בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציונות ואירוניה

הביוגרפיה המצוינת שחיברה אניטה שפירא על יוסף חיים ברנר מציגה אותו כדמות בשר ודם: מלגלג על עצמו, מפחד מערבים ומפקפק בציונות

תגובות

ברנר, סיפור חיים אניטה שפירא. ספרית אפקים / עם עובד, 456 עמ', 98 שקלים

אף על פי כן

הביוגרפיה המרתקת שכתבה אניטה שפירא על יוסף חיים ברנר לא מתמסרת בקלות לארגון ברצף אחד, שיטתי ועקבי. זו הסיבה העיקרית לכך שהכלים שבעזרתם היא מאפיינת את ברנר הם הסתירה והניגוד, וכך היא כותבת: "הניגודים והמתאמים בין הסופר לאדם, הקדוש למטורף, הנעלה לשפל, הרך לנוקשה, המקרב למרחיק, המאמין לכופר, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו. קשה למצוא אדם שהסתירות שבנפשו מצטרפות לדיוקן כובש לב כמו ברנר. היו שראו בו את נביא ארץ ישראל החדשה, מוכיח בשער המבקש להזעיק את עמו לעשות מעשה ולהתיר את אסוריו בטרם תבוא עליו שואה, והיו שראו בו מי שמוציא את דיבת העם היהודי רעה, שונא עצמו ושונא חברתו, רואה שחורות שאינו מבחין באור העולה".

הביוגרפיה גם חושפת אצל ברנר הצעיר סתירה אידיאולוגית עקרונית בין האוניוורסליות - מחויבות לערכים נצחיים כמו חירות ושוויון - של ההשכלה ושל הסוציאליזם; ובין הפרטיקולריות היהודית - מחויבות לאינטרסים של הקולקטיב היהודי. זו לא סתירה ייחודית לברנר, אלא סתירה חוזרת ונשנית בלאומיות הציונית.

שפירא נאמנה לצו הקיום ההדדי של היהודי-פרטיקולרי עם האוניוורסלי: באמצעות הערכים האוניוורסליים שלה הצדיקה הציונות את הפתרונות שמצאה למצוקה של העם היהודי. הערך האוניוורסלי נחשב כראוי ומאפיין של התשובה היהודית לסבל ולרדיפות; אלא שהסינתזה הזאת לא היתה קלה ופשוטה, ולמעשה בלתי אפשרית. המצוקה היהודית שראתה את פתרונה במימוש של לאומיות לא יכלה להתגבר על הערעור המתמיד של המרכיב האוניוורסלי, מה שניכר, למשל, בהדרה של המרכיב המעמדי לשוליים של האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של תנועת העבודה.

הסתירה הזאת יושבה, לכאורה, בעצם נוכחותו הציבורית של יוסף חיים ברנר המתייסר הנעלה, ודרך הסיסמה הברנרית הנודעת של "אף על פי כן", שהיא, בעיקרה, ביטוי של בוז כלפי כל יחס סנטימנטלי לציונות, יחס שמתעלם מן הקשיים ונאחז רק ברגשות געגועים ותקווה. הסיסמה הזאת "מסגירה", כביכול, את ההתכוונות הברנרית לשמר את שני צדי הסתירה ואין ספק שאניטה שפירא מזדהה עם ה"אף על פי כן" הברנרי. היא כותבת: "אם היה הפסימיזם קוטב הייאוש, היה כנגדו גם קוטב של תקווה: המחשבה הסוציאליסטית", שהתבטא בקשריו עם תנועת ה"בונד". במקום אחר היא מספרת כיצד ברנר "מתוודע לשירי ביאליק, ואף על פי שהוא מצטט על עצמו את השורה 'היתעורר המת? היזדעזע המת?', הוא מצהיר: 'ספרותנו נותנת הרבה אומץ וכוח לי'".

אלא שלמרות ההזדהות של הביוגרפיה עם מנגנון ה"אף על פי כן" הברנרי, יכולה קריאה זהירה בה להעלות תמונה אחרת. קריאה זהירה יכולה להבחין במרחק הביקורתי מן המנגנון הברנרי: בעוד שהציבור הציוני קיבל את המנגנון כפשוטו - היינו את האפשרות לאחד את שני המרכיבים, האוניוורסלי והפרטיקולרי, בכינון הלאומיות הציונית לכלל רצף חלק ותואם - הביוגרפיה שכתבה שפירא חושפת אותו ככלי שנועד להצדיק את הציונות על ידי כיסוי, או התגברות, על סתירה שבסופו של דבר אי אפשר לחסל אותה.

הדבר המהותי והעקרוני - הטרנסצנדנציה של הניגודים שטמונה ביסוד ה"אף על פי כן" - לא מוצגת בביוגרפיה כתופעה טבעית ומובנת מאליה. במקום זאת מופיע הרעיון הזה כתוצר של הבניה פוליטית ותרבותית, שלא נגזרת ישירות ובאורח מיידי מן הסתירות, אלא מיוסדת על כוח הרצון.

אכן, טוענת שפירא, הלאומיות הציונית לא היתה עבור ברנר בבחינת "חזות הכל", אלא רק אופציה אחת מני רבות שאותן ראה בחיי העם היהודי. וכך מאפשרת הביוגרפיה לקוראים לחשוף את המנגנון הפוליטי שנמצא ביסוד דמותו הלאומית של ברנר, כלומר לא לקבל את דמותו כמובנת מאליה.

כך, היושרה הרבה שמאפיינת את כתיבת הביוגרפיה הזאת מונעת ממנה יישוב אוטומטי פשוט של הסתירות הבסיסיות של האידיאולוגיה הציונית. כמו גיבור הביוגרפיה שלה (וכמו העמדה הציונית בכלל), גם אניטה שפירא אוחזת, למעשה, באותה שניות, באותה סתירה עצמה. עמדתה כלפי ברנר היא, בסופו של דבר, כראוי למיקום העצמי שלה ועמדתה הביקורתית: היא גם חוברת לברנר, הן בעמדותיו והן בדואליות שלו, אבל גם חושפת את הקשיים ואת העדר הפתרון שעולים מניסיונותיו לאחד בין השניים.

איזו מיתה יפה

במובן עמוק זו ביוגרפיה אירונית על גיבור תרבות שהתקדש בעיני הציבור הלאומי היהודי כנזיר קדוש. לכן, למשל, חוזרת שפירא ומבליטה את העדר התואם בין רמת החיים שהתאפשרה לברנר מן השכר שקיבל עבור עבודתו לבין הצמצום הכלכלי הרב שבו נהג בחייו, את בחירתו בדלות, את העובדה, שבניגוד לדעה המקובלת, אפשר להטיל ספק ברעב שסבל ממנו בלונדון, את נטייתו לרחמים עצמיים ולדרמטיזציה עצמית, את הצורך שלו בווידויים ואת המחלות המדומות שלו.

המרחק המדוד והביקורתי של שפירא ניכר במיוחד כשהיא מנתחת את המיתוס שנרקם סביב ברנר לאחר "מותו האלים", שהפך "את דמותו, שהיתה שנויה במחלוקת בחייו, לדמות קונסנסואלית, מקובלת על כל חלקי היישוב, כסמל של קדושה". "איזו מיתה יפה!" כתב ר' בנימין על מותו של ברנר והמשיך וביצר את מיתוס הקדוש באיפיונים כמעט נוצריים.

כששפירא דנה במותו של ברנר היא כופרת במיתוס: היא מפקפקת בסברה המקובלת שלפיה ברנר בחר להישאר ולהירצח בבית יצקר מסיבות מוסריות נעלות. כן בולט סירובה לקבל את המיתוס של ברנר כנזיר הקדוש של ארץ ישראל או את המיתוס של ברנר הסגפן, שבחר - לדעתה, ללא כל סיבה ברורה - את מלאכת סדרות הדפוס ונשא על גבו בלונדון את כל עבודת כתב העת שלו, "המעורר" (היא חוברת בכל זאת למיתוס כשהיא מציינת בהתפעלות, שבמשך שנה אחת בלונדון נשא ברנר "על שכמו את הספרות העברית").

האירוניה הבסיסית מתרגמת - באמצעות היושר וחוסר משוא הפנים שמאפיינים את הביוגרפיה הזאת - לאמצעי שחושף מנגנונים פוליטיים. שפירא באה לכתיבה עם סדר יום אידיאולוגי ציוני, אבל לזכותה ייאמר, שהיא לא כופה אותו על ברנר.

על אף שברנר בהגדרה לא היה ציוני עקבי, והתרוצץ בין ציונות ללא-ציונות כשהוא מבחין בין נאמנות ללשון העברית לבין הציונות; או נוטה לטריטוריאליזם שהטיף להתיישבות מחוץ לארץ ישראל, ברור שעמדותיו וכתיבתו - ובעיקר דמותו - ינקו מן השיח הציוני והזינו אותו. המדובר הוא לא רק בעמדות הציוניות המוצהרות, אלא בתשתית הנפשית והפוליטית של הציונות שיצרה את האימפקט הסוחף שלה ואשר ברנר היה אחד ממחולליו המרכזיים.

ואכן, אותו אוניוורסליזם רדיקלי של ברנר, שהתפרש לעתים כשנאה עצמית, התיישב בסופו של תהליך פוליטי ארוך ומתיש עם הפרטיקולריות היהודית. שפירא חושפת מנגנון פוליטי ציוני מתוחכם שמאפשר לו לכפור בציונות - אבל מבפנים - וכך בכל זאת להישאר בתוך המחנה. לצד הישענותה על מודל פסיכולוגי של הדיכאון כמנגנון שמסביר את תהפוכותיו של ברנר, היא גם מייצגת מנגנון זה מתוך ריחוק אירוני, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בתיאור החלטתו של ברנר לנסוע בכל אופן לארץ ישראל דווקא כפרי נטייתו לרחמים עצמיים.

שפירא גם מאבחנת את השילוב הברנרי בין הלאומי לבין האישי כפרי של רגש אשמה עמוק. דוגמה בולטת לעמדה הביקורתית הזאת היא ההבחנה שעושה הביוגרפיה בין הנרטיב המיתי-ציוני המתאר את ברנר כמי שיצא מרוסיה לארץ ישראל והתעכב רק בתחנות בינים; לבין הנרטיב הזיג-זגי האלטרנטיווי של ברנר כמי שארץ ישראל גם משכה אותו וקסמה לו אך גם דחתה והפחידה אותו, ושבסופו של דבר תיאר אותה כעוד מקום של גלות.

לא כפירה מוחלטת

אניטה שפירא מטפלת בזהירות ביחסים העדינים והמורכבים שבין הביוגרפיה של ברנר לבין יצירותיו הספרותיות. והיא מסרבת לקבל כפשוטה את דמותו הציבורית כתוצר אותנטי של יצירותיו, וחושפת בכך את תהליך ההבניה הלא-טבעי, הפוליטי של דמותו הציבורית: כך האופי הסתירתי של הרומן "מכאן ומכאן", המערב תקווה לאומית מזה (בדמותו של אריה לפידות) אך גם ייאוש מן האפשרות שארץ ישראל תהיה בסיס לתקומה הלאומית (דמותו של "אובד עצות"), וכן העירוב שהוא מערב בין אפקטים של בדיון לאפקטים של דוקומנטריות, מציג לראווה את המנגנון המייצר באורח מלאכותי "תקווה אישית, שיש בה מסר של תקווה לאומית". עם כל ההזדהות עם האמונה של תקווה הצומחת כשכלו כל התקוות, שופכת שפירא צוננים על המיתוס: "ספק אם התיאור שמתאר ברנר את עצמו ואת חבריו כ'מוהיקנים האחרונים' או של ברל שמתאר את עצמו ואת חבריו כ'אחרונים' היה מוצדק מבחינה אובייקטיווית".

באותו אופן היא מגדירה את האינטרנציונליזם של ברנר ביחס לערבים שמהם כה פחד כ"אמירות חסודות". היא גם מצביעה על הצורך של ברנר לא לקבל באופן טבעי, אלא, כדבריה, "להצדיק" את החלטתו לקשור את גורלו עם ארץ ישראל על אף נוכחותם המאיימת של הערבים.

לעתים היא קובעת, כמו בטענתה ביחס ל"מן המיצר", שאין ליצירה כל תשתית ביוגרפית; ולעתים היא מנסה להצביע על טיבם של החוטים המקשרים ובו בזמן מפרידים בין התחומים - הביוגרפיה והספרות. דוגמה בולטת היא הצבעתה על שני הסופים, האופטימי המתגבר, והנואש הקודר, של הרומן "בחורף". הסתירה שמזהה אניטה שפירא בטקסט הספרותי הופכת למנוף, שמאפשר לה לנוע אל עולם הביוגרפיה ו"להאיר את הלך רוחו של הסופר" ולשרטט את דמותו הטיפוסית של הצעיר היהודי הלאומי במעבר בין המאות. מהלך דומה מתממש בדיון בסופו של הרומן "שכול וכישלון": הסתירה החריפה שמאפיינת את הרומן מלמדת לדעתה של שפירא, על האוניוורסליזם הרדיקלי של ברנר.

באותה דייקנות חדה מצביעה הביוגרפיה גם על יחסו של ברנר לדת. גם זה מאבק בין אוניוורסליזם לפרטיקולריזם: מצד אחד מאבק לחילון ומצד שני שמירה על מרכיב דתי ורליגיוזי בעמדתו. שפירא מצביעה על העובדה שאין המדובר בחילוניות גמורה, אלא בתהליך תירבות, חלקי של חילוניות קיומית שלא הושלמה, שמצאה עצמה מתרחקת מ"הכשרת הלבבות" היהודית הרציונליסטית ו"המרכז הרוחני" של אחד-העם. "המרידה באב", כותבת שפירא בהיסוס, "היתה גם כפירה באב בשמים, או לפחות מרידה במרותו", כלומר לא כפירה מוחלטת. או, כפי שהיא כותבת בהמשך על הממד התיאולוגי של הציונות: "דור זה של בוגרי בית-המדרש לא היה דור של אנשים מאושרים, על כל פנים לא אלה שהקדישו עצמם לכתיבה ועוד בעברית. זה היה דור של אנשים צעירים שראו עצמם מנותקים ממסורת אבות, אך עדיין היו קשורים אליה בכל הווייתם". בעיקר היתה פה התרחקות מן הדת כמוסד, ששולבה בשאיפה להתחבר אל החיים הממשיים באמצעות הקדושה.

אפילו בתיאור השערורייה של "מאורע ברנר", שראשיתו במאמר שפירסם ברנר ב"הפועל הצעיר" ובו הפריד בין הדת היהודית ללאום היהודי, מדגישה שפירא ש"האנרכיזם האפיקורסי של ברנר הסתיר רובד של געגועים רליגיוזיים, שפה ושם אף בקעו במאמר קורא תיגר זה".

שפירא עצמה קוראת תיגר על דמותו של ברנר כחילוני מושלם וחושפת בכך את האמביוולנטיות הבסיסית של הציונות ביחס לדת, אמביוולנטיות מתעתעת שבגינה העניקה הציונות לאוניוורסליזם, שבשמו התיימרה לדבר, תשתית יהודית פרטיקולרית. בסיום ספרה כותבת אניטה שפירא על ברנר, כי "פוסט-ציונים מצאו בכתביו ראיות לחולשות הציונות מימי העלייה השנייה, ועשו אותו לנושא דגל הביקורת על המציאות הארצישראלית, ששורשי ריקבונה היו בה, לדעתם, מראשיתה". לי אין ספק שהביוגרפיה הזאת, בגלל יושרה הרב, מספקת תחמושת רבה ויעילה לעמדה הביקורתית האוניוורסליסטית של הפוסט-ציונות.

ספרו של הפרופ' חנן חבר "מראשית, שלוש מסות על שירה עברית ילידית" ראה אור בהוצאת קשב



תצלומים מתוך הספר: מכון לחקר תנועת העבודה עש פנחס לבון


ברנר מימין וגרשון שופמן, לבוב 1909



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו