שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

הערב ייפתח בתיאטרון תמונע בתל אביב "פסטיבל פונץ'" - שלושה ערבים רצופים שבהם יחגגו יוסי בבליקי וחבריו ללהקה את צאת אלבומם החדש, "פינוקיו". בהופעה הערב הם יחצינו את הצד הרוקיסטי שלהם ויארחו את רמי פורטיס, מחר ייתנו ביטוי לצד השקט (מיכה שטרית יתארח), ומחרתיים, יחד עם כמה אורחים ובהם ככל הנראה חבר הלהקה לשעבר שלום גד, הם יאפשרו לקהל שלהם לבחור אילו שירים ינגנו.

שלושת האלבומים הקודמים של "פונץ'" מרכיבים יחדיו גוף יצירה מרתק, ויש משהו בלהקה הזאת שגורם לפחות לחלק מהמאזינים לפתח כלפיה רגשות עמוקים. אף שעברו כמעט 20 שנה, אני זוכר בבירור את הערב שבו ראיתי אותם מבצעים את "ונדמה שישוב", השיר הראשון שהוציאו, בתוכנית "להיט בראש". אני זוכר גם מדוע אני זוכר: הצורה שבה בבליקי שר, הדרך שבה הקול שלו ליטף את המלים, הקסימו והרתיעו אותי בעת ובעונה אחת. היה בשירה שלו משהו נשי, רך בצורה מסוכנת: ככה לא שר זמר של להקת רוק. אחר כך יצא לרדיו "עדינה" וההיקסמות הביסה את הרתיעה.

חברי "פונץ'" יכולים איפוא לסמוך על הקהל הנאמן שלהם שימלא את תיאטרון תמונע במשך שלושה ערבים רצופים. אבל האם יש הצדקה למיזם השאפתני הזה, שנמצא אולי על גבול המגלומניה? התשובה לשאלה הזאת פשוטה: הכל תלוי באלבום החדש. אילו "פינוקיו" היה אלבום סטנדרטי - טוב או פחות מכך - ל"פסטיבל פונץ'" לא היתה הצדקה ועדיף היה לסגור עניין בערב אחד. מכיוון שזה אלבום מצוין, ובחלקו ממש מסעיר, הלהקה הרוויחה את הזכות להפריז בחגיגות.

די בהאזנה לשיר הראשון באלבום, "פינוקיו בחלל", כדי להתרשם שמדובר ביצירה מוסיקלית חריגה ביופיה ובעוצמתה. במוסיקה של "פונץ'" היה תמיד נחשול של רגש מתפרץ, וב"פינוקיו בחלל" הוא גדול ומפואר במיוחד, בעיקר בזכות הגיטרות הרוטטות והמהדהדות של אלי שאולי. יש בשיר הארוך והנהדר הזה תחושה חזקה של המראה וריחוף, והדרמה המוסיקלית שממלאת אותו הולמת את הפצצה הטקסטואלית המטרידה שבבליקי מטיל בו שוב ושוב: "קורבן רצה לעלות / והתרסק על טקסס פלסטין".

על כל לב ששברת

מדוע פינוקיו? בראיון עמו לפני כמה חודשים אמר בבליקי שזאת הדרך שלו לומר שהיום כבר אי אפשר לשקר: פוליטיקאים נתפסים בשקר עוד לפני שהוא יוצא להם מהפה, ו"סתם" אנשים כבר לא מאמינים לשקרים שהם מספרים לעצמם. האמת יוצאת לאור: מי שחוטא משלם על כך מיד. פילוסופיית המוסר הזאת מקבלת ביטוי באלבום, למשל בשיר "רוקנרול": "על כל לב ששברת פעם / יישבר הלב שלך / ואתה תרוץ לחפש מה קרה ו'מה עשיתי עכשיו'... על כל שקל ששמרת סתם / תיחרב הממלכה שלך / ואתה תרוץ לחפש את הקבצן שיסכים וייקח".

אבל הבחירה בדמותו של פינוקיו מקנה לאלבום כוח רב לא בגלל איזה עיקרון מופשט שהיא מייצגת, אלא מפני שהיא מספקת לבבליקי אובייקט ממשי שעליו הוא יכול להקרין את הייאוש שלו מהעולם, את הזעם על דמותו הנוכחית וגם את האמונה שהדברים יכולים - חייבים - להשתנות לטובה. כמעט לכל שיר באלבום יש פינוקיו משלו: "הילד שחטף ואין לו מלים" ב"צונאמי ציוני", הנערה שנכנסת להריון אחרי לילה אחד ב"שחור", זוג האוהבים שכולם מנבאים להם כישלון ב"כמה זה יפה שאנחנו יחד" - כל מי שהוא תמים מדי בשביל להסתדר בעולם הזה ומשלם על כך ביוקר. במקום להגיד בצורה מפורשת וצפויה "העולם הוא מקום מושחת, אלים ואכזרי", בבליקי אומר "תסתכלו על פינוקיו ותבינו את זה בעצמכם".

מכיוון שבבליקי, מפוכח ככל שיהיה, הוא יוצר אופטימי מאוד, כמה מהשירים כוללים תפנית משמחת: פינוקיו חטף, אבל בסופו של דבר הוא ינצח. איך אנחנו יודעים? גם משום שבחלק מהשירים המלים מספרות כיצד הוא מתייצב מול בעל השררה ויכול לו, אבל בעיקר מפני שהמוסיקה של "פונץ'" היא קולו של פינוקיו, והיא סוחפת, ממוקדת, צבעונית, עשירה מאוד. מי שמוסיקה כזאת היא כלי הנשק שלו לא יכול להפסיד.

חייבים לבעוט

יש ב"פינוקיו" כמה שירים שקטים ויפים, שאת חלקם שרה דנה בקר בעדינות ובמתיקות (ב"דני חוזר אל הסיפור האמיתי" היא מזכירה לסירוגין את גלי עטרי ואיגי וקסמן). השירים האנרגטיים טובים עוד יותר. "עוף על כנפי הדמיון", למשל, הוא אכן שיר עם כנפיים. "פונץ'" היא לא להקת רוק מובהקת: השירה המתמרחת של בבליקי והחיבה של שאולי לגיטרות סלייד מהורהרות נוטות לעתים לטשטש במקום לחדד. אבל כשהמלים אומרות "שכח כל מה אמרתי / קח אותי לגג שמנגנים בו רוקנרול" ("רוקנרול"), המוסיקה חייבת לדהור ולבעוט, וזה בדיוק מה שחברי "פונץ'" עושים.

"פינוקיו" כולל כמה אזכורים צנועים לגדולי הרוק. ב"עוף על כנפי הדמיון", למשל, מהדהד בבירור "סימפטיה לשטן" של הרולינג סטונס, וקטעי הפסנתר בפתיחה של כמה מהשירים השקטים נשמעים כאילו נלקחו מהספר של ג'ון קייל. אבל האזכור היפה והמשמעותי ביותר נעשה בצורה כמעט סמויה, אם הוא בכלל נעשה במודע. צריך לשמוע כמה פעמים את סופו של "פינוקיו בירושלים" בשביל שאחד ממעברי התופים ידליק פתאום נורה. כשזה קורה, הפריטה בגיטרה האקוסטית נשמעת פתאום מוכרת, וכך גם הסאונד ההזייתי שמפיקה הגיטרה החשמלית. לאט לאט התמונה מבהרת: זה "Space Oddity" של דייוויד בואי בכיכובו של מייג'ור טום - הגיבור הכי פינוקיואי בתולדות הרוק.

פונץ' "פינוקיו" התו השמיני

לביקורות נוספות של דיסקים ישראליים
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ