בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין מרפאה? תהיה. אין בית ספר? נקים

מאז שנותקה מירושלים על ידי גדר ההפרדה, לפני שלוש שנים, השכונה הפלשתינית כפר עקב אינה מקבלת שירותים מהמדינה או מעיריית ירושלים. התושבים לא הרימו ידיים והחליטו למצוא דרך לספק את השירותים לעצמם

תגובות

בסוף תקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים, וגם בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, פלשתינאים רבים כינו את כפר עקב "שכונת המיליונרים". מאז הלכה השכונה והידרדרה. היום, שלוש שנים אחרי הקמת החומה שם, סימני העזובה והתוהו ובוהו ניכרים כבר בכניסה אליה, מיד אחרי שעוברים את מחסום קלנדיה. במקום שממנו התפתל פעם כביש הכניסה לשדה התעופה של ירושלים, מתנשא עכשיו מבנה הבטון האימתני שהוקם כדי לחסום את הכניסה לעיר בפני תושבי הגדה. המחסום הזה, והחומה שמשתרעת מדרום ומצפון לו, מקנים היום למה שהיה פעם פרוור יוקרה פלשתיני מראה של שכונה נחשלת באחד מכרכי העולם השלישי.

טורי המכוניות הארוכים הנוצרים במחסום ברוב שעות היום משתרכים באי-סדר רעשני גם אל תוך הכביש הראשי של השכונה, שבתיה הדרומיים צמודים ממש לחומה ולמחסום. חלק מהזמן משתרכים לידם גם תורים ארוכים לא פחות של גברים, נשים וילדים, המבקשים להגיע ברגל אל מקומות עבודתם או אל בתי הספר שלהם, שנותרו מצדה האחר של החומה. ביניהם לבין המכוניות מתרוצצים גם עשרות רוכלים, תרים אחרי פרנסה כלשהי בין מאות הממתינים. הכביש עצמו רצוף בורות. לפני שבועיים, אחרי יממה אחת של גשם לא חזק, הם היו מלאים במים, והפכו את הנסיעה בו לקשה ומסוכנת. המצב משני צדי הכביש, שהיה פעם עורק תחבורה ראשי ומהיר בין ירושלים ורמאללה, כאוטי לא פחות. עשרות שלטים מאולתרים מפנים את הנהגים לעשרות חנויות, שחלק ממרכולתן מוצב בין מכוניות שחונות ללא כל סדר על שרידיהן המתפוררים של מה שהיו פעם מדרכות.

השכונה כפר עקב, שמספר תושביה נאמד בכ-25 אלף, כלולה להלכה בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים ואמורה לקבל שירותים מוניציפליים מעיריית ירושלים. ההחלטה מ-1967, שעל פיה סיפחה ישראל את מזרח ירושלים, קבעה את הגבול הצפוני של השטח המסופח בקצה הצפוני של כפר עקב, והעניקה למתגוררים בו מעמד של תושבי ירושלים. מכוחו הם מחזיקים בתעודות זהות ישראליות (כחולות), משלמים ארנונה לעיריית ירושלים, זכאים לשירותי הביטוח הלאומי הישראלי וגם רשאים לשהות ולעבוד בכל חלקי ישראל.

אך חומת ההפרדה הותירה את כפר עקב מחוץ לירושלים: כדי להגיע ממנו לשאר חלקי העיר חייבים תושביו לחצות את מחסום קלנדיה; לאל בירה ולרמאללה, לעומת זאת, הם יכולים להגיע מבלי להיתקל במחסומים ישראליים. כך הם נפלו, למעשה, בין שני כיסאות: עיריית ירושלים (ומדינת ישראל) הפסיקו להעניק שירותים לשכונה שמעבר לחומה, בעוד שעיריית אל בירה, ששטח שיפוטה גובל בכפר עקב מצפון, מסרבת להעניק שירותים לשכונה שהיא חלק מירושלים.

אבל תגובתם של תושבי כפר עקב למצב שנקלעו אליו היתה שונה לחלוטין מזו של פלשתינאים אחרים, באזורים אחרים, שנקלעו למצב דומה. תחילה עשו בדיוק כמוהם - ערערו על צווי התפיסה שמכוחם הופקעו האדמות לבניית החומה, עתרו נגד בנייתה לבג"ץ, ארגנו הפגנות, הפנו דרישות לעירייה והפעילו שיטות שונות של שדלנות. אך כעבור זמן לא רב הבינו ששום תועלת לא תצמח להם מכך, ובחרו באסטרטגיה אחרת.

ביוזמת כמה קבוצות של צעירים תושבי השכונה הוקם ועד תושבים חדש, שדחק הצדה את נציגות התושבים הקודמת, המסורתית יותר. הוועד החדש הקים חברה בשם "החברה לפיתוח כפר עקב", שנרשמה כחוק בישראל ופתחה במבצע לגיוס תרומות בשכונה (שעדיין מתגוררים בה לא מעט אנשי עסקים פלשתינאים אמידים). החברה גם יצרה קשר עם שתי עמותות שעוסקות בקידום ענייניהם של תושבי ירושלים הערבים ("עיר עמים" הישראלית ו"המכון הפלשתינאי לתקשורת ולפיתוח"), הכינה את תוכניותיה על בסיס עסקי והחלה לקדם כמה וכמה פרויקטים בסיסיים, המצויים כולם בתחומי העשייה המופקדים, בדרך כלל, בידי העירייה ומשרדי הממשלה.

מפשילים שרוולים

פחות משנתיים אחרי ייסודה של החברה לפיתוח כפר עקב, רבים מתושבי השכונה חשים כבר בתוצאות פעילותה: כ-500 מילדי הכפר, שבשנת הלימודים הקודמת עוד נאלצו להגיע למחסום לפני שש בבוקר כדי להספיק לחצות אותו לפני תחילת הלימודים בשמונה, לומדים השנה בבית ספר במרכז השכונה, שהוקם על ידי החברה; אלפי משלמי הביטוח הלאומי שבשכונה, שזכאים לשירותי חוק ביטוח הבריאות הממלכתי ושנאלצו לחצות את המחסום כל פעם שביקשו לממש את זכאותם, מקבלים עכשיו שירותים במרפאה שהוקמה על ידי החברה ופועלת כזכיינית של שירותי בריאות כללית; מאות מילדי השכונה וצעיריה, שעד לאחרונה הסתובבו חסרי מעש ברחובות, באים עכשיו מדי יום למרכז הקהילתי שהחברה הקימה; עשרות בתים בשכונה, שעיריית ירושלים סירבה לאורך השנים לחברם למערכת הביוב העירונית, חוברו אליה (באופן פיראטי) על ידי החברה, שהעסיקה לשם כך תושבים מהשכונה שעובדים, או עבדו בעבר, בחברה העירונית שמנהלת את מערכת הביוב.

לצד הפרויקטים הגדולים הללו, הם ביצעו גם פרויקטים קטנים יותר: בכמה רחובות פנימיים פתרו בעיות ניקוז, ברחוב הראשי התקינו שתי תחנות אוטובוס.

"בעקבות הקמת החומה הבנו שיש לנו רק שתי אלטרנטיוות: לחיות בזבל או לקחת את העניינים בידיים", מסביר סמיח אבו-רמילה, הרוח החיה שמאחורי ועד התושבים והחברה לפיתוח כפר עקב. "החומה יצרה פה מצב חדש לחלוטין. אם לפני הקמתה קיבלנו רק חלק קטן ממה שמגיע לנו, אחרי הקמתה כבר לא קיבלנו כלום. והמעבר היום-יומי במחסום כדי להגיע לבית הספר או למרפאה פשוט הרס לנו את החיים. מאה פעמים פנינו לעירייה ועשרות פעמים ישבנו עם הפקידים של העירייה, אבל חוץ ממיץ וופלות לא קיבלנו כלום. בסוף החלטנו לשמור על הכבוד שלנו ולדאוג לעצמנו".

"אין לנו שום כוונה לוותר לעירייה ולמדינה על מילוי חובותיהן כלפינו", מבהיר פאוואז תמימי, חברו של אבו-רמילה להנהגת ועד התושבים ומי שמונה על ידיו לסגן מנהל בית הספר. הוא בן 38, בנו של סוחר תכשיטים הלומד מינהל עסקים במכללה ברמאללה. "אנחנו משלמים ארנונה כמו כל שאר תושבי ירושלים והעירייה חייבת לספק לנו את אותם השירותים שהיא מספקת לכולם. פשוט החלטנו לשנות את סדר הדברים. במקום לחכות שהמדינה תיתן לנו שירותים, אנחנו קודם מספקים את השירותים בעצמנו ואחר כך פונים בדרישות למדינה".

בשיחות הרבות שקיימו עם העירייה בעניין מערכת החינוך הם שמעו שוב ושוב את הטענה שרוב המבנים בשכונה הם בלתי חוקיים והמדינה מנועה מלשכור מבנה בלתי חוקי לשם הקמתו של בית ספר. "לנו אין בעיה לשכור מבנה שהוקם בלי רישיון", אומר תמימי בחיוך. וזה בדיוק מה שהם עשו: בעזרת תרומות של הורי התלמידים ובסיוע מענק גדול שקיבל (בתיווכה של "עיר עמים") מקרן פורד האמריקאית, שכרה החברה לפיתוח כפר עקב מבנה בן שלוש קומות ברחוב הראשי של השכונה, שיפצה וריהטה אותו כך שיתאים לשמש כבית ספר. כיום פעילות בו 15 כיתות, שבהן לומדים 497 תלמידים מכיתה א' עד י"א.

המורים גויסו מעובדי ההוראה שמתגוררים בשכונה ונאלצו בעבר לחצות את המחסום כדי להגיע למקומות עבודתם. רק אז, ערב פתיחת שנת הלימודים, הם פנו למשרד החינוך ולעירייה בדרישה שיכירו בו ויממנו את פעילותו. ההכרה כבר ניתנה, אך המימון טרם הגיע. את משכורותיהם של 35 המורים, המנהל וסגנו ואנשי הניקיון (כ-160 אלף שקלים בחודש) משלמת, לעת עתה, החברה. כספיה הולכים ואוזלים, אך אבו-רמילה מאמין ומקווה שמשכורות דצמבר שלהם כבר ישולמו על ידי המדינה.

כך, פחות או יותר, נהגו גם בעניין המרפאה. החברה לפיתוח כפר עקב ארגנה קבוצה של אנשי עסקים מבין תושבי הכפר, שכוללת גם כמה רופאים, שהשקיעה כ-100 אלף דולר ברכישת ציוד להקמתה של מרפאה המסוגלת לספק את מרבית השירותים שמספקות רוב מרפאותיהן של קופות החולים. אחרי ששכרו מבנה מתאים הם פנו לשירותי בריאות כללית וביקשו לקבל זיכיון מטעמה להפעלת המרפאה בשמה. על פי המודל הזה, שמופעל על ידי הקופה גם במקומות אחרים בארץ, בעל הזיכיון מקבל מהקופה סכום כסף חודשי בעבור כל מבוטח המתגורר באזור הזיכיון, והקופה קובעת את הסטנדרטים הרפואיים ומפקחת מבחינה מקצועית על עבודתה. "חישובי הכלכלנים", אומר אבו-רמילה - שבעבר עבד כקבלן שיפוצים ואחר כך כנהג משאית, והיום הוא המנהל האדמיניסטרטיווי של המרפאה - "מראים שמרפאה שמשרתת 3,000 מבוטחים יכולה לשאת את עצמה. בכפר עקב יש יותר מ-3,000 מבוטחים, כך שאני מקווה שבעוד כמה חודשים היא תהיה רווחית".

טרנספר לטווח ארוך

גם אם היא אינה נובעת ישירות ממניעים פוליטיים, "הכרזת העצמאות" של תושבי כפר עקב אינה מנותקת משיקולים פוליטיים. "כפר עקב הוא חלק מירושלים וכולנו חלק מהעם הפלשתיני וכולנו מתנגדים לכיבוש", אומר אבו-רמילה, "אבל אין שום סיבה שנסבול מהכיבוש בשקט ונחכה בחיבוק ידיים שייעלם". הוא סבור שישראל חותרת לבצע בפלשתינאים תושבי ירושלים "טרנספר לטווח ארוך", שהיא מקווה שהם פשוט יישברו ויעזבו, ולדבריו, כל מה שהם עושים בכפר עקב נעשה בין השאר כדי להילחם במגמה הזאת.

זאת אסטרטגיה חדשה, שגם ישראל וגם הארגונים הפלשתיניים מתקשים עדיין לעכל. "בהתחלה האשימו אותנו, בעיקר בפתח, בשיתוף פעולה עם ישראל", מספר אבו-רמילה. "אחר כך התחילו להבין, גם בפתח וגם בחמאס, שהפעילות שלנו משרתת את האוכלוסייה. היום הם לא מפריעים לנו אבל גם לא מצטרפים אלינו. הם לא רוצים להיות חלק מהעניין הזה, אבל כל הזמן מבקשים ממני שאעדכן אותם, שאתייעץ אתם, שאשאיר אותם בתמונה".

מעיריית ירושלים נמסר: "העירייה נותנת לתושבים את השירותים המיטביים שהיא יכולה לתת בנסיבות שנוצרו". עוד נמסר, שבכוונת העירייה "לשלב בעשייה את העמותה-החברה לפיתוח כפר עקב, וארגונים מקומיים נוספים הפועלים במקום".

החלטת ממשלה באפריל אשתקד קבעה כי יוקם גוף בשם "מינהל קהילתי עוטף ירושלים", משותף לממשלה ולעירייה, שיתאם את מתן השירותים לתושבי השכונות הירושלמיות שמעבר לחומה. הגוף הזה החל לפעול רק לפני חודשיים, כשנה וחמישה חודשים לאחר ההחלטה להקימו. קולין היימס, איש המינהל האזרחי לשעבר שעומד עכשיו בראש המינהל הקהילתי הזה, העדיף שלא להתראיין לכתבה.



תמימי (מימין) ואבו-רמילה, בבית הספר שהוקם בכפר עקב. "בהתחלה האשימו אותנו, בעיקר בפתח, בשיתוף פעולה עם ישראל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו