדיון הם מקבלים את היעדים ואת החומר המודיעיני, מעלים את הערותיהם על מצגת, ומשמיעים אותם בישיבה שבה מוקדש זמן, בדרך כלל בין חמש דקות לרבע שעה, לדיון ביעד.

בעת הלחימה עצמה, היו דיונים תכופים יותר ביעדים, כמו גם ב"חיתוכי מצב" ודיונים בחטיבת המבצעים ובמצפ"ע (מצפה פיקוד עליון). נציגות המחלקה בפיקוד דרום תוגברה ונשלחו משפטנים מטעמה גם לאוגדת עזה. היועצים נטלו חלק באישורן של מטרות "מזדמנות" (למשל, חוליית משגרי קסאם), שההחלטות לתקוף אותן התקבלו ברמת הפיקוד תוך כדי הלחימה, אישרו את הפקודות השונות, וניסו לסייע למפקדים בהתלבטויותיהם בעניינים מבצעיים שונים.

מתכונת זו של הייעוץ האופרטיווי מנוגדת לכאורה להמלצות הפרק ה-14 בדו"ח ועדת וינוגרד, שם נכתב כי יש לצמצם את הייעוץ תוך כדי לחימה. "ברורה לנו - מטעמי אחריות אישית - הנטייה הטבעית להיעזר בייעוץ המשפטי גם, ואולי אף בעיקר, בזמן אמת", נכתב בדו"ח. "יחד עם זה אנו חוששים כי ההישענות המוגברת על ייעוץ משפטי במהלך פעולה צבאית עלולה לגרום להסטת האחריות מנבחרים וממפקדים אל יועצים, ועלולה לשבש הן את הטיב המהותי של ההחלטות והן את הפעילות המבצעית". על אף הדברים המפורשים המתייחסים ל"נבחרים ומפקדים", ראשי דבל"א טוענים כי למיטב הבנתם ההמלצה הזאת בדו"ח מתייחסת לייעוץ משפטי בדרגי השטח. פרופ' רות גביזון שלה מיוחס חלק זה בדו"ח סירבה להתייחס לדברים.

ככל שהדבר מתאפשר

בנספח המשפטי שצורף לפקודת המבצע נכתב כי "ככל שהדבר מתאפשר בנסיבות העניין, יש להזהיר אוכלוסייה אזרחית הנמצאת בקרבת יעד לגיטימי לפני תקיפה". אבל מיד אחר כך בא ההכשר: "ניתן להימנע מכך אם הדבר עשוי לסכן את הפעולה או את הכוחות". אנשי דבל"א אישרו גם הקלה במדיניות הפתיחה באש של צה"ל בעזה. התוצאות של מדיניות זו ניכרו במספר הגדול של אזרחים פלסטיניים שנפגעו, והיא עשויה להסביר גם את השימוש במרגמה, שנחשבת "נשק סטטיסטי" (כזה שפגיעתו אינה מדויקת), לירי אל מטרה ליד בית ספר של אונרוו"א. לפי תחקיר צה"ל, ירי זה החטיא בשלושים מטרים את המטרה, ופגע ביושבים בתוך המבנה; כארבעים בני אדם נהרגו, לפי דיווחי הפלסטינים. אחר כך פגע צה"ל בשני מתחמים נוספים של אונרוו"א. מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, שסייר השבוע ברצועת עזה, הגדיר את תקיפת מוסדות הארגון "שערורייה" וקרא לפתוח בחקירה.

בעיני בכירי המחלקה, המספר הגדול של ההרוגים הפלסטינים, בהם מאות ילדים, ההרס הנרחב באזורים מיושבים והעדויות על פגיעות חסרות הבחנה, אינם ממעיטים בהכרח את מידת חוקיותו של המבצע. "אם יש לחימה אינטנסיווית", אומר בכיר במחלקה, "ואתה מזעיק סיוע מהאוויר, יכול להיות שייפגעו אזרחים רבים, ולכן המספרים לא יבטלו את חוקיות הפעולה אם עשית מה שאתה מחויב לעשות... אם אנחנו מזהירים והם יורים מתוך בית, לפחות מבחינה משפטית, זה לא בלתי מוצדק להשיב אש רק כי יותר אזרחים עלולים להיפגע".

כשאתה שומע קצינים אומרים ש"זהירות היא אגרסיוויות", או קריאה של אלוף הפיקוד להחזיר את עזה עשר שנים אחורה, אתה לא רואה פער בין הדין הבינלאומי לבין הנעשה בשטח?

"הכוחות נמצאים בשטח שמאוד מסובך ללחימה. לא זו בלבד שהכל שטח צפוף ובנוי, אלא שמחבלים נמצאים באזורים הכי מאוכלסים, ובנוסף לזה הכל עם מטענים, עם מנהרות, עם מלכודות. בסיטואציה הזאת, וכשצורת הלחימה נגדם אינה כמו נגד אויב צבאי שמתייצב מולך, הדרך להתקדם מחייבת הפעלת כוח שמובילה לתוצאות: אם הבית ממולכד, ואתה יורה עליו, האפקט יותר גדול".

אילו היית יודע ש-11 אנשים ייהרגו יחד עם בכיר חמאס ניזאר ריאן, היית מאשר את הפעולה?

"ממה שידוע לי, נתנו אזהרה מוקדמת והאנשים יצאו. הם כנראה חזרו למבנה למרות האזהרה, בשלב שבו אי אפשר לשנות את התקיפה. אם היו שואלים אותי קודם והתוצאה הזאת היתה ידועה, אני הייתי אומר לא לתקוף, כי המטרה היתה בעצם הבית שלו, ששימש מפקדה ומחסן לאמצעי לחימה, לא האיש עצמו".

לגיטימציה לשימוש בכוח

מעבר לטענה הכללית של אנשי דבל"א, שבפיקוד דרום כיבדו את הדין הבינלאומי, דומה שפנינה שרביט-ברוך ואנשיה אינם מתלהבים לנדב מידע בסיסי ביותר על פרטי הייעוץ המשפטי שנתנו וכיצד עשו זאת. בקשות חוזרות ונשנות לראיין את היועץ המשפטי של פיקוד דרום, סא"ל אבי כאלו, ואת היועצים באוגדות, נענו בשלילה. במענה על בקשת הבהרה מטעם "הארץ", בדבר הייעוץ שהעבירה המחלקה בעניינים כמו מתן גישה לפינוי פצועים, שימוש בזרחן בשטח מאוכלס אזרחים והתקפות על בתי חולים ומסגדים, ענה אחד מקציני דבל"א: "בחנו את רשימת השאלות ששלחת, ולצערי, בשלב זה, לא נוכל לפרט בעניינים הללו מעבר למה שנמסר לך".

דיקנית הפקולטה למשפטים במכללה למינהל, פרופ' ארנה בן נפתלי, משוכנעת שהמשפט הבינלאומי, התחום שבו היא מתמחה, פשט את הרגל, ותוצאות פעולת צה"ל בעזה רק מחזקות את דעתה. "כיום, הדיסציפלינה אינה משמשת אלא הצדקה לכוח", היא אומרת. "היא הפסיקה להתקיים, כי יש חוסר התאמה ברור בין הכללים למציאות שעליה מחילים אותם: הבחנה בין סוגי סכסוכים, בין אזרחים ללוחמים - כל אלה לא קיימים יותר בשטח, וניתן להעלות טיעונים כבדי משקל ורציניים שיצדיקו כמעט כל פעולה. המשמעות של זה היא מתן הכשר להפעלת כוח כמעט בלתי מוגבל, באופן שעומד בסתירה גמורה למטרה הבסיסית של המשפט ההומניטרי. במקום שהייעוץ המשפטי והמשפט הבינלאומי ההומניטרי ימזערו סבל, הם נותנים לגיטימציה לכל שימוש בכוח".

פרופ' בן נפתלי אומרת, שאופן היישום של המשפט הבינלאומי בשטחים, וברצועה בפרט, מכשיר פשעי מלחמה, להם שותפים לדעתה גם היועצים המשפטיים עצמם. "סביר להניח שהייעוץ המשפטי מכשיר עבירות, תוך שהוא מתעלם מהקונטקסט שבו הן מתבצעות", היא אומרת. "נוצרת סיטואציה שבה ניתן להתייחס למרבית הגברים הבוגרים בעזה ולמרבית המבנים שם, כיעד לגיטימי. למעשה המשפט נהפך על ראשו. הוא הפסיק למלא את ייעודו ולכן צריך להודות בזה שהוא נכנס להליכי פירוק לפני פשיטת רגל".

עמדה אחרת מציגה גבי בלום, משפטנית בהרווארד שהיתה בעבר קצינה בדבל"א. "כל עוד אתה מקבל את הפרדיגמה של כללי מלחמה", היא אומרת בשיחת טלפון מארצות הברית, "החלוקה למעורבים ולבלתי מעורבים היא נכונה במלחמה בטרור, וגם במלחמה במדינה. השאלה היא איך אתה מתרגם אותה למקרה ספציפי. האם תחנת כוח היא מטרה לגיטימית כשאתה נלחם בסוריה? כנראה שכן. בנסיבות מסוימות יצטרכו לראות כמה היא תורמת למאמץ הצבאי וכמה היא תורמת לאזרחים, ואותו חישוב צריך להיות בהקשר של חמאס... זה שאפשר לעשות שימוש ציני בכל מיני הבחנות באופן שבו אתה מיישם אותן, זה לא אומר שצריך לזרוק את ההבחנה לפח, צריך לעשות לה אדפטציה. השאלה היא איך עושים את זה".

כמה רווקים ימותו?

בשנת 2002 התכנס צוות בראשות האלוף עמוס ידלין, שניסה לגבש את דיני המלחמה הנוגעים לחיסול מבוקשים ("סיכול ממוקד"). הצוות, שבו היו חברים בין היתר ראש דבל"א אז, דניאל רייזנר ופילוסוף הבית של צה"ל, אסא כשר, נדרשו להתמודד עם הסיטואציה הבאה: "הנח שיש מחבל בעזה, ואתה יודע שהמחבל הוא גבר רווק פלסטיני בן 18-45, והוא הולך להרוג מחר בוודאות גבר ישראלי בן 18-45, ויש רק הזדמנות אחת להרוג אותו בירי טיל שיצליח בוודאות. כמה פלסטינים רווקים בני 18-45, אתה מסכים שימותו (בוודאות) מירי הטיל?"

ניסוחה המוזר של השאלה המוזרה נועד לנטרל את אי-הוודאות בה נגועות החלטות במקרים אלה, ולבדוק את העמדות המוסריות הגולמיות של המשתתפים. חברי הצוות רשמו על פתק את תשובותיהם, שנעו בין אפס לבין "כמה שצריך" (אין סוף). ממוצע ההרוגים המותרים, לאחר ספירת התוצאות, היה פאי: 3.14. אולי אין זה מפתיע שהתוצאה שהניבה השאלה היא מספר לא-רציונלי.

רייזנר מספר שהוא עצמו כתב בתשובתו שני אנשים. "אם תנסח את השאלה אחרת ותשאל אם אני אסכים להקריב גבר ישראלי בשביל שלושה פלסטינים, אולי התשובה תהיה שונה, אבל שמונה למשל לא נראה לי בסדר. למדתי מזה כמה דברים - שצעירים נוטים למספרים גבוהים ממבוגרים, שבעלי משפחות נוטים לתת מספרים גבוהים יותר מרווקים, שיש קורלציה בין דעה פוליטית לבין המספר. בשב"כ, דרך אגב, יש כאלה שאומרים אפס. אני לא יודע מה התשובה הנכונה, אבל אני יודע שצריך לשאול את השאלה לפני התקיפה. אם המפקד שאל את השאלה, וענה עליה, מתוך מבחן הסבירות, בזה מיצה המשפטן את תפקידו".

רייזנר, מייסד המחלקה ואבי הייעוץ האופרטיווי, הוא כיום ראש המחלקה הבינלאומית במשרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן. סיפור זה מעיד לדעתו על הגמישות הרבה שמאפשרים דיני המלחמה ובעיקר מבחני הפרופורציונליות, בין נזק למטרות צבאיות לבין נזק עקיף לאזרחים. רייזנר מזהיר מפני מקרים שבהם שיקול הדעת של המשפטן יחליף את השיקול המוסרי של המפקד, שנושא בכל מקרה באחריות למעשיו. הוא מספר, למשל, על מקרה שבו נדרשה בתוך רבע שעה החלטה אם לבצע פעולה שעלולה היתה לגרום נזק לאזרחים: "כשנכנסה לחדר אישיות צבאית בכירה, הדבר הראשון שהוא עשה זה להצביע עלי ולשאול 'הוא אישר את זה כבר?' זה היה אחד המקרים היחידים שבהם נתתי להם נאום על זה שההחלטה היא שלהם, כמו גם האחריות. למרות שגם אז אמרתי לאיזה כיוון אני נוטה".

רייזנר הצטרף לדבל"א ב-1985 והיה ראש המחלקה במשך עשר שנים. הוא אומר שהשתכנע בחיוניות של היעוץ האופרטיווי (תוך כדי פעילות צבאית) ב-1988, אז ביקש ממנו מפקד הקומנדו הימי להתלוות אליו במבצע שנועד לסכל את הפלגתה של "ספינת השיבה", שאש"ף תיכנן להעלות עליה פלסטינים שגורשו מהשטחים. "ישראל נערכה לקבל את הספינה הזאת", מספר רייזנר. "בחמ"ל שבו ישב הרמטכ"ל וגם בים, כל הזמן שאלו 'מה מותר לי? מתי מותר לי לירות?'"

בסופו של דבר פוצצה הספינה הריקה בנמל לימסול עוד לפני ההפלגה, אך רייזנר זכר את מסקנותיו, שרק קיבלו חיזוק לאחר שלמד על הליווי המשפטי שקיבלו קציני צבא ארצות הברית בפלישתם לפנמה ב-1989. בסוף שנות התשעים, ובעיקר מאז ראשית האינתיפאדה השנייה, החלו קציני דבל"א לשבת דרך קבע בדיונים על מטרות ותוכניות מבצעיות. לדברי רייזנר, הרצון לשלב אותם בדיונים נבע מהשינוי בהתייחסות אל פעולת צה"ל בשטחים, מפעולת שיטור לפעולה צבאית, וגם מהשינוי בנורמה הבינלאומית ומהתוכניות להקמת בית הדין הבינלאומי הפלילי. "המפקדים שומעים את זה ואומרים, יש בית משפט שבו אני יכול למצוא את עצמי. איפה עורך הדין שלי? זה הופך טבעי למערכת הצבאית להציב עורך דין במקום שבו כף רגלו לא דרכה", אומר רייזנר. לדבריו, המפנה הדרמטי ביותר בייעוץ המשפטי האופרטיווי חל מאז שהחלה ישראל להתנקש בפלסטינים בגלוי.

"עד אז יכולנו להגיד, 'לא עשינו את זה אבל הוא חרא'. יכולנו לשאול מי ירה את הטיל הזה, של מי המסוק הזה?" אומר רייזנר, "אבל אחרי ההתנקשות בת'אבת ת'אבת (מזכ"ל הפתח באזור טול-כרם, שנורה למוות בדצמבר 2000) התחילו להישמע טענות, 'רצחתם אזרח בדם קר, זה פשע' ונדרשנו לכתוב אם זה חוקי. למעשה, השאלה היתה אם אני יכול להתייחס אל המחבלים כמו אל צבא. להשתמש נגדם בגלוי בכוח שלנו. כתבנו חוות דעת מהפכנית, שאומרת שהלחימה בטרור מעל רף מסוים היא אנלוגית למלחמה, ובכפוף לכללים מסוימים מאוד אנחנו נאשר לך לתקוף. זו חוות הדעת שנתקפה בבג"ץ, ואושרה".

ואיך זה עבד הלכה למעשה?

"בדיונים הראשונים על הסיכול הממוקד, היתה הרגשה מאוד מוזרה. הקצינים לא הבינו למה יושבים בחדר עורכי דין, מה הם עושים פה. הייתי הולך בעצמי, אז הייתי בכיר מספיק כדי שאף אחד לא יגיד לי לעזוב, אבל זה קצת כמו חוקן, היה צריך לעשות את זה עם הרבה וזלין, וצריך לתת להם את התחושה שאנחנו לא באנו להחליף אותם. עם הזמן קרו דברים מעניינים, הם למדו להכיר את כל המבחנים והיו חוזרים על המנטרות שלנו, עד כדי כך שהרגשנו מיותרים. הדרכנו אותם עד שיכלו לקבל החלטות בלעדינו".

כמה פעמים יצא לך להביע התנגדות גורפת להצעה של הצבא?

"היה מקרה שאמרתי לקצין בכיר: מעבר לזה זה לא חוקי, ואם תעשה את זה רוב הסיכויים שאצטרך לפתוח נגדך בהליכים, לא נוכל לאפשר לך לעשות את זה והוא לא עשה. בדרך כלל התפיסה היא שעורך הדין מתווה את הגבולות. הוא מבהיר למפקד מה הקווים האדומים שמעבר להם אסור לו לפעול, ושכל מה שיעשה בתוך אותם קווים הוא על אחריותו. בגלל שאנחנו עורכי דין של הצבא, איפה שזה אפור ננסה להגן".

הקסם שבסיכול הממוקד

לפני שבועיים אמר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי במשרדו נערכים להתמודד עם תביעות אפשריות בחו"ל נגד אישים ישראלים, בעקבות פעילות צה"ל בעזה. במקרה של הפרת דיני הלחימה או של ביצוע פשעי מלחמה, ישנה אפשרות כי האחריות לעבירות תוטל גם על המשפטנים שייעצו למפקד הצבאי. כך, למשל, המשפטן הבריטי פיליפ סנדס טוען בספר "Torture Team" (צוות עינויים) שכתב השנה, כי משפטניו של שר המשפטים האמריקאי, דונלד רמספלד, נושאים באחריות על העינויים שהתירו ובוצעו במחנה המעצר בגואנטנמו ובכלא אבו-גאריב. כיום יהיה עליהם להיזהר בנסיעה לכל מדינה שחוקיה מכירים בסמכות שיפוט אוניוורסלית (שחלה על פשעים שבוצעו מחוץ לגבולותיה).

"אין לי ספק שמעל קו מסוים, כל מי שמשתתף בקבלת החלטה, כולל עורך הדין, הוא שותף", אומר רייזנר. "לפני שלוש שנים נסעתי לתת הרצאה בקיימברידג', וקיבלתי טלפון מהמחלקה המשפטית של משרד החוץ. הם אמרו, רק רצינו להגיד לך שאין איום להעמדה לדין שלך באנגליה. שאלתי אותם מה פתאום מזהירים אותי, בדרך כלל אני רגיל לעשות שיחות כאלה לאחרים. אמרו לי, 'אתה בפרופיל גבוה, החלטנו לבדוק אם אין עליך איום'".

אתה עדיין חושש מאפשרות שיעמידו אותך לדין?

"הסיכול הממוקד, הקסם בו הוא שאתה הורג את מי שאתה באמת רוצה, אם אתה מצליח, והשאלה היא רק כמה נזהרת לא להרוג אחרים. לעומת אמצעי הזהירות הגדולים כל כך שננקטים בסיכול הממוקד, במבצע הנוכחי בעזה יש הרבה סיכולים לא-ממוקדים. הפעולה הזאת יכולה לשמש כר לדיון משפטי יותר מאשר כל הפעולות הקודמות גם יחד. נדמה לי שמבחינה משפטית, פנינה נמצאת במקום שונה משלי".

אל"מ פנינה שרביט-ברוך עומדת לפרוש מצה"ל ובסמסטר הבא תלמד משפט בינלאומי בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. *



הריסות המתחם המשטרתי בעזה, אחרי הפצצת חיל האוויר


רייזנר: הקסם בסיכול הממוקד הוא שאתה הורג את מי שאתה באמת רוצה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו