רכבות השיכחה לא תגענה לתחנה - ספרים - הארץ

רכבות השיכחה לא תגענה לתחנה

זבאלד יצר שיטה מתוחכמת כדי לעקוף את הדיווח מכלי ראשון על השואה. עם גיבורו, ז'ק אוסטרליץ, הוא משחזר את העבר מפיסות מקוטעות

לנה שילוני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
לנה שילוני

אוסטרליץ, מאת וו"ג זבאלד, תירגם מגרמנית יונתן ניראד, הוצאת כתר, 2006, 247 עמודים

הנבואה ניתנה כידוע לשוטים, ובכל זאת קשה לעמוד בפיתוי ולהתנבא: "אוסטרליץ" של זבאלד יישאר כאחת מיצירות המופת של תקופתנו, ספר המסכם באיפוק ובגאונות את זוועותיה של המאה העשרים באירופה. שואת יהודי אירופה, עשרות שנים אחרי התרחשותה, הותירה בני אדם תלושים ועקורים ואתרים אין ספור, האוצרים בקירותיהם, באבניהם הזועקות בדממה, את זיכרונות האימים. את החיפוש אחר העבר האבוד והזהות הפגומה עורך זבאלד בעקבות גיבורו, ז'ק אוסטרליץ. מוזר שדווקא סופר גרמני כתב בגרמנית, על סף המאה ה-21, את הספר המיוחד הזה על השואה. אך זבאלד לא היה גרמני רגיל, וחוויות העקירה והזרות היו ידועות לו היטב.

וינפריד גיאורג זבאלד נולד בגרמניה ב-1944. אביו היה חייל בצבא הקבע, והוא שירת שנים רבות בצבא הנאצי ובצבא הגרמני החדש שקם אחריו. זבאלד ראה אותו לראשונה ב-1947, בהיותו בן שלוש, כאשר האב חזר מן השבי. בבית לא הוזכר העבר, ורק בהיותו בן 16 ראה זבאלד סרט על מחנה ריכוז והחל לשאול שאלות. היחסים בין האב לבין הבן היו קשים, והדבר התבטא בשם שזבאלד בחר לעצמו. בדומה לסטנדל, שונא אביו, שסירב להיקרא בשם המשפחה בייל, דחה זבאלד את השמות הפרטיים שנתנו לו הוריו. וינפריד היה לדעתו שם נאצי וגיאורג היה שמו של האב. על כן העדיף להיקרא בחיי היומיום בשם הנוסף שניתן לו: מקסימיליאן, ובקיצור: מקס. אין זה מקרה שמקסימיליאן הוא גם שם אביו של אוסטרליץ, שנעלם בשואה, והשם מקס שטרן הוא השם האחרון המוזכר בעמוד האחרון של הספר, שם שחרת יהודי שציפה למותו על קיר כלאו בקובנה.

זבאלד מאס בגרמניה מולדתו, ולאחר שהשלים את לימודיו וקיבל תואר דוקטור, עקר לאנגליה. מ-1970 ועד למותו בתאונת דרכים ב-2001 שימש פרופסור לספרות באוניברסיטת איסט-אנגליה בעיר נוריץ'. הוא החל לכתוב יצירות בדיוניות רק בהיותו בן ארבעים. לעברית תורגם ספרו ה"המהגרים". "אוסטרליץ" הוא ספרו האחרון, והוא פורסם זמן קצר לפני מותו.

לשמו של הספר יש רבדים רבים. בראש וראשונה זה שמו של הגיבור האומלל, חוקר ארכיטקטורה הנמשך לבניינים מונומנטליים והוא נע ונד ברחבי אירופה. זבאלד פוגש אותו שוב ושוב בבלגיה, באנגליה ובצרפת, ושומע מפיו למקוטעין על קרעי עברו ועל נסיונותיו המאוחרים לגלות את זהותו האמיתית ואת עקבות הוריו. אבל האסוציאציה הראשונה למי ששומע את המלה "אוסטרליץ" היא כמובן הקרב שבו ניצח נפוליאון את אויביו. כיום זה כפר בצ'כיה, ואמנם ז'ק אוסטרליץ עתיד לגלות שמוצאו מפראג.

הזיקה לנפוליאון מתגלה גם בהקשר אחר. אוסטרליץ קורא את סיפורו המצמרר של בלזק "הקולונל שאבר" ומצטט קטעים ממנו. שאבר, שהיה קולונל בצבאו של נפוליאון, השתתף בקרב איילאו ונחשב למת. אך הוא שרד תחת ערימה של גופות, איבד את זיכרונו, נדד בגרמניה ורק אחרי שנים התאושש ושב לצרפת. הוא ניסה להחזיר לעצמו את זהותו, אך איש לא האמין למי שהציג את עצמו כ"קולונל שאבר שמת באיילאו". אשתו התנכרה לו, ושאבר הבין שאין מקום בין החיים למי ששב מעולם המתים. הוא ויתר על זכויותיו ופרש לבית מחסה לחיילים נכים. אוסטרליץ סובל כמו שאבר מן התחושה שהזכות לחיים ולאושר ניטלה ממנו. מי שהרחיקו אותו מגטאות אירופה ומסרו את הילד למשפחה אומנת באנגליה הצילו את חייו, אך שללו את זהותו ואולי גם נטעו בו תחושת אשמה על כך ששרד כשרבים כל כך נספו. הילד גדל בביתו של כומר וולשי ללא אהבה. בבגרותו התמוטט שוב ושוב ונואש מהחיים כמו שאבר.

נוסף על כל אלה, אוסטרליץ הוא גם שמה של תחנת רכבת בפאריס, שסמוך לה נבנתה הספרייה הלאומית החדשה. המספר מגלה כי במחסנים הענקיים בקרבת התחנה איפסנו הנאצים את הרכוש שבזזו מיהודי פאריס שנשלחו אל מותם. פקידים רבים עבדו ברישום הרכוש הזה ומאות רכבות יצאו מן התחנה לגרמניה, עמוסות בביזה. המורכבות הגלומה בשם "אוסטרליץ" היא דוגמה טובה למורכבות הספר כולו, השוזר מוטיווים שונים, מערב היסטוריה ובדיה, תיעוד ודמיון.

תחנת אוסטרליץ, שממנה יצא כנראה אביו של הגיבור אל מחנה ריכוז צרפתי בדרכו לאושוויץ, היא תחנת רכבת אחת מני רבות המופיעות בספר. אין זה מקרה שהפגישה הראשונה בין זבאלד המספר, שכמעט אינו מדווח על עצמו, לבין אוסטרליץ, מתרחשת בתחנת הרכבת המרשימה של אנטוורפן, באולם ההמתנה הנושא בצרפתית שם פיוטי: "אולם הצעדים האבודים". תחנות רכבת היו במאה ה-19 יצירות פאר של טכנולוגיה חדשה, קתדרלות מודרניות שפיארו את המדע ואת רוח האדם. עם עליית הנאצים לשלטון נהפכו תחנות הרכבת למקומות של גירוש, של אובדן ונדודים. בתחנת רחוב ליוורפול בלונדון מגלה אוסטרליץ לראשונה את עקבות עברו, כילד בן חמש שנעקר ממשפחתו והוא נתון לחסדי זרים. לימים הוא נזכר גם בתחנת הרכבת הראשית של פראג, שם נפרד מאמו והיא קנתה לו חוברת של צ'רלי צ'פלין. את הפרט הזה נטל אולי זבאלד מזיכרונותיו של ז'ורז' פרק, שנפרד מאמו על הרציף בתחנת ליון בפאריס. מתחנת רכבת אחרת של פראג יצאה אגתה, אמו של אוסטרליץ, עם אלפי מגורשים אחרים, אל טרזין היא טרזיינשטט, תחנת ביניים בדרך לאושוויץ.

המבנים המונומנטליים שאוסטרליץ חוקר נעשים למבוכים מסויטים, המשרים מלנכוליה וייאוש. אוסטרליץ אומר: "הולך ומתחזק בי הרושם שהזמן אינו קיים כלל, אלא רק חללים שונים (...) והחיים והמתים יכולים לנוע ביניהם לפי מצב רוחם" (עמ' 4-153). האיש שניסה במשך שנים רבות להדחיק את עברו, מגלה כי אין מנוס מרסיסי זיכרון הצפים ועולים במקומות בלתי צפויים. גופו זוכר את מה שמוחו מבקש למחוק: הוא חוזר ומתעלף, הוא סובל מהתקפי חרדה המונעים ממנו לחיות חיים רגילים. המעגלים הקונצנטריים שיצרה השואה לא חדלו עם המתים; גם השורדים והעדים נפגעו ללא תקנה. גם האומנת של אוסטרליץ וחברה של אמו, וירה, סטודנטית לא יהודייה, לא התאוששה, וכמו אוסטרליץ היא מתה מהלכת שאינה מוצאת טעם בחייה. וירה נשארה בודדה, ואוסטרליץ אינו מסוגל למצוא אושר. השריון שעטה על עצמו מונע ממנו להיענות לאהבתה של מארי דה וורניי, צרפתייה ממשפחה מיוחסת, המבקשת לגאול אותו מעצמו. ייתכן שיש כאן הד לחייו המיוסרים של פאול צלאן, שאשתו, אף היא בת לאצולה צרפתית, לא הצליחה להצילו מגורלו. גילוי זהותו ועברו אינו מביא שום גאולה לאוסטרליץ, הוא רק דוחף אותו לחיפוש אובססיווי אחר עקבות הוריו, ומביא אותו להתמוטטות עצבים.

זבאלד עושה שימוש רב בצילום. עשרות תצלומים בשחור-לבן, שחלקם צולמו כנראה על ידי הסופר עצמו, מעטרים את הספר. לא רק הקירות זוכרים את מה שאירע ביניהם. יש מסתורין גם בתצלומים העולים מתהום הנשייה: "כאילו לתצלומים עצמם יש זיכרון והם נזכרים בנו, שנשארנו בחיים, כמו שהיינו בעבר, ובאלה שאינם עמנו עוד, כמו שהיו פעם" (עמ' 152). על עטיפת הספר מופיעה דמות של ילד בתחפושת, האמורה להציג את אוסטרליץ בילדותו. למעשה, כפי שכתוב על העטיפה, התמונה לקוחה מארכיון ויטגנשטיין בקיימברידג'. זו כנראה תמונתו של הפילוסוף כילד בווינה, המחופש לנושא הכלים של מלכת השושנים. הצילומים קשורים גם לאהבתם האובססיווית של המספר ואוסטרליץ לפרטים, לתיאורים ארוכים של מבנים וחפצים, לרשימות אנציקלופדיות של מיני תוכים או סוגים של עש.

אוסטרליץ אוגר ידע כדי למלא את התהום שבתוכו. הוא מודה: "הידע שנערם והצטבר אצלי במשך עשרות שנים שימש לי זיכרון חילופי מפצה" (עמ' 118). גם בכך מזכיר אוסטרליץ את ז'ורז' פרק, שברשימות המצאי האינסופיות שלו ביקש לחפות על הריקנות הפנימית, על היתמות ועל מחיקת הזיכרונות. כמו אצל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד", יש לצלוח את הפרקים הראשונים עד שמתחילה להתבהר לקורא כוונתו של המחבר. כדאי לעשות את המאמץ על מנת לגלות סופר בלתי רגיל המתמודד בהצלחה עם נושא גדול וכאוב. הספר הזה, על משפטיו הנפתלים של זבאלד, רשימותיו האזוטריות, התייחסויותיו להיסטוריה ולתרבות של אירופה, וציטטות בשפות שונות, זכה לתרגום מוקפד של יונתן ניראד, ונערך בידי אילנה המרמן. רק הערה אחת: בסיפור על קזנובה, הכותב את זיכרונותיו בטירה בבוהמיה, מוזכר "רואה המזדקן". "רואה" איננו שם פרטי, אלא ביטוי צרפתי מן המאה ה-18, שפירושו "הולל מופקר" (עמ' 169).

למעט אזכור אחד של חדר עינויים במחנה ריכוז בלגי, אין בספר התייחסות ישירה למעשי האכזריות של הנאצים. זבאלד סבר שאין לתאר את הזוועה באופן ישיר, ובנה שיטה מסובכת ומתוחכמת כדי לעקוף את הדיווח מכלי ראשון. המספר זבאלד קיים לכאורה רק כדי לשמוע את סיפורי אוסטרליץ. אך לא די במספר אחד. הקטע הקשה ביותר, סיפור גירושה של האם אגתה מפראג, מסופר לאוסטרליץ מפי וירה, ונמסר לקורא מכלי שלישי, מפיו של אוסטרליץ החוזר למספר זבאלד על דברי האומנת שלו. על אימי טרזין אנחנו שומעים מפי אוסטרליץ, המצטט ספר שנכתב על החיים במחנה, וכן הלאה. זבאלד מצא דרך מקורית ומרגשת לספר את הסיפור הידוע. אולם הוא אינו מבקש לנחם: לקורא המצפה לסיום מפויס צפויה אכזבה. אוסטרליץ ממשיך בנדודיו והמספר ממשיך לאסוף פרטים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ