טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראשי פסלים רוקדים

הסרט היפהפה על פינה באוש מבליט דווקא את שפת המחול שלה יותר מאשר את תיאטרון התנועה שבו נודעה

תגובות

הסרט על פינה באוש יפהפה. אין בו עלילה, אין דרמה, אין סיפורים מאחורי הקלעים, אין ביקורות ואין מיקום של יצירתה בהקשר של הזמן והמחול בעולם. זוהי בועה של עשייה אמנותית מרהיבה. באוש עצמה משתתפת בו במשורה.

לקהל המחול שמכיר את יצירותיה זאת חוויה נהדרת לראות את היצירות המוכרות מצולמות באיכות כה גבוהה, מכיוונים שונים. כמעט שאין צילום חזיתי. זאת הסתכלות על המוכר המואר מכיוון אחר, כשהמצלמה בוחרת במה להתמקד. מאחר שהסרט מצולם בתלת-ממד, הצופים כמו יושבים בתוך העשייה. עם זאת, הסרט נטול גימיקים של צילום ואינו מנסה להראות את נפלאות האפקטים. הוא משרת את הריקוד. נפלא לראות את הרקדנים כה קרובים, ממש במרחק נגיעה. לראות את החזה המתנשף מהמאמץ, לשמוע את הנשימות.

פינה באוש | פרויקט מיוחד מחול אחרון ופרידה מסע פרדוקסי אל התנועה

מה שבולט בסרט יותר מאשר על הבמה הוא האישיות של הרקדנים. באוש נודעה בכך שבחרה רקדנים בני לאומים שונים וחיפשה אנשים בעלי אישיות מקרינה וחזות מעניינת. ועל המסך, בקלוז-אפ, הדבר ניכר עוד יותר.

הרבה נכתב על כך שהמחול של באוש יונק ממחול ההבעה (מחול אקספרסיוניסטי) שפרח במרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם; מחול שבו ה"אני", כלומר האמירה והביטוי האישי של הרקדן היוצר, מאפיל על מה שעושים. העיקר הוא מי עושה ואיך הוא עושה זאת. והאני מקרין לא רק את עצמו אלא מייצג מיליונים של "אני": כאשר צופים בפניהם של הרקדנים, בריכוז שלהם, ניכרת נוכחות שהיא מעבר ליום-יומי, כמו בראשי פסלים של אלים יווניים.

מתוך "פינה". כוח פנימי ושליטה

הרקדנים המצולמים מופיעים באיפור טבעי, בלי שמץ של ראוותנות, ומקרינים עוצמה אדירה. ולא מדובר ברקדנים צעירים. רבים מהם פועלים בלהקה יותר משני עשורים. ואלה פנים שהגיל רק היטיב עמם. ניקה אותם מבוסריות ועיצב מבט עמוק וחכם. מפתיע גם עד כמה אותם רקדנים ותיקים מצויים בכושר. אין הנחות בביצוע.

לפני יותר מעשור ביקרתי בוופרטל כדי לראיין את פינה באוש לכתבה במוסף "הארץ". הרקדנים כבר אז היו ותיקים. לקראת החזרה הם עשו שיעור בלט קלאסי. כן, אותו בלט קלאסי שמחול ההבעה נלחם נגדו וטען שאינו רלוונטי - מצא את מקומו אצל הנציגה הבולטת ביותר של המחול העכשווי, ששורשיה נעוצים במחול ההבעה. השיעור היה בסיסי והביצוע נינוח וקשוב לגוף. לעומת זאת, הביצוע כפי שמשתקף בסרט הוא נפלא. הרקדנים מצוידים בכוח פנימי עצום, בשליטה מבוקרת, והתנועה מקרינה בגרות וחוכמה.

מה שעוד מפתיע בסרט זה, ואולי הדבר נעשה במכוון, הוא ההיקף הרב של המחול המוצג בו. והכוונה היא לריקוד ולא למחוות תנועתיות שבהן נודע תיאטרון התנועה של באוש. חוקרים ומבקרים טענו כי היא מתעניינת במסר יותר מאשר בתנועה עצמה וכי יצירותיה בסוגה זאת דלות מבחינה תנועתית. אלא שבסרט, כאמור, יש הרבה ריקוד, בעיקר קטעי סולו משובחים, ודווקא הקטעים השייכים יותר לתחום של תיאטרון התנועה מעטים יחסית. במלים אחרות, בסרט בולטת דווקא שפת הריקוד של באוש, הרבה יותר מכפי שמוכר על הבמה. זהו ריקוד של גוף שאין בו תנוחות; הרקדן עשוי להיראות כשריר מוארך ונושם שמתפצל בידיים ובראש. מקור התנועה, או המנוע שלה, ממוקם במרכז.

האם הסרט מתאים לקהל הרחב שאינו מכיר את עבודתה? אינני בטוחה. אין זה סרט מהסוג של "הרקדן האחרון של מאו" שבו דרמה שזורה במחול. הוא מתעד פיסות של אמנות מחול בצילום יפהפה ונהפך בעצמו לאמנות. אלא שכמו רבים מהמופעים, גם הסרט סובל מאריכות יתר. נראה שהבמאי התקשה מאוד להיפרד מעושר החומרים הנפלאים. להיפרד מפינה באוש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות