בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע טיהור: סין מתקרבת למייסד טייוואן השנוא, צ'אנג קאי שק

במשך עשרות שנים הציגה סין הקומוניסטית את צ'אנג קאי שק כאויב המהפכה העממית וכמנהיג המחוז המורד טייוואן. אבל כעת, כשבייג'ין מנסה לקרב אליה את האי השכן, כל האמצעים כשרים, כולל שיקום תדמיתו של המנהיג הלאומני השנוא בסרט קולנוע עתיר כוכבים

תגובות

תושבי טייפה, בירת טייוואן, כבר התרגלו למחזה - מאות תיירים סינים הפוקדים מדי יום את היכל הזיכרון המוקדש למייסד המדינה, צ'אנג קאי-שק. מאז חודשו הטיסות הישירות בין סין לטייוואן, לפני שנה, גבר זרם המבקרים הסינים באי וב-2009 ביקרו בטייוואן יותר מ-800 אלף סינים, פי חמישה יותר מב-2008.

התיירים, המסיירים בקבוצות בלבד, בלוויית מדריך מקומי, מורגלים מן הסתם בפולחן אישיות של שליטים, אך טייוואן מספקת להם הזדמנות לראות באור חדש וחיובי את מי שהוצג בעבר כאויב המושבע של מדינתם ושל מאו טסה טונג: צ'אנג קאי שק.

במקביל לשינוי במעמדו של צ'אנג, סין מתייחסת אחרת גם למייסדה, מאו

לפני שנהפך לשטן בעיני הסינים, הנהיג צ'אנג - בין 1925 ל-1949 - את הרפובליקה הסינית. אחר כך הודח מהשלטון בידי המפלגה הקומוניסטית של מאו, בעקבות מלחמת אזרחים עקובה מדם וסיום הכיבוש היפאני. צ'אנג המובס נסוג לטייוואן עם שני מיליון מאנשיו והקים בה את "הרפובליקה של סין", בעוד הקומוניסטים בסין הגדולה בחרו בשם "הרפובליקה העממית של סין". מאז הוצג המאבק בין התנועות כמלחמה בין בני אור לבני חושך. יותר מ-40 שנים היו צ'אנג, והמפלגה הלאומנית בראשותו, מטרה לחצי המפלגה הקומוניסטית הסינית.

השינוי במעמדו של צ'אנג בעיני הסינים הוא חלק מגל החום הנושב לטייוואן מכיוון סין. לאחר עשרות שנים זוכים כעת התפקיד שמילא צ'אנג בהיסטוריה הסינית והמורשת שלו, להערכה מחודשת ביבשת. הסינים מעלים על נס את מאבקו בפולשים היפאנים במלחמת העולם השנייה, ומשבחים את "אגרוף הברזל" שהנהיג נגד התנועות הטייוואניות השואפות לעצמאות, כדי לשמור על "האיחוד הלאומי".

ד"ר נמרוד ברנוביץ', ראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, חקר את היחס לצ'אנג ולמפלגה הלאומנית בהיסטוריה של סין המודרנית. השינוי בגישה, הוא מסביר, החל עם הרפורמות שהנהיגה סין בתחילת שנות ה-80, בהנהגת דנג שיאופינג, ומתבטא באופן בולט בשיעורי ההיסטוריה בסין. בניגוד לספרי ההיסטוריה מתקופת מאו, שם כונו הכוחות הלאומניים "הצבא של המפלגה הלאומנית", בספרים החדשים מכונים כוחות אלה "צבא סין" או "הצבא של מדינתנו". הלאומנים כבר אינם מתוארים כחבורות של חיילים פחדנים ומבולבלים שברחו כל אימת שנתקלו באויב היפאני, כפי שהוצגו בעבר.

הניצחון הגדול

עוד דוגמה בולטת לשינוי היא בהצגת הקרבות שניהלו הסינים נגד היפאנים. הקרב של הקומוניסטים נגד היפאנים בפינג-שינג-גואן, ב-1937, מכונה עדיין "הניצחון הגדול הראשון מתחילת המלחמה"; אבל בספרי ההיסטוריה מתואר עתה גם קרב אחר, שניהלו הכוחות הלאומניים נגד היפאנים בטאי-אר-ג'ואנג, שנה מאוחר יותר. הקרב, שההתעלמות ממנו היתה מוחלטת כמעט בתקופת מאו, מתואר עתה בפירוט, תוך דגש על "חיסול של יותר מ-10,000 חיילים יפאנים", ומכונה "הניצחון הגדול ביותר" מתחילת המלחמה.

השתנה גם תיאור היחסים בין הקומוניסטים ללאומנים בעת המאבק נגד הפלישה היפאנית. העימות בין שתי המפלגות עדיין זוכה אמנם לתשומת לב רבה, אבל גם שיתוף הפעולה בין השתיים במלחמה מוזכר בהרחבה.

לדברי ברנוביץ', הפוליטיקאים וההיסטוריונים בסין הגיעו להבנה שאיחוד מחדש בין סין לטייוואן, בדרכי שלום, מעלה את הצורך בהצגה חיובית יותר של הלאומנים, שתכיר בתרומתם להיסטוריה הסינית, וחשוב לא פחות - בהיותם חלק מהלאום הסיני. הייצוג השלילי של צ'אנג, אומר ברנוביץ', שיקף את חששם של הקומוניסטים מפני הלאומנים. עד שנות ה-70 היו אלה צ'אנג וטייוואן שייצגו את האומה הסינית כלפי העולם. התמונה התהפכה ב-1972, עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין ארה"ב לסין וקבלת הרפובליקה העממית לאו"ם, במקום טייוואן. מאז, הרשו לעצמם הסינים להיות נדיבים יותר כלפי הלאומנים. מות שני המנהיגים בזה אחר זה - צ'אנג ב-1975 ומאו שנה אחר כך - תרם גם הוא לשינוי. אחרי תחילת הרפורמות בשנות ה-80 גם נטשו הסינים בהדרגה את ראיית העולם המרקסיסטית, שלפיה היו הלאומנים אליטה שדיכאה את ההמונים.

חשש מעצמאות

לשינוי בתדמיתו של צ'אנג בעיני הסינים יש גם סיבות פרגמטיות יותר. מפלגתו של צ'אנג, הקואומינטנג, שלטה בטייוואן ברציפות עד שנת 2000. אבל אז החל באי - שמעולם לא הכריז על עצמאות מסין - תהליך דמוקרטיזציה בראשות המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית שעלתה לשלטון. רצונו של השלטון החדש לכונן זהות טייוואנית מקומית, בדרך להגדרה עצמית, היה לצנינים בעיני הסינים, שראו בהכרזת עצמאות לא פחות מעילה למלחמה.

הכרזה כזאת אמנם לא נשמעה, אבל בעשור האחרון דאגו הסינים לחזק את קשריהם עם המפלגה הלאומנית בטייוואן, שחזרה לשלטון לפני שנה. מאז מנהלות טייוואן וסין דיאלוג זהיר, שברקעו עומד כל הזמן רעיון האיחוד. על הרגישות הרבה וחוסר היציבות ביחסי שתי המדינות מלמד המשבר הנוכחי שפרץ בין סין לארצות הברית, בשל עסקת נשק גדולה המתגבשת בין ואשינגטון לטייפה, ועוררה את זעמם של הסינים.

ברנוביץ' מניח שהשינויים באופן הצגת ההיסטוריה בסין נועדו, בין היתר, לפייס את מנהיגי המפלגה הלאומנית בטייוואן ולעודדם להמשיך ולהתקרב לאחות הגדולה ביבשת. אחד ההישגים הבולטים בתחום הזה הוא הסרט "ייסודה של רפובליקה", שהפיקה חברה בבעלות ממשלתית סינית, לרגל חגיגות שנת ה-60 לעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון. בסרט, שיצא לאקרנים בסין באוקטובר האחרון, משתתפים יותר מ-170 כוכבי קולנוע ובמה ידועים, מסין ומהונג קונג, שהתנדבו למשימה, בהם ג'קי צ'אן בתפקיד זעיר של עיתונאי והשחקנית ז'אנג זי-יי ("זיכרונותיה של גיישה").

בסרט מוצג צ'אנג קאי שק כאדם שהקריב הכל למען סין, ושבגידתו במפלגה הקומוניסטית היתה טעות אנוש, שחוזקה על ידי יועצים אינטרסנטים. בעיני הצעירים הסינים הסרט הוא פרק בהיסטוריה שבו צ'אנג כבר אינו נסיך האופל, אלא מנהיג פטריוטי שהפסיד את מקומו לגיבור הלאומי מאו. המאבק המר שניהל צ'אנג עם המפלגה הקומוניסטית מוצג כחלק מהטעויות שעשה, ו"לא משנה אם מדובר בסין או בטייוואן, כל אחד יכול לעשות שגיאות", כפי שאומרים מדריכי התיירים הטייוואנים לתיירים הסינים בטייפה.

מאליל לפושע - ובחזרה

טעויות כאלה היו גם מנת חלקו של מאו, שיחסם של הסינים אליו מורכב ביותר. ד"ר ברנוביץ' מסביר שבסין, הזכרת מאו לחיוב אינה מובנת מאליה היום. רבים רואים בו מי שאיחד מחדש את סין והעמיד אותה על רגליה, אבל יש גם סינים שזוכרים שהנהיג מדיניות אכזרית והמיט על ארצם אסונות אדירים שגרמו למותם עשרות מיליונים.

אחרי מותו של מאו החליטה ההנהגה החדשה להנציחו כ"מנהיג דגול", אך בה בעת שאף דנג שיאופנג להשכיח ככל האפשר את המנהיג המהפכני ומורשתו הקיצונית, כדי שלא יקשו על יישום הרפורמות שביקש לקדם. דיוקן הענק שלו וגופתו החנוטה נותרו אמנם בכיכר טיינאנמן בבייג'ין, אבל כבר ב-1979 הורה דנג להגביל את הפצת כתבי מאו ואסר על מכירת ה"ספר האדום" המפורסם, שהפך לסמל מהפכת התרבות.

דיוקנו של מאו, שהיה חלק מהמרחב הציבורי בסין - פסלים ותמונות שלו הוצבו בכל מקום אפשרי - החל להיעלם. מאז שנות ה-70 המאוחרות התאמץ השלטון הקומוניסטי לטשטש את זיכרונות מהפכת התרבות הרצחנית. השכחת האירועים הקשים של תקופת מאו והשתקת הביקורת הציבורית שעוררו היו למפלגה הקומוניסטית תנאי הכרחי לשימור שלטונה. הם גם היו תנאי לחידוש האחדות בחברה הסינית השסועה.

אבל בראשית שנות ה-90, בדיוק כשנדמה היה שזיכרו של מאו ירד לתהום הנשייה, הוא חזר ועלה. סין נשטפה ב"שיגעון מאו" ונפוצו בה תליונים מוזהבים עם דיוקנו, כעלם צעיר ויפה תואר בצד האחד, וכמנהיג מבוגר ורב הוד בצד האחר. לדברי ברנוביץ', קדחת מאו צצה מלמטה, כנוסטלגיה עממית שהתעוררה בתקופה שבה החלה סין להיפתח למערב ולאמץ בהדרגה את הקפיטליזם השנוא. היחס הנוסטלגי למאו שיקף את תחושת אובדן הזהות הקולקטיבית, בעולם שבו ערכים ידועים לשמצה אומצו לפתע על ידי השלטון.

מאז 1993 החל "שיגעון מאו" לדעוך בהדרגה, בשל התחזקות הסיעה הרפורמיסטית במפלגה, ובשנים שלאחר מכן חזר הזיכרון הקולקטיבי של המנהיג המהפכני למתכונת הסכיזופרנית שאיפיינה אותו בשנות ה-80: מנהיג דגול שהמיט סבל וייסורים על בני עמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו