בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנוכל שהכתיר את עצמו בשם ברנר

כוחה של הביוגרפיה של ברנר הוא דווקא בבחירה של אניטה שפירא לא להתמקד במעשה הספרותי

תגובות

באוסף דברי-זיכרון שפורסם לפני שנים רבות לזכרו של יוסף חיים ברנר, מספר יונה ספיבק את הסיפור הבא: יום אחד, בשעה שישב בבית הספרייה העברית בלונדון וקרא בהתרגשות את הרומן "בחורף", ראה לידו "איש איתן וחזק, רחב-כתפיים, לבוש קרעים ובלואי-בגד. בפניו אי אפשר היה להכיר אם צעיר הוא האיש או לא, כי זקנו הצהוב גדל פרע על לחייו המלאות האדמדמות, שנראו כמו צבו בקצותיהן". אחרי רגעים אחדים הבין ספיבק כי האדם היושב לידו הוא לא אחר מאשר יוסף חיים ברנר, "יוצר ה'בחורף'"; הוא נבהל לרגע, "כזר הירא לקרב אל הקודש" - ואז מיהר אל חברי הוועד של הספרייה והודיע להם כי "הסופר הגדול יוסף חיים ברנר, המחבר של 'מעמק עכור' ו'בחורף', נמצא עתה בבית הקריאה". אלא שהאחראי על הספרייה העברית לא השתכנע שלפניו נמצא המחבר הגדול, גם כאשר ברנר הציג עצמו לפניו, וגער בשניים: "כסבורים אתם שהדיוטות אנו? כסילים וטיפשים? כן, מבין אני את כל מזימותיכם. אתה הוא הסרסור לרמאות, שליחו המיוחד של הנוכל שהכתיר את עצמו בשם ברנר, למלא אמתחותיכם כסף. ראויים אתם למכות מרדות"! ברנר וספיבק אולצו לעזוב את הספרייה - וברנר, כך ספיבק, "יצא מן החדר במנוחה".

*

בראיון עיתונאי שהעניקה לפני צאת ספרה "ברנר: סיפור חיים", העידה אניטה שפירא כי "יש (לה) עכשיו כאב בטן, מה יגידו אנשי הספרות על הקריאה שלי בספרות שלו" ("הארץ", 19.9.08). חלפו רק ארבעה חודשים מאז צאתה לאור של הביוגרפיה - וכדי לבחון את ההתקבלות של חיבור חשוב ועשיר מסוג זה צריך לתת לזמן רב יותר לחלוף - ועם זאת אפשר כבר לומר שחששותיה של שפירא היו מוצדקים במידת מה.

כי אף שלהערכתי הלא-מדעית, "ברנר: סיפור חיים" הוא הספר הנקרא ביותר מבין ספרי המחקר העוסקים בספרות העברית שראו אור בשנים האחרונות - ובין היחידים שנקראו ב"רפובליקה הספרותית" מתחילתו ועד סופו ומיד לאחר צאתו לאור; ובצד השבחים שחלקו "אנשי הספרות" לספר - לרוחב-היריעה שלו, להיקף הידיעות המשוקע בו, לכמה תובנות העולות ממנו באשר לחייו של ברנר, ובעיקר ללשונו הסוחפת - אפשר היה לחוש באחדים מדברי הביקורת על הספר גם איזו נימת תוכחה קלה, אחידה באופיה.

ההסתייגות העיקרית מן הספר - ואני מניח בצד את ההסתייגויות הנוגעות למחלוקות עובדתיות, כמו האם שילם חיים נחמן ביאליק לברנר את מלוא שכר הסופרים שהגיע לו או לא - היתה, קצת כמו זו של האחראי על הספרייה העברית בלונדון, שברנר המוצג בה איננו ברנר "הסופר הגדול"; כלומר, שהחיבור הביוגרפי של שפירא אינו עושה צדק עם יצירתו הספרותית של ברנר, מחמיץ משהו בגדולתו ובמורכבותו כסופר וכאדם, בגדולתן ובמורכבותן של יצירות הספרות שלו; שאותו "דבר" המייחד את הספרות של ברנר, אולי אפילו את הספרות היפה בכלל, חומק מן הביוגרפיה שכתבה שפירא.

אני מנסה כאן כמה ואריאציות על אותו "דבר", שהביוגרפיה לכאורה מחטיאה, כדי לנסות לדייק אותו - נדמה לי שמה שנמצא בסכנה ב"ברנר: סיפור חיים", מבחינת המסתייגים, הוא לא הבנה של יצירה מסוימת של ברנר, לא פרשנות מסלפת או מחסירה לרומן כזה או אחר, אלא הספרות עצמה, "הספרותיות" - בדיוק אותו "דבר" ש"דרוש חוקר ספרות מבריק", בלשון אחת הביקורות, כדי לתאר אותה. אפשר להציע להסתייגות ולאופיה הסבר טריטוריאלי, דיסציפלינרי - לקרוא אותה כניסיון אוטומטי של מוסד מחקר הספרות העברית להתגונן מפני ההתערבות המחקרית של מי שבאה מחוץ לו, אבל אני מבקש לקרוא אותה כהתנגשות מהותית יותר, ולנסות להבין אם החיבור הביוגרפי הזה, שאכן נכתב ומתנסח מחוץ לשדה-השיח של מחקר הספרות העברית, איננו חושף, בזרותו, כמה הנחות-יסוד מובלעות של אותו שדה-שיח שהוא נוגע בגבולותיו, והאם ההתנגשות הזאת לא יכולה להיות, מבחינת חוקרי הספרות העברית, דווקא בבחינת חומר ל"הערכת עצמנו".

*

כחוקר ספרות, שאלתי את עצמי במשך הקריאה האם הצליחה שפירא לתאר או להסביר את היווצרותה של הספרות? את היווצרותו של הטקסט הספרותי? את היווצרותה של הגדולה הספרותית או של היוצר הספרותי הגדול? התשובה על השאלות האלה חייבת להיות "לא" - אבל לא מפני שלטקסט אין תשובות, או מפני שהתשובות שלו לא מניחות את הדעת, אלא פשוט מפני שהוא לא שואל את עצמו את השאלות האלה. הביוגרפיה של שפירא בדרך כלל "עוברת בשתיקה" על התהליכים שהפכו נער ישיבה מתפקר, אחד מני רבים, לאחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה של הספרות העברית, כלומר עוברת בשתיקה על השאלה של "הולדת המחבר", שהיא מופע של שאלת "הולדת הסובייקט" בשדה הספרות, במונחיו של מישל פוקו. כך, למשל, נולד על פי הביוגרפיה הרומן הראשון של ברנר, "בחורף": "באותה תקופה כתב כנראה ברנר את 'בחורף'. חיי הדחקות, ההתבודדות, החודשים הארוכים ששהה במקום אחד, יהיו תנאים שברנר יזדקק להם בעת כתיבה. כשהלך ברנר להתגייס לצבא בסתיו 1901, השאיר אצל רייזין את כתב-היד שלו ואת חליפת המכתבים עם חבריו". הטקסט של שפירא עובר במהירות על הדבר, שמבחינתו של חוקר הספרות הוא הדבר שעליו צריך להתעכב, בוודאי בחיבור ביוגרפי: תהליך היצירה עצמו, התהליך שבו הופך ברנר בן ה-19, אשר "ביקש להיות סופר עברי", למחבר הרומן "בחורף". כאן, במשפט אחד הוא עוד כותב את הרומן - ובמשפט השני הוא כבר גמר אותו ומוסר את כתב-היד. כך, בקיצור הזה, מתוארים בביוגרפיה כמעט כל תהליכי היצירה של ברנר.

יש רק רגע אחד בביוגרפיה שבו תהליך היווצרותה של הספרות דווקא מתואר, ובהרחבה, וזהו רגע מעניין מפני שהוא זר בתוך הטקסט של שפירא, כלומר מביא אל תוכו "דיבור זר"; זהו תיאורו המפורסם של אשר ביילין את כתיבת המחזה "מעבר לגבולין", בלונדון של סוף שנת 1906: "ביילין מתאר כך את תהליך היצירה של 'מעבר לגבולין': לאחר כמה ימים של אי-שקט גדול, הודיע לו ברנר שהושלמו הכנותיו לעבודת הכתיבה, וביקש ממנו שלא יבוא לבקרו עד שיבוא הוא, ברנר, אליו, לאחר שיסיים את כתיבת היצירה. כעבור כמה ימים ביקר ביילין אצל נארודיצקי, שם היה חדרו של ברנר, והתעניין בשלומו. נארודיצקי סיפר לו, שקודם שהחל לכתוב השליך ברנר מחדרו את כל החפצים, כולל עיתונים וספרים, והסיר את הראי מהקיר, כי ראה בו עוד איש מסתובב בחדר ומפריע לו בעבודתו. הוא סירב לקבל אוכל או פחם לחימום החדר, בקור של חודש דצמבר. כשניסתה הגברת נארודיצקי להביא לו מעט חלב, שפך אותו לעיניה. ביילין החליט לראות מה שלומו של ברנר. הוא פתח את דלת חדרו, לאחר שזה לא ענה על נקישותיו, וראה אותו מתהלך בחדר הלוך ושוב, פניו עטופים במעיל, משמיע קולות נהמה כחיה, ועושה תנועות מוזרות. ביילין קרא בשמו, אך ברנר לא הגיב. רק כשנתקל בביילין, נרעד ועמד. 'פניו היו חולניים מאוד ואש זרה, אש של מעבר לגבולין דלקה בעיניו'".

התיאור הזה הוא זר בתוך הביוגרפיה, קודם כל מפני שהוא עונה על שאלה שלא נשאלת בתוכה במקומות אחרים, כלומר שאלת "הולדת המחבר", או "הולדת היצירה"; אבל יותר מזה, הוא זר מפני שהתשובה שלו לשאלה הזאת, שלא נשאלת, היא תשובה המכניסה את מעשה הכתיבה הספרותית לתחומו של הנסי, הפלאי, המסתורי, הבלתי-ניתן להמשגה. האופי הרליגיוזי של התיאור שמספק ביילין למעשה היצירה של ברנר בולט בגלל הדמיון שלו לתיאורי התגלות נבואיים או לסיפורי הצדיקים בספרות החסידית, אבל צריך לראות גם עד כמה הוא קרוב למסורות רומנטיות על "הגאון הספרותי" ועל התהליך "הנסי" של הולדת יצירת הספרות.

האם יש למחקר הספרות, כאשר הוא מעלה את השאלה של "הולדת המחבר" או "היצירה", תשובה אחרת, שאינה לקוחה מתחום הנס? נדמה לי שעבודותיו של פוקו על המחבר כבר הוכיחו שלא יכולות להיות, כי מרגע שנשאלת בטקסט מחקרי השאלה של המחבר או אפילו השאלה של היצירה, היא כבר מביאה אליו את כל השדה הסמנטי של הקד?שה, שממנו עשוי השיח על הסובייקט.

*

שאלה אחרת ששאלתי את עצמי בעת הקריאה, וששאלו את עצמם המבקרים, היא האם מצליחה אניטה שפירא לחשוף את עושרו של הטקסט הספרותי (של ברנר), לעמוד על יופיו, על מורכבותו, על "שבעים הפנים" שלו? גם לשאלות האלה התשובה מוכרחה להיות "לא", כפי שאכן השיבו המבקרים. אלא ששוב, התשובה לשאלות האלה שלילית לא מפאת קוצר ידו של החיבור - אלא פשוט מפני שהחיבור ההיסטוריוגרפי של שפירא אינו שותף לתפישת הספרות עצמה, כפי שהיא מובנת בדרך כלל, במפורש או שלא במפורש, בתוך הדיסציפלינה של מחקר הספרות - כלומר כאובייקט כמעט-קדוש, שאפשר אמנם ללמוד את קשריו עם החברה שבתוכה הוא נוצר או לספק לו פרשנות כזו או אחרת, אבל תמיד יישאר בו משהו "בלתי מושג", "בלתי מומשג", איזו שארית או איזה עודף, משהו "גדול יותר וסבוך יותר ולא פעם אפל יותר", כפי שנכתב באחת הביקורות.

שפירא, לעומת זאת, יוצרת איזו השוואה מחלנת מאוד בין הטקסטים הספרותיים של ברנר לטקסטים הלא-ספרותיים שלו - מאמריו, רשימותיו, מכתביו - וגם בין הטקסטים שלו לבין טקסטים ספרותיים ולא-ספרותיים של כותבים אחרים. ברנר של הביוגרפיה הזאת הוא הוגה דעות פוליטי, סופר, מסאי, כותב מכתבים, נמען שלהם, מו"ל, עורך של כתבי-עת, מגיה, עיתונאי, יזם ספרותי, מבקר ספרות, חבר מפלגה - ובכל תפקידיו אלה הוא מייצר טקסטים. החיבור ההיסטורי של שפירא מחליף את תפישת "היצירה הספרותית", המקובלת במחקר הספרות, בתפישה של "ייצור ספרותי" - ומתארת את ברנר לא כ"סופר הגדול" של רומן כזה או אחר, אלא כמי שנמצא בלבה של חרושת התרבות העברית המודרנית, כמי שתופס מקומות משתנים בתוך מנגנוני הייצור של עולם לשוני וטקסטואלי חדש, עולם העשוי אינספור כתיבות מסוגים שונים.

במלים אחרות, כאשר השאלה הנשאלת היא האם הביוגרפיה "ברנר: סיפור חיים" מצליחה להעביר את גאונותו של ברנר כמחבר או את מורכבותן של יצירות הספרות שלו - השאלות המובלעות יותר או פחות של חוקרי הספרות - התשובה חייבת להיות שלילית, מפני שהיא לא מתייחסת לברנר כאל גאון ואל הטקסט הספרותי כאל אובייקט שמצפין בתוכו את ההיסטוריה, או את משמעויותיה באופנים עשירים או מורכבים יותר ממסמך משפטי או ממכתב, למשל. נדמה לי, אם כך, כי ההסתייגות המסוימת של "אנשי הספרות", מעידה על הקושי שלנו - גם אחרי "מות המחבר" ו"הולדת הקורא" וההיפתחות למחשבה תיאורטית רדיקלית על התרבות והספרות - לקבל את החילון הטוטלי של הספרות, של היצירה הספרותית ושל הסופרים, ברוח ההצעות התיאורטיות של פוקו או של פייר בורדייה.

"ברנר: סיפור חיים" אינו בגדר הצעה תיאורטית כזאת ואיני יודע אם המחברת שלו שותפה לרעיונות הביקורתיים שהזכרתי; הוא הרי מבקש קודם כל לספר סיפור חיים של אדם. אבל בדיוק מן הסיבה שמחקר הספרות מסתייג ממנו, אפשר וצריך לראות בו הצעה חשובה לכתיבה על ספרות - כי יש בו תיאור מרתק של אופני הייצור של התרבות העברית הלאומית המודרנית; של החרושת הלשונית, הטקסטואלית והאידיאולוגית שבתוכה היא נצרפה; של רשת הקשרים האישיים, הספרותיים והפוליטיים שנוצרה מאינספור כתיבות, שברנר היה לעתים שותף בייצורן ולעתים רק התמקם בתוכן (בכל פעם במקום אחר), ובאמצעות טקסטים מסוגים שונים, לא רק באמצעות הספרות.

אפשר ללמוד ממנו, למשל, עד כמה הגבול בין כתיבת "רשימה" או "מאמר" לבין כתיבת "ספרות" בעולם הטקסטואלי הזה, שלא הכיר ממש את נוסח הכתיבה האקדמי, היה דק, ועד כמה החללים המוכנים בסוגי הטקסטים הללו לדיבורו של הסובייקט הכותב היו קרובים זה לזה; ואפשר ללמוד ממנו, למשל, עד כמה הטקסט הספרותי העברי של התקופה היה, בראש ובראשונה, לא ביטוי של "האישי", כלומר לא "מופע נסי" של הסובייקטיוויות, אלא התייצבות בתוך שדה פוליטי של "כתיבות" אלטרנטיוויות, מתחרות זו בזו.

"ברנר: סיפור חיים" יכול לקרב את מחקר הספרות למקום שאליו הוא צריך לשאוף - אל מחקר הטקסטואליות העברית החדשה, שיבקש ללמוד כיצד מיוצרים טקסטים בתוך התרבות העברית וכיצד הם מייצרים סובייקטיווי?ת, וגם ידחה את ההייררכיות הטקסטואליות הטבעיות-לכאורה ויחקור כיצד מיוצרות הייררכיות בין טקסטים ובאילו נסיבות היסטוריות, ומה מאפשר כל טקסט למי שבוחר לדבר ממנו.

נדמה לי כי במובן הזה לפחות, הביוגרפיה שכתבה שפירא נאמנה לרוח העולה מכתיבתו של ברנר. שלא כמו האחראים על הספרייה בלונדון, היא אינה מתעקשת על הפער שבין ברנר "הסופר הגדול" לבין המופעים הטקסטואליים האחרים של ברנר; להיפך - היא קוראת את ברנר דרך עולם טקסטואלי עשיר של כתיבות, שאין להן מעצור ושאין ביניהן הייררכיה, עולם שהוא מעין ספרייה שכל סוגי הכתיבות מוזמנים לשכון בה בלי חציצה. אני חושב שהספרייה הזאת היתה מקום שברנר היה אוהב לבקר בו.

מתוך דברים שנשא דרור משעני בערב עיון לספר



אניטה שפירא. גישה חילונית לברנר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו