שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עת הזמיר הגיע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראובן פדהצור

בעיניים פקוחות: ראש המוסד מתריע, האם ישראל מקשיבה?

צבי זמיר ואפרת מס. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 251 עמ', 89 שקלים

שלושים ושמונה שנים מאוחר מדי מפרסם את ספרו צבי זמיר, שכיהן כראש המוסד בזמן שפרצה מלחמת יום הכיפורים. על הסיבה שהניעה אותו לכתוב את הספר רק עכשיו הוא כותב כי "לצערי הרב, בחלוף 38 שנה, רק התחזקה בי התחושה שמלחמת יום הכיפורים עדיין אתנו... למרות כל דברי המליצה וההכאה הפומבית על חטא, אני חי בתחושה שהלקחים המודיעיניים האמיתיים לא הופקו אלא עורפלו וטושטשו. אני כותב את הספר הזה כדי לתקן זאת".

אך אם התכוון זמיר לסייע בספרו לתקן את הכשלים המאפיינים גם בימים אלה את פעולות קהילת המודיעין בישראל, הרי שהוא נכשל בכך כישלון חרוץ. זהו ספר מאכזב שכולו אמירות טריוויאליות. לא רק שאין בו אפילו חידוש אחד על כל מה שכבר קראנו בנוגע למלחמה ולמה שקדם לה במישור המודיעיני, אלא שגם בהתייחסו לאירועים ולפרשות חשובות הקשורות לכישלון המודיעיני של אוקטובר 1973, הוא משמיט נתונים בעלי משמעות, שכולם אגב כבר פורסמו.

זמיר כותב אמנם ש"אינני מביא מסמכים חדשים, אני מביא את עצמי בתקופת היותי ראש המוסד משנת 1968 ועד 1974", אך אפשר היה לצפות ממי שעמד בראש הארגון החשוב כל כך במשך שש שנים, וטרח לכתוב על כך ספר, ש"יביא" (כשפתו) יותר מאשר תיאור בנאלי של האירועים הדרמטיים שנטל חלק מרכזי בהם.

עיקר הספר מוקדש, כצפוי, לאירועי מלחמת יום הכיפורים, ודומה שמה שהניע את זמיר לכתוב אותו, יותר מאשר רצונו "לתקן" את הליקויים בעבודת המודיעין, הוא העימות הלוהט בינו לבין מי שהיה ראש אמ"ן בזמן המלחמה, האלוף אלי זעירא, עימות שלא נגמר עד היום ואף הגיע לערכאות משפטיות ועדיין נמצא על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה. ראשיתו של העימות בין השניים בניסיון של זעירא להסיר מעצמו ומאמ"ן את האחריות למחדל המודיעיני של ההתרעה מפני מלחמה שתפרוץ ולהטיל את הכישלון המודיעיני על סוכן שהפעיל המוסד. בתזה שפירסם בסוף שנות ה-90, טען ראש אמ"ן לשעבר כי הסוכן, אשרף מרואן, היה סוכן כפול שהטעה את ישראל, ולראייה טען כי מרואן לא מסר לצבי זמיר, שאתו נפגש בלונדון ביום שישי 5 באוקטובר 1973, כי המלחמה תתחיל למחרת ב-14:00 בצהריים אלא אפשר היה להבין ממנו שהיא תתחיל ב-18:00 בערב. כך נמנע מצה"ל, טוען זעירא, להתכונן כיאות ובזמן לתקיפות של צבאות מצרים וסוריה.

זמיר דוחה מכל וכל את טענת הסוכן הכפול וקובע כי מרואן היה "הטוב שבסוכנים" שהיו למוסד אי פעם. לדברי זמיר, המידע שהעביר מרואן במשך שנות הפעלתו היה יקר מפז, ובמידה רבה הציל את צה"ל מתבוסה קשה גם ב-1973. למרות החשיבות שבעיסוק בשאלה מדוע מרואן מסר לזמיר שעה שגויה על פרוץ המלחמה, או שכך הוא הסיק מדבריו, ולמרות שנכתבו בסוגיה זו לא מעט מאמרים וספרים, זמיר עצמו אינו מתייחס לכך אפילו במלה אחת. הוא מספר שהעביר את הידיעה לארץ לאחר שיחתו עם מרואן, אך כלל לא נוגע בסוגיה שעליה מבסס זעירא את כל התזה שלו.

זמיר קובע כי המידע שהעביר מרואן לישראל היה מעולה וחשוב וכי היה זה הוא שחשף לראשונה את השינוי באסטרטגיה המצרית בעקבות עלייתו לשלטון של אנואר סאדאת לאחר מותו של נאצר, שבעקבותיה שונו יעדי המלחמה מכיבוש של כל חצי האי סיני - כפי שרצה נאצר - לחציית התעלה וכיבוש של רצועה של כ-10 ק"מ בלבד. סאדאת הבין כי צבא מצרים לא מסוגל לכבוש את כל חצי האי, ולכן תכנן מלחמה עם יעדים מוגבלים שכל מטרתה היא להוביל להתנעתו של תהליך מדיני. שינוי האסטרטגיה הוביל גם לשינוי תוכניות המלחמה של מצרים, וגם אותן העביר מרואן לישראל כבר בפברואר 1973. הבעיה היתה, כותב זמיר, שאף כי תוכניות המלחמה החדשות היו ידועות לצה"ל - כי המוסד העביר לו אותן - הוא המשיך להיערך ולהתאמן על פי המתכונת הקודמת, מול תסריטי מלחמה שהמצרים כבר נטשו.

גם ההתרעה שמסר מרואן לזמיר ב-5 באוקטובר בלונדון על פרוץ המלחמה למחרת היתה חשובה וקרוב לוודאי חסכה חיי חיילי צה"ל רבים ואיפשרה לצבא להתחיל את גיוס המילואים כמה שעות לפני שפרצה. שהרי אם מרואן לא היה מעביר כלל ידיעה על המלחמה שתפרוץ, צה"ל היה דבק בהערכת אמ"ן - שזעירא החזיק בה ממש עד לפרוץ הקרבות - ולפיה הסבירות למלחמה היא נמוכה עד אפסית, ולא היה מגייס אפילו את הכוחות שאותם הספיק לגייס מלפנות בוקר של 6 באוקטובר ועד לפרוץ הקרבות.

הוויכוח בנוגע לשאלת היותו של מרואן סוכן כפול לא נגמר, וישנן בקרב החוקרים שתי אסכולות: ניתוח רחב ומעמיק של סוגיית הסוכן הכפול ניתן למצוא בספרו של אורי בר-יוסף, "המלאך" (זמורה-ביתן, 2010). בר-יוסף, אגב, שולל מכל וכל את התזה של זעירא ומסכים עם דברי זמיר בדבר מהימנותו וחשיבותו של מרואן כסוכן. אך מעבר לחילוקי הדעות וההערכות על אמינותו של מרואן, עוסק הוויכוח בין זמיר לזעירא בשאלת חשיפת זהותו בפומבי. אחד הכללים החשובים בעבודת המודיעין הוא שארגון המפעיל סוכן יעשה הכל כדי למנוע את חשיפת זהותו. והנה, כותב זמיר, "שמו של המקור והמידע שהביא לישראל הופקרו בעודו בחיים, דווקא בידי אחד משותפי הסוד, ראש אמ"ן בזמן המלחמה, במסגרת ניסיונותיו לטעון, לשווא, כי מרואן היה סוכן כפול ולהסיר מעל כתפיו שלו את האחריות למחדל המודיעיני". גם בהאשמה זו את זעירא אין חדש, אך זמיר הולך צעד נוסף ולמעשה מאשים את ראש אמ"ן לשעבר כי חשיפת זהותו של מרואן גרמה למותו של "הטוב בסוכנים". "הסוף ידוע", הוא כותב, "זמן לא רב לאחר הפרסום (של זהותו, ר"פ) נפל מרואן אל מותו ממרפסת דירתו שבלונדון".

כאן טועה זמיר, משום שמרואן נפל אל מותו לא "זמן לא רב לאחר הפרסום", אלא כמעט חמש שנים לאחר ששמו נחשף לראשונה, בראיון של חוקר ישראלי היושב בלונדון, הד"ר אהרן ברגמן, לעיתון המצרי "אל-אהרם", שפורסם בדצמבר 2002. מרואן נפל או הופל ממרפסת דירתו בלונדון זמן לא רב (פחות משלושה שבועות) לאחר שפורסם פסק דינו של הבורר, השופט תיאודור אור, בתביעות הדיבה ההדדיות בין זעירא לזמיר. השופט אור קבע כי, כטענת זמיר, זעירא אכן הוא זה שחשף את זהותו של מרואן. נראה כי טעותו של אור היתה כי ציין בפסק דינו במפורש את שמו של מרואן. בכך למעשה ניתנה גושפנקא רשמית של ישראל לכך שמרואן הוא הסוכן שהפעיל המוסד.

באופן מפתיע זמיר מקדיש לפרשת הבוררות שורות בודדות בלבד, למרות שהחלטת השופט אור תומכת בגרסתו. יתרה מזאת, הוא אינו מתייחס כלל בספרו ליוזמה של שניים מבכירי אמ"ן לשעבר, תא"ל עמוס גלבוע ואל"מ יוסי לנגוצקי, שהגישו תלונה נגד זעירא על חשיפת זהותו של סוכן המוסד. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, עדיין לא קיבל החלטה האם להעמיד את זעירא לדין, למרות שלאחר חקירה המליצה המשטרה לעשות זאת.

מרואן מצא את מותו ב-27 ביוני 2007. על כך כותב זמיר: "התמלאתי צער על האיש שסיים כך את חייו, זעם על הנסיבות שגרמו למותו ואין אונים על כך שלא הצלחתי לשמור עליו. חקירת מותו של מרואן נקלעה למבוי סתום... אבל מייסרת אותי המחשבה שמא חשיפת שמו וזהותו כסוכן הישראלי בצמרת המצרית היא שהאיצה את נפילתו ממרפסת ביתו שבלונדון, אם לא הביאה לה ישירות". ושוב מפנה זמיר את האצבע המאשימה. "החשיפה הזאת נגרמה במסגרת מסע מגמתי ומופקר של ראש אמ"ן לשעבר, שבמשך שנים עשה הכל כדי להפיץ כל מידע שיחזק את התזה שלפיה מרואן היה סוכן כפול... התיאוריה המופרכת הזאת נועדה להטיל את האחריות להפתעה המודיעינית על כתפי המוסד, שהפעיל את מרואן, ולנקות את מצפונם של אמ"ן והעומד בראשו... לא היה ויכוח תיאורטי בין שתי אסכולות יריבות, אלא משחק חסר אחריות בחיי אדם".

את שני הפרקים האחרונים מקדיש זמיר לניתוח הליקויים בעבודת המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים ולהמלצותיו לשיפורה. הבעיה היא, כי למרות שדבריו של זמיר צודקים ונכוחים, הרי שבניתוח הליקויים אין כל חידוש ואילו ההמלצות, המבוססות על ועדה שבראשה עמד לאחר שפרש מראשות המוסד, הן טריוויאליות, ומאז שנוסחו ב-1974 הן הועלו ונותחו אין ספור פעמים בספרות המקצועית.

ספרו של צבי זמיר הוא החמצה. היתה לו הזדמנות להוסיף לקוראים, מבלי לפגוע בביטחון מקורות, פרטים חשובים שעדיין לא פורסמו על פרשיות שהיה מעורב בהן כראש המוסד. ספרו אינו מוסיף דבר למי שמבקש לתהות על הסיבות לכישלון המודיעיני ב-1973. כל מה שכתב פורסם כבר, ובהיקף רחב ומעמיק הרבה יותר. מראש מוסד אפשר היה לצפות ליותר. כותרת הספר שואלת, "ראש המוסד מתריע, האם ישראל מקשיבה?" לאחר קריאת הספר איני בטוח שיש כל כך למה להקשיב.

צילום: מוטי קמחי
צבי זמיר ואלי זעירא. מלחמות הגנרלים נמשכותצילום: ארכיון: דו"צ

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ