בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | גן נעול

הפתעות רבות חבויות בגן הבוטני המוזנח של מקוה ישראל

תגובות

מקוה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, ובעצם - הישוב החקלאי הראשון בעידן הציוני בארץ ישראל, שנוסד ב-1870 על ידי חברת אליאנס (כל ישראל חברים), שוכן על גבולה הצפוני של חולון ושדותיו הגדולים נראים היטב מכביש הכניסה הדרומי לתל אביב. הוא, שהיה בימי העליות הראשונות המקום הסמלי, המובהק והיפה ביותר של הישוב; מקום שאליו הובאו כל אורחיו החשובים (כאן נפגשו, למשל, הרצל וקיסר גרמניה וילהלם השני) ובו למדו את תורת עבודת האדמה דורות על דורות של מגשימים ציוניים, אינו ידוע היום לאיש כמעט. יש בו עדיין בתי ספר שוקקי-חיים והוא אפילו מוגן על ידי חוק מיוחד, "חוק מקוה ישראל", המגן עליו מפני כרישי הנדל"ן וחמסנים אחרים, אבל איכותו המיוחדת של המקום, בנייניו הגדולים - בתי אחוזה שהם בית ספר, המעשה הארכיטקטוני הראשון של המפעל הציוני, שדרת דקלי הוושינגטוניה, הפיקוס הבנגלי האדיר שליד בית הכנסת, בן המאה ועשרים שנה, וכל תוכנית המקום הספוגה כוונות וסמלים - כל אלה סגורים מעין זרים.

המקום הזה, הראוי להיות עוגן להבנת המקום הציוני, לתפיסת המרחב, הטבע, העבודה והחיים של התנועה הציונית בשנותיה ההרואיות, שבכל תרבות ראויה לשמה היה הופך היכל לטקסים המרוממים ביותר, נשחק בשימוש המעשי בו והרבה מאיכויותיו נהרסו או נסתרו בתוספות מבנים ומבני-ארעי שתבעו צורכי החיים והארגון השוטף של בתי הספר שבו. העדר משאבים ובעיקר - העדר תשומת-לב, גרמו לכך שדבר מבין התוספות לא נעשה מתוך זיקה כלשהי למבנים המקוריים, וכך - השכבה הישראלית במבנה המקום ניכרת היטב בכיעורה האופייני.

ובתוך מתחמו העצום של מקוה ישראל שמור כפנינה גן מופלא, המוכר למעטים עוד יותר, ואפילו לא כל תלמידי המקום ומוריו יודעים עליו. זהו הגן הבוטני הראשון בארץ, שנוסד ב-1928 כדי להוסיף ללימודי החקלאות שיעור רציני בגינון. יש לראות היטב כי בתפיסה הראשונה של בית הספר הגינון לא היה כלול בסדר יומו ובתוכנית של שטחו - המייצגת את תחומי הידע הנלמדים בו - ורק שישים שנה לאחר היווסדו הוקדש באגפו המזרחי, הרחק ממקום הלימוד, שטח מרשים בגודלו (70 דונמים!) שעליו ניטע אחד הגנים המוזרים והמרתקים ביותר בארץ.

הגן תוכנן בידי אדריכל הנוף יחיאל סגל, האחראי לכמה גנים מעניינים מאוד, ובהם הגן של המוזיאון לטבע בירושלים. הגן, כמוסד כולו, מלא כוונות וסמלים, ותוכניתו מגוללת סיפור מרתק על תפיסת-עולם קלאסית מאוד, שהיתה מתאימה בוודאי להוגה הגנים הגדול של המאה ה-18, כריסטיאן קאיוס לורנץ הירשפלד, בספרו "התיאוריה של אמנות הגן": הגן ערוך סביב שדרה גדולה וישרה החוצה אותו ממערב למזרח ומשני צדיה נטועים העצים על פי חלוקה בוטנית וסגנונית - מדרום לשדרה עצים שהם צמחים חד-פסיגיים ומצפון לה - דו-פסיגיים. מדרום לשדרה נטועים העצים בפיזור חופשי, "אנגלי", המחקה פיזור טבעי של צמחייה, ואילו החלק הצפוני הוא גן "צרפתי", או נכון יותר - מחווה למסורת האיטלקית וגלגוליה באירופה: השטח מחולק לחלקות מצולעות ולשבילים מדויקים. כל חלקה סגורה במסגרת "גדר חיה" (שבנעורי הגן היתה גזומה למשעי) ובכל אחת נטועים העצים על פי נושאים - חלקם גיאוגרפיים וחלקם על פי משפחות העצים או בצירופם, כחלקת ה"אלונים הארץ-ישראליים" שהפכה ברבות השנים לחורש עבות.

השדרה הגדולה מייצגת את האדם בעולם - הוא ההולך במרכזו; הוא המתבונן והמבין והוא קו האיזון בין ה"טבע" שמדרום (האי-סדר, ה"יער") לבין ה"תבונה" (הסדר הגיאומטרי, הערוגות, השבילים). השדרה הזאת כשלעצמה היא אוצר נופי מרשים ביותר: שתי שורות של דקלים קנאריים האוחזות ביניהן דרך רחבה מאוד (המכוסה כיום דשא ירוק). הדרת הדקלים הזקנים והגודל הכביר (השדרה לבדה מחזיקה עשרה דונמים!) הופכים אותה לבמה מונומנטלית שההולך בה נאסף מיד בתוך ריתמוס מדוד וגרנדיוזי.

מבין עצי השדרה יוצא ההולך בה אל ה"יער" או אל רשת הגנים הסגורים, השבילים המוצלים הגדורים במשוכות - מחווה לגני המבוך הברוקיים. גם היום, לאחר שנים של הזנחה שפגעה בלא מעט מבין אלף המינים שהובאו אליו ודיללה בלי כל כוונה וסדר את שיחי המשוכות, יש בו נופי-גן עוצרי נשימה. הגודל הרב, זקנת העצים ששרדו, וההיגיון הפשוט, התמים, המאיר-פנים של התכנון, מקנים לו נוכחות של מקום חכם. הגן הוא מן הגנים הבודדים בארץ שיצרו בהם מרחב של מלוא העין, עד שאתה שרוי באמת בנוף שהוא רוח אנושית השרויה במציאות צומחת. וזאת - מעבר לאוצרות הגנניים הצומחים בו. הגן, בהיותו גן אקלום, אינו עוסק בעצם ייצוג המינים אלא בגידולם המעשי של מינים זרים בארץ. וכך, העצים שהיכו בו שורש באמת, יצרו בו נוכחויות מפתיעות ומרגשות בעוצמתן - נציגים חיים של ערבות רחוקות ואיי הים.

לא אמנה את כל ההפתעות החבויות בו. אזכיר רק את אלון השעם הכביר, האוחז סביבו עולם שלם, ואת קינמון הקמפור שהמתקרב אליו מריח את ריח הקמפור, שיותר משהוא זכור מן החיים, הוא מעלה באוב עולם שלם של רפואה ישנה ואמונות הממלאות פרוזדורים וחדרי שינה ברומנים של סטנדאהל או זולה.

קיומו של הגן תלוי, כרגיל במקרים האלה, בכמה משוגעים לדבר. והמשוגע שבלעדיו לא היה הגן הזה הוא הגנן המורה דוד זיידנברג (בעל הספר "גידול צמחי נוי") שרוחו שורה על הגן עד היום. הוא שנטע וטיפח את הגן במשך שני דורות כמעט, ואמונותיו בדבר צמחי הגינון והשימוש בהם רשומות בצמחים ובסידורם. מימין לכניסה, בתוך סבך עשבים שוטים ואשפה עומדת עדיין, מתמוטטת, החממה שלו, ובה שולחנות להכנת מצעי גידול וריבוי צמחים ובקירותיה פתחי-תנורים שבהם ליבו את הגחלים שחיממו אותה. וגם היום, לאחר שנים קשות של הזנחה, יש כמה משוגעים שהגן הזה בנפשם, כמו עודד יפה, מרפא העצים, שהציל מכליה רבים מעצי הגן והשכיל לגייס עשרות מתנדבים מסורים שהיו באים, חמושים באתים ומסורים לעבודת הגן, והגננית נעמי ויינגרוד שהחלה בעבודת השיקום וניווטה את עבודת המתנדבים, אבל עבודתם (ועבודת המתנדבים בכלל זה) הופסקה משום מה, והגן, הרחוק עדיין משיקום ממשי, הולך ושוקע, סגור ולא-נודע. משהו נעשה אמנם גם על ידי בית הספר ותלמידיו, אך הוא זעום ושולי. הגינון אינו עיקר גדול במקום החסר משוגע גדול.

יש תוכנית חשובה ביותר, המנווטת בידי קרן "ברכה", להפיכת השטח המקיף את חירייה לפארק ע"ש אריאל שרון - פארק אקולוגי מורכב שיכלול גם את השדות שבו ואת שטחו של מקוה ישראל על הגן הבוטני שלו - ובה אולי מחכה לגן גאולתו. אבל תוחלת ממושכה מחלה גנים, מה גם לבבות.



השדרה החוצה את הגן הבוטני. הדרום 'אנגלי', הצפון 'צרפתי'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו