בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

חסרי בית

כתבתה של דליה קרפל אודות ד"ר אבנר בן זקן (מוסף "הארץ" 23.1) יצרה גלים סוערים בקרב חברים רבים השותפים לדרכו של אבנר; מאות חברים הפועלים בזירות שונות: אקדמיה, חינוך וחברה, פוליטיקה, תקשורת ועוד. הזדמנויות שונות צצו במשך השנים למנהיגים חברתיים לחבור לכוחות קיימים והסיפור נגמר בכישלון חרוץ. אחת השאלות המטרידות שעלו בעקבות הכתבה - האם הדפוס קבוע וכל ניסיון כזה נידון מראש לכישלון? מדוע אבנר, למרות שחבריו התריעו בפניו, ניסה להשתלב במרצ.

אחת המסקנות הברורות, כפי שקרפל שירטטה בכתבה, היא הטענה שהאליטות הישנות שקועות עד בוץ בקשרים, כך שלא ניתן לפרקן מבפנים. הדרך היחידה במציאות הישראלית היא להקים כוח פוליטי עצמאי. כוחות רבים ממתינים דרוכים בשטח להתפתחות מהסוג הזה, אולי פה טמון אחד ההסברים לנתון המטריד שלפיו שליש מהישראלים חסרי בית פוליטי.

ולמען הדיוק: תא צ"ח (צדק חברתי) המקורי הוקם באוניברסיטה על ידי צבי בן דור ומשה (שיקו) בהר ב-90'/91', פעל כשנה ודעך. אבנר בן זקן הקים יחד עם חברים נוספים (נטע עמר, אלי ברקת, מאיר בביוף ואחרים) את תא צ"ח במתכונתו החדשה, שפעל מ-96/'95' במשך שנים רבות.

מרדכי כהן

נהריה

זכויות יוצרים

ד"ר אבנר בן זקן הזכיר אותנו כ"חברים שפעלו איתו" בתא הסטודנטים "צדק חברתי" שהוא הקים. זה לא מדויק. בן זקן לא הקים את תא הסטודנטים "צדק חברתי" באוניברסיטה העברית. התא הסוציאליסטי, השמאלי, ויש להדגיש, המזרחי, הוקם על ידינו ב-91' בשיתוף עם יוסי אוחנה, שהיה מנהל "בית הלל" באוניברסיטה.

בשנים ההן בן זקן לא היה פעיל בתא. הוא הצטרף ל"צדק חברתי" שנים מאוחר יותר, אחרי שאנחנו עזבנו ללימודים בארצות הברית. זאת ועוד, מסגרות סטודנטים הנושאות את השם "צדק חברתי" הוקמו מאז גם באוניברסיטת תל אביב וגם באוניברסיטת באר שבע. מה שיותר חשוב לנו להדגיש הוא שבמשך שנות קיומם היו תאי "צדק חברתי" בית ראשון לסטודנטים שרבים מהם פעילים צנועים ומסורים בשורה של תנועות פוליטיות וחברתיות שפעלו או פועלות כיום בישראל, ומהוות את מה אפשר לקרוא לו שמאל מזרחי. הרזומה האקדמי שלהם אמנם נוצץ פחות מזה של בן זקן, אבל הרזומה הפוליטי והחברתי שלהם ארוך ועמוק הרבה יותר.

ד"ר משה בהר

מנצ'סטר

איזה יופי

על הכתבה "לרעוד, למעוד, לרקוד" (מוסף "הארץ" 23.1) יש לי רק מלה אחת: מדהים! איזה יופי שהבאתם זאת לתשומת הלב.

כרמלה רים

תל אביב

הקשבה לקולות

אריאל הירשפלד מתאר בדרכו המעמיקה והצבעונית את הכוח שיש לרופאים להעניק תקווה לחולים, וכמה חשובה היא נוכחותה של אותה תקווה לחולים כדי שיחזרו בהקדם לארץ הבריאים (מוסף "הארץ" 16.1). אדם נזקק לכוחות נפש רבים כדי להתגבר על מחלתו, ולכן - למלה טובה, לחיוך או לכל חיזוק חיובי אמיתי אחר של הרופא המטפל יש חשיבות עצומה.

דבריו של הירשפלד נכונים לא רק לבית חולים, שאליו הוא מתייחס במאמרו ומגדירו "המקום של החולים", אלא גם לחזית הראשונה שאליה מגיע כל חולה - לרופא המשפחה. גם שם רואה החולה את עצמו כנתפס בקלקלתו, ואם הרופא אמור להיות לו מקור לתקווה - רצוי שיתרכז פחות במחשב, ויתבונן יותר בחולה שלו. ויקשיב, לא רק לקולות העולים מגופו, אלא גם לאלה העולים ממצוקות נפשו, שהיא לעתים קרובות מקור הבעיה.

יוסי רזי

רחובות

צייד אוהב חיות?

בכתבה דוחה במיוחד עושה לנו "הארץ" היכרות עם מייק ון חרבנברוק, הצייד שניהל את שמורת החי-בר, שמציג עצמו כשומר טבע (מוסף "הארץ" 16.1). תוך שהוא מתפלא על כך שיש פחות חיות סביב חוותו (אחרי שצד שם במשך שנים) ומודה בהברחת חיות בר לארץ, מציעים לנו מייק ואשתו צופיה את מרכולתם, הלא היא היענים שהם מוכרחים לשחוט "כדי לשרוד", וגם כי "זו לא חיה שאפשר ללטף". כל זה מוגש לנו באריזה מתקתקה בתוספת רטבים מומלצים ומבלי להביע שום ביקורת על העבירות שבוצעו לכאורה על ידי ון חרבנברוק.

מי שמתגאה באהבתו לציד חיות, מוטב שלא יתפלא שחיות הבר נעלמות.

עמיעל אילני

תל אביב

כאשר צה"ל יורה

במאמרו "החייל האמיץ" (מוסף "הארץ" 16.1) משווה סייד קשוע את פעולת צה"ל בעזה לפעולת "מתאבד חגור בחומרי נפץ העומד בלב אוטובוס עמוס אזרחים ולוחץ על מתג ההפעלה בתואנה כי הוא מבקש להרוג את לובש המדים שיושב ליד דלת היציאה". טועה קשוע: ההשוואה הנכונה היא לחייל שעומד בדלת היציאה ויורה במתאבד שעולה לאוטובוס כדי להרוג (בעיקר אזרחים חפים מפשע), ומהירי של החייל נהרגים אזרחים.

לפי קשוע, המתאבד כלל אינו עולה לאוטובוס כדי להרוג אזרחים; כוונתו רק להרוג חייל. האמנם? האם קשוע באמת מאמין שמתאבד שעולה על אוטובוס אזרחי אינו מתכוון להרוג את האזרחים אלא מחפש רק להרוג איזה חייל בקצה האוטובוס? האם גם הטילים של חמאס נועדו רק להרוג חיילים?

גם כאשר צה"ל יורה או מפגיז את מקורות הירי, הוא עושה כל מה שאפשר כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע, אף אם זה לא תמיד מצליח (בעיקר באשמת האויב, שיורה דווקא ליד אזרחים). זאת, מכיוון שהאידיאולוגיה של צה"ל היא להימנע מהרג אזרחים, בדיוק להפך מהאידיאולוגיה של הצד השני.

אליהו הוטרר

יקיר

נזיפה חמורה

הבאת מכתבו של זאב ז'בוטינסקי משנת 1939, אודות כללי המוסר שבהם הוא מחייב את אנשי אצ"ל במלחמתם נגד פורעים ערבים, לוותה בהערה ש"איש לא נענש" על הריגת ארבע נשים ופציעת ילד אחד בפעולה בביר עדס (מוסף "הארץ" 9.1). ואולם, דוד ניב, בכרך השני של ספרו "מערכות הארגון הצבאי הלאומי", שיצא לאור ב-1965, מציין שעוד לפני קבלת מכתבו של המצביא ז'בוטינסקי הכועס, העיד חנוך קלעי שהמפקד של הפעולה "קיבל נזיפה חמורה". זאת אומרת, לוחמי אצ"ל בעצמם יישמו את המשמעת הדרושה ונשארו נאמנים לתורתו הליברלית של ראש בית"ר, גם אם התנאים גרמו להפרה לא-מכוונת של הוראות ניהול הקרב.

ואם צד זה של ז'בוטינסקי היה אולי נסתר עד עכשיו מקוראי "הארץ", אולי כדאי לחקור יותר את משנתו כדי שדור חדש יוכל להתרשם ממנו.

ישראל מידד

שילה

מלחמה על הבית

במדורו (מוסף "הארץ" 9.1) מנסה דורון רוזנבלום לסכם בציניות מופגנת את כל מלחמות ישראל. בוודאי היו מלחמות מיותרות, אבל במלחמת העצמאות נלחמתי בחטיבת גבעתי והצלחנו להדוף את הצבא המצרי, שהיה כעשרה קילומטר מביתי. מה לעשות, נקלענו לאזור קשה ולמרות שאני בדרך כלל נגד מלחמות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות חלשים ולפעמים יש הכרח להילחם.

דוד זמיר

רחובות

השורה התחתונה

הכתבה "לא עוצרים באפור" (מוסף "הארץ" 23.1) עסקה במעורבותם של יועצים משפטיים בליווי הלחימה בעזה. בתור מי שרואיין במסגרת הכתבה, אבקש להבהיר כי המדובר בכתבה מניפולטיווית ומעוותת המוציאה דברים מהקשרם. את "השורה התחתונה" של הכתבה מסכמת כותרת המשנה שלה, הקובעת: "מומחי משפט, ובהם גם המפקד לשעבר של המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, טוענים שצה"ל רתם את החוק להכשיר פגיעה באזרחים". בתור אותו "מפקד לשעבר" אבקש להבהיר כי זו לא היתה אמירתי, ויתרה מכך - זו אינה עמדתי, והניסיון לשייך קביעה מעין זו אלי מכעיס ופוגע בכל הנוגעים בדבר.

עו"ד דניאל רייזנר

תל אביב

עו"ד דניאל רייזנר

* עו"ד דניאל רייזנר הוא היום ראש המחלקה הבינלאומית במשרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן, ולא כפי שנכתב בטעות בכתבה "לא עוצרים באפור" (מוסף "הארץ" 23.1).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו