בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדויק יותר מבודריאר, נוקב יותר מטרנטינו

זה היה ברומא לפני אלפיים שנה וקהל המונים אדיש עוד לא ישב מול הטלוויזיה, עם פיצה ופיצוחים, כדי לצפות בתיעודים של רצח המוני בקצוות עולם שונים. אבל הקשר בין הבנאליות של המוות והוזלת החיים היה קיים כבר שם, וכך גם הקשר בין ההתנערות מן האחריות למותו של האחר, וההיסחפות בקיום שכולו הצגה. על "סטיריקון" היום

תגובות

זה שנה מתפרסם כאן בהמשכים שבועיים - לא תמיד סדירים - הרומאן "סטיריקון", יצירתו של פטרוניוס, הסופר הרומי בן תקופת הדקדאנס, בתרגומו החלוצי של רועי אוניקובסקי. על "סטיריקון", ספר נועז לזמנו, עשה הבימאי האיטלקי פדריקו פליני סרט גדול. הסופרת וחוקרת התרבות נורית גרץ חזרה אל "סטיריקון", הספר והסרט, ואל ההשלכות האקטואליות הבוערות שלו.

במשך השנה האחרונה התפרסמו במוסף זה קטעים מתוך "סטיריקון", יצירת המופת של פטרוניוס, שנכתבה ברומא בשנות השישים לספירה. מאליו עולה השאלה אם יש טעם לפרסם יצירה כה רחוקה מימינו? האם אפשר לקרוא יצירה כזאת היום, ממקומנו? במבט ראשון התשובה היא לא. כי כדי להבין באמת את "סטיריקון" צריך להכיר היטב את אוסף הז'אנרים של זמנו שעמם הוא מנהל דיאלוג ער - הרומאנסה, הסאטירה, הקומדיה, נאומים רטוריים, שירה ופרוזה - ז'אנרים גבוהים ונמוכים, שהוא מרכיב יחדיו על מנת לעצב מציאות מעוותת ומוגחכת. אבל במבט שני התשובה תתהפך. כן, אפשר היום לקרוא את "סטיריקון" ואף להבינו משום שבעודו מתאר את החברה הרומית של שנות השישים לספירה, הוא מתאר גם את התרבות של סוף המאה העשרים והמאה ה-21. לעתים באופן מדויק יותר מבודריאר, נוקב יותר מטרנטינו, משכנע יותר מג'יימסון.

הספר עוקב אחר נדודיהם של שני נוודים אינטלקטואלים, סטודנטים לרטוריקה, המסתובבים באתרים שונים של החברה הרומית המושחתת, וכל מטרתם היא לספק את תאוותיהם ותשוקותיהם. הם עוברים מארוחה למשתה וממשתה לאורגיה, אך כמויות המין והאוכל הופכות מעיקות, התשוקות נהפכות לחלום בלהות, ובסופו של דבר לא ברור אם הם רודפים אחר תענוגות או נרדפים על ידיהם. בשלבים מסוימים של הרומאן נראה כאילו הם אינם מהלכים על פני האדמה, אלא מידרדרים במדרון שבו האלים הופכים פסלים של אלים, והפסלים הופכים צעצועים, והיחסים האנושיים הופכים יחסי מין ואורגיות, והאידיאות נמכרות בכסף, והכסף הופך לאוכל, והאוכל מתגלגל להפרשות ולכל תופעה יש נמוכה ממנה עד לאינסוף.

את תיאור החברה הזאת, של פטרוניוס, אפשר לסכם באותן מלים שבהן מתאר ריצ'רד באומן את החברה הגלובלית הצרכנית בת זמננו: חברה המחפשת ללא הרף פיתויים חדשים ומתחדשים, המתקיימת מתוך רפלקס צרכני בלתי ניתן לשליטה, מתוך גירוי של תאוות שאינן מחפשות סיפוק אלא התלהבויות חדשות מריגושים חדשים. ואם אפשר לגייס את באומן כדי לתאר את הצרכנות הנהנתנית של אותה חברה רומית, אפשר לגייס בקלות גדולה עוד יותר את בודריאר מצד אחד ואת טרנטינו מצד שני כדי להאיר את האדישות של אותה חברה לרצח, אכזריות ומוות, ואת הפיכת השפה שנועדה לתאר כל זאת לרקמה של ציטוטים, או כלשונו של רולאן בארת - למשחק מלים שאינו קשור לממשות.

ברומא של אותה תקופה, לאחר מרד העבדים, רוצפו הכבישים והרחובות בגוססים ובמתים על צלבים. ומי שלא ראה אותם ברחובות, עמד בקופה וקנה כרטיסים כדי לראות אנשים הורגים זה את זה או נטרפים על ידי אריות. המוות היה חיזיון, הרצח - תופעה אסתטית, ו"סטיריקון" משקף זאת היטב. במשתה אצל טרימלכיו נופל אחד האקרובטים לרצפה והאורחים נזעקים - לא למחשבה על מותו אלא למחשבה שיצטרכו לעזוב את ההצגה וללכת ללוויה. כטוב לבו ביין ובאוכל, מחייב טרימלכיו את כל אורחיו לחזות בהצגה של קבורתו: הוא נכנס לקבר, מציב לידו את כלבו, אשתו ובקבוק היין שלו, ומבקש מחבריו ועבדיו לבכות אותו. בסופו של דבר קשה להבדיל בין הארוחה עצמה, שהתרחשה כספקטקל של מנות צבעוניות המובלות אל האולם על ידי מלצרים שהם גם זמרים ושחקנים, לבין המוות, הנראה כהמשכה של אותה הצגה.

זה היה ברומא לפני אלפיים שנה, בודריאר עוד לא נולד, המונח "סימולכרום", חיקוי ללא מקור, עוד לא קיבל את משמעותו הפוסט-מודרנית, וקהל המונים אדיש עוד לא ישב מול הטלוויזיה, עם פיצה ופיצוחים, כדי לצפות בתיעודים של רצח המוני בקצוות עולם שונים. אבל הקשר בין הבנאליות של המוות והוזלת החיים היה קיים כבר שם, וכך גם הקשר בין ההתנערות מן האחריות למותו של האחר, וההיסחפות בקיום שכולו הצגה בעולם של סימנים המייצגים את עצמם בלבד, ללא מוצא אל הריאלי, אל הרפרנט במציאות.

המרכיב החשוב ביותר שנעלם מעולמו של "סטיריקון" הוא השיפוט. לגיבורים אין אמונות ממשיות שבשמן יוכלו לבחור בטוב, להימנע מהרע ולשפוט את המתרחש לעיניהם. השיפוט הרציני היחידי שקיים ביצירה הוא השיפוט הספרותי, האסתטי. טרימלציו לא נשפט על ידי אורחיו האינטלקטואלים על התעללותו בעבדיו, אלא על אופי החרוזים שחיבר. וכשהוא מבקש להכות את הטבח, ששכח להוציא את מעיו של חזיר המוגש לאורחים, הגיבור, אנקולפיוס, מזועזע לא מהמכות אלא מהשיכחה.

האווירה הקרנבלית העליזה הזאת מפתה גם את הקורא, בברק, בצבעים הממלאים אותה, ובהומור ובחדווה שבהם היא מתוארת, היא קוראת לו להשתתף בעולם הזה שבו אין דין ואין דיין. הכל הצגה. הכל מותר. על כן, לא רק שאפשר לקרוא את "סטיריקון" בימינו, אלא שלמעשה אפשר אף לכתוב אותו. מי שיצר את ההצגות המרהיבות כל כך של דם שפוך, רצח והתעללות ב"להרוג את ביל", "ספרות זולה", ו"כלבי אשמורת" - הוא וממשיכיו ומחקיו הרבים - יוכל אולי בקלות רבה לעבד את "סטיריקון" לסרט אקטואלי. אבל לא יוכל לשחזר את "סטיריקון" של פרדריקו פליני, שיצא לאקרנים ב-1969. הסיבה לכך היא שאצל פליני קיימת מציאות מעבר להצגה, מתקיים שיפוט מעבר לעיוותים המוסריים, והגעגועים והזיכרון מייצרים תמונה של עולם אחר, של העולם כפי שצריך היה להיות.

כשפליני החליט לעבד את "סטיריקון" לסרט, הוא קרא את כל חומרי התקופה, הספרותיים וההיסטוריים ואף החזיק היסטוריון מומחה על סט הצילומים. התוצאה: האירועים, האווירה וחלק גדול מהדיאלוגים, לקוחים מהספר, אך זווית המתבונן לקוחה מזמן אחר וממקום אחר: אירופה, אלף תשע מאות שנה מאוחר יותר, לאחר שתי מלחמות עולם, לאחר כשלון המהפיכה הסוציאליסטית הגדולה ולפני עידן הווירטואליזציה והגלובליזציה. לדבריו הוא התכוון לתאר את החיים הפגאניים שלפני הנצרות, חיים לא חטא וללא אשמה, אך למעשה הוא תיאר באופן נוקב ביותר את החטא והאשמה, לא רק של רומא העתיקה, אלא גם של זמנו.

הרומאן השוקק, העליז והצוהל של פטרוניוס הפך בידיו של פליני לביקורת אפוקליפטית על חברה מעוותת המועדת לחורבן, או כפי שהגדיר זאת אריק סגל: פליני הפך את הסיסמה "קרפה דיאם - תפוס את היום", המלווה את הספר, לסיסמה: "ממנטו מורי - זכור את יום מותך", לא אכול ושתה כי מחר נמות, אלא להפך: מול רגע המוות, כנקודת מוצא מרכזית, נסה לבחון מה הם החיים. כך, העודפים המשעשעים של מלים, ז'אנרים וצורות ספרותיות, הפכו אצל פליני לעודפים מפלצתיים של איפור, לבוש, בשר ומומים מסוגים שונים. כמו פטרוניוס, פליני מאוהב בספקטקל, אבל זה ספקטקל שונה לחלוטין: הצגה שבה כורתים בפועל ידו של עבד והקהל מוחא כפיים לקול צרחותיו של הקורבן, מעוררת בצופה פלצות, לא קסם; בחגיגות המטורפות המתרחשות בסרט אין שום יופי דקדנטי, אלא הן מכוערות ומבחילות.

בניגוד לעולם של פטרוניוס, שאין בו חטא ואין עונש, אצל פליני החטא זועק והעונש מתרחש בסופה של כל סצינה. החל בפעם הראשונה, כשבניין ענק, שהוא מעין שילוב של בית זונות ובית משוגעים, קורס תחתיו כמגדל בבל, וכלה בפעמים הבאות, שבהן מוות ואסון מסיימים כל חגיגה. בסרטו של פליני האדם איבד את אנושיות, וכמו בסרטים כה רבים בני זמנו, הוא חי בטבע שאיבד את טבעיותו. על כן, כה קומי הוא הרגע שבו המשורר העומד למות נושא נאום פיוטי בפני חברו: "אני משאיר לך את העונות, בעיקר את האביב והקיץ. אני משאיר לך את הרוח והשמש. אני משאיר לך את הים". בטבע המלאכותי המקיף אותם אין עונות, האדמה עשויה מרגבי קרטון והים מעוצב מגלילים צבועי עופרת.

ובכל זאת, כמו בסרטים כה רבים מאותה תקופה, יש מקום ויש רגע בסרט הזה, שבו נקרע צוהר אל העולם כפי שצריך היה להיות. זה הרגע שבו רעש המלחמה שהתרחשה קודם לכן נדם, הצבעוניות המוגזמת של מצעד הניצחון, של כלי המלחמה, הגופות הצלובים והראשים הכרותים, מתפוגגת ומתוך הדממה ניבטת אלינו תמונה אחרת של תום ויופי - כבשה לבנה מובילה עגלה קטנטנה וילדה נוהגת בה, שני טווסים מטיילים בחצר וחישוק מסתובב ונוחת על האדמה ורק צליל המתכת נשמע בפס קול. אשה מסתרקת, ילדה יושבת, הקווים הישרים של הווילה הצנועה מקיפים את החצר ובתווך בעל ואשה מכינים משקה, שולחים את ילדיהם למקום אחר ונותרים לבד כדי לחתוך את וורידי ידיהם ולמות. ברומא, כפי שהיא מתוארת אצל פליני, אין מקום למשפחה הזאת.

קריעת המסך אל אוטופיה של עולם אחר ובלתי אפשרי, היא הרגע הנפלא ביותר ב"סטיריקון" של פליני, מבעד לאוטופיה הזאת הוא יכול היה להתבונן אל העולם המעוות של פטרוניוס ולשפוט אותו. עיקרה בידיעה שבאיזשהו מקום נמצא בכל זאת איזה גודו וצריך לחכות לו, גם אם לעולם לא יבוא, ושבשנה שעברה בכל זאת התרחשה אותה פגישה קסומה במריינבאד והקסם הזה יכול לחזור, הידיעה הזאת היא המאפיינת לא רק את סרטיו של פליני, אלא יצירות כה רבות בנות זמנו. כמו עיוור "שרוצה לראות ויודע שאין קץ ללילה", כדברי קאמי בספרו "המיתוס של סיזיפוס", כך גם הקולנוע של פליני, של מיכלאנג'לו אנטוניוני, של אלן רנה ואחרים, התעקש לראות איזושהי תמונה של העתיד ושל העבר מבעד לרגע המרוקן של ההווה. אותו רגע מרוקן, שנותר ללא חלומות או זיכרונות אוטופיים, הוא החוט המקשר בין העולם הטרום-מודרני של פטרוניוס ובין העולם הפוסט-מודרני שלנו, והוא זה המאפשר לענות בחיוב, וללא היסוס על השאלה: האם אפשר לקרוא היום את סטיריקון.



תמונות מסרטו של פליני, "סטיריקון" ופרוטומה של פטרוניוס. החטא זועק והעונש בא בסוף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו