שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כרם התימנים פינת סנטה מוניקה

היא היתה הזמרת הישראלית הראשונה שהצליחה לכבוש את אמריקה, הראשונה עם תוכנית אירוח טלוויזיונית משלה והיחידה ששרה בשמונה שפות. סרט חדש על חייה, שיוקרן החודש, מציג את הסיפור של חנה אהרוני, שהיתה אמורה להיות שושנה דמארי הבאה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מי זאת חנה אהרוני? היא הקול העברי הצלול של הזמרה הישראלית מימי ערב המדינה ועד אמצע שנות ה-50; היורשת הפוטנציאלית של שושנה דמארי; הקול של "אני זכריה בן עזרא" של שירים פופולריים רבים אחרים מישראל של ימי התום והאמונה החלוצית וגם הקול של הלהיט הגרמני "ויווה אספאניה", שמפירותיו היא נהנית עד היום.

בשנות ה-40 של המאה הקודמת הופיע מטעם בית השידור המנדטורי דו-שבועון מצויר, "הגלגל" שמו, שעסק בסיקור ובביקורת על תוכניות הרדיו. בגיליון של ינואר 1947, הופיעה הכותרת הבאה: "הקומפוזיטור והפסנתרן נחום נרדי והזמרת התימנית הצעירה חנה אהרוני". האותיות הקטנות פירטו: "היא בת 13, תגליתו האחרונה של נרדי בשטח הזמרה העברית העממית ונמצאת עתה תחת הדרכתו".

בראיון לעיתון "הארץ" נזכרת אהרוני, 77, בדמותו: "הוא היה ספייסי כזה, מרחף. הייתי אז ילדונת, ואמא שלי הלכה איתי כל הזמן, כי אמרו עליו שהוא 'מחזר'. בתקופה ההיא, להיות ילדה זה היה גם נאיביות. אני במיוחד הייתי תמימה". בין ההשפעות האחרות שהותירו את רשמיהן עליה היא מונה את השירים שנכתבו בשבילה בתיאטרון "לי-לה-לו", ואת החזן קוסביצקי, שהיה, לדבריה, דמות נערצת בילדותה. המשך הליטוש האמנותי של אהרוני נרכש תוך כדי עבודה. בארצות הברית היא השתלמה אצל מורים אחדים לפיתוח קול, ומפיקים-מוסיקאים אמריקאים, כמו ה.ב. בארנום, שהנחילו לה סגנון זמרה ורסטילי.

אהרוני כיוםצילום: מילרוד מוטי

את עלילת אהרוני אפשר לגלגל במסלול ישר: היא נולדה באסמרה, אריתריאה, ליוצאי תימן שהתעכבו שם בדרכם ארצה, וגדלה בכרם התימנים בתל אביב (רחוב הכובשים). לאב מנצור היה דוכן ירקות, האם מזל היתה תופרת, הם גידלו את חנה ועוד שבעה בנים ובנות וגם ארבע ילדות מאומצות. לאחר גילוי הכישרון הקולי של חנה בעודה ילדה, על ידי המלחין הגאון נחום נרדי והאמרגן ההרפתקן משה ואלין, היא הופיעה בתיאטרון "לי-לה-לו" בהנהלת ואלין, שירתה בלהקה צבאית לא זוהרת והשתתפה בלהקת הזמר של עמנואל זמיר.

המסלול נמשך במסע הופעות ארוך באירופה ואמריקה יחד עם ואלין, ובהתקשרות מקצועית ואישית לאמרגן הישראלי-אמריקאי חיים טישמן, שהיה לבעלה ואבי בתה. הם חיים בזוגיות מאושרת עד היום. בעוד שבועיים (ב-16 וב-21 בנובמבר) יוקרן במסגרת "עין יהודית" - פסטיבל הקולנוע היהודי באשקלון - סרט התעודה של עופר נעים, "ויווה אספאניה", שעוסק בחייה של חנה אהרוני.

השעה של חנה

חנה אהרוני וחיים טישמן מסודרים כלכלית בזכות הלהיט "ויווה אספאניה", שחנה הקליטה ב-1972. התקליט נמכר במיליוני עותקים. תחילה הקליטה אהרוני את השיר בגרמנית (קהל היעד היה תיירים גרמנים בספרד) ועד מהרה הוזעקה להכין גרסה בספרדית. זרם ההכנסות נמשך עד היום. כפי שאומרת אהרוני: "'ויווה אספאניה' ידאג גם לנכדות שלנו". אהרוני שרה בעברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, איטלקית, פורטוגלית ויידיש. היא מספרת שהיה לה די קשה לסגל מבטא גרמני: "הגרמנית שלי נשמעה בהתחלה כמו יידיש, כי הרי יידיש ידעתי קודם".

לפני 15 שנה, הפסיקה אהרוני להופיע. "בשביל חיים זה היה שוק", היא אומרת. לדבריה, החליטה לפרוש כשהתברר לה שאינה יכולה עוד לתת לקהל את מלוא האיכות. עד אז, פרשת חייה בחו"ל נראית כסחרחרת בלתי נפסקת של הופעות: בארצות הברית, בדרום אמריקה, בגיחות לאירופה. עבודת פרך ששכרה בצדה. ברום המוניטין שלה היא הגישה במשך שנים אחדות תוכנית אישית בטלוויזיה המקסיקנית: "לה אורה (השעה) של חנה אהרוני", שבה אירחה בספרדית כוכבי זמר.

אהרוני (משמאל) ואדית פיאף מתוך הסרט התיעודי "ויווה אספניה"

חיים טישמן, יליד הארץ, גדל לא רחוק מכרם התימנים. הוא היה רקדן בהפועל תל אביב, ולאחר סיום שירותו הצבאי ב-1955, בילה כמה שנים בקיבוץ חולתה. הוא רצה ללמוד אווירונאוטיקה בחו"ל, אך משהגיע לארצות הברית היה צריך להתפרנס והפך לסוכן משנה בסוכנות של סרטים. "חיים הוא איש מכירות פנטסטי", אומרת אהרוני. "במשך השנים ניהלתי הרבה אמנים וגם נלוויתי לסיבובי הופעות של אמנים ישראלים שהבאתי לחו"ל", מספר טישמן ומזכיר את יהורם גאון, חיים משה, אילנית, רבקה מיכאלי, אורי זוהר והגששים.

"כשהתחלתי לנהל את חנה, ב-1963, היו לי תנאים: קודם כל שינוי הופעה, יותר טודיי גירל: שינוי לבוש, ובעזרת מוסיקאים אמריקאים - שינוי סגנון הזמרה. הבנתי שאני לא יכול להגביל את עצמי לקהל יהודי, כי לזה אין אופק. הלכתי להמון מופעים באמריקה כדי לדעת מה בדיוק תופס את הקהל. אבל השארנו גם את השירים האתניים, את האקזוטיקה. "היו שראו בנו יורדים", הוא מוסיף, "אבל חנה הרי חיה גם בארץ כל הזמן, אין אנד אאוט. חשוב להבין: ברגע שאתה מצליח בחו"ל אתה לא יכול להפסיק. אם תפסיק - גמרת את הקריירה".

דומה שנושא הירידה מהארץ עדיין מטריד את בני הזוג. כשאני מזכיר להם כתבה שפורסמה ב"מעריב" לפני עשרות שנים, ושבה נכתב בין השאר שאהרוני מתגאה בכך שלא הופיעה מעולם במועדונים יהודיים באמריקה, טישמן ממהר להסביר: "זה לא עניין של גאווה. אלה היו מועדונים קטנים, מוגבלים", ומוסיף: "תמיד הקפדנו שהיא תוצג כזמרת מישראל. את ההופעה הראשונה של חנה באולם ‘סיזרס פלאס' בלאס-וגאס היא פתחה ב'ייבנה בית המקדש'".

"גם לא רציתי שתדבק בי סטיגמה", מודה אהרוני, וטישמן מבהיר: "באותה תקופה, כוכב שהיה מופיע שם הרס לעצמו את התדמית. בסרט התעודה על חייה, היא אומרת: "הרבה מהאנשים בישראל שאז ראו בי יורדת, היום הבנים והנכדים שלהם חיים בחוץ לארץ".

מיתולוגיה תימנית

איך מסבירים את התבלטותן של נשים תימניות בתחום הזמרה? בשיחה עם חוקר הזמר העברי והפזמונאי דן אלמגור הוא העלה השערות אחדות: "זה בגלל האנרגטיות שלהן, ומשום שנחום נרדי אימץ אותן. לא במקרה, כל הזמרות הגדולות העממיות מאז שנות ה-20 - ברכה צפירה, שרה אוסנת הלוי, אסתר גמליאלית, שושנה דמארי, חנה אהרוני, ובנות דור אחר - עופרה חזה, אחינועם ניני ורבות אחרות, היו תימניות". הוא ממשיך את הייחוד התימני הזה בדוגמה: "באירוע על המורשת התרבותית התימנית שארגנתי בהיכל התרבות לפני כ-20 שנה, הקהל, כולו תימנים, שר בארבעה קולות. זו עדה שהלחן והקצב זורמים בעורקיה, וגם יש אצלם מסורת של שירת נשים".

על שירת הנשים התימניות כתב גם הסופר שלמה טבעוני, יליד כרם התימנים, בספרו הנפלא "כרם היה לידידי" (הקיבוץ המאוחד, 1978). טבעוני, שנפטר לפני שנים אחדות, עוסק בספר בעיקר בסיפור חייו הסוערים של מי שהיה בימי השלטון הבריטי "מוכתר הכרם", משה נחום הלוי ("מוסה אל-פול").

אלבום של חנה אהרוני

בצד זה מובאים סיפורים על דמויות אחרות בשכונה, בהן ג'זל, אשת סעיד ענזי, נושאת אופיינית של מורשת הזמר התימני העממי הספונטני. כך תיאר אותה טבעוני: "שירים לה לשחוק, ולהבדיל לקינה. אלה ואלה צד שווה שבהם שיפים הם לתכליתם ודברים של טעם מקלחים בהם ולשונם מבוררת ושנונה ומתובלת דברי משלים ופתגמים, דברי רמז ואגדה וחוכמה הרבה.

"משעלתה לארץ ישראל יצאה לעבוד בביתה של גברת, כשאר בנות תימן. אף במקום עבודתה היתה שרה משיריה. היתה הגברת שומעת שיר ושיר ויודעת מצב רוחה של ג'זל על פיו. אכן ג'זל זו, שאינה יודעת קרוא וכתוב, קיבלה מבית אבא שבעל פה ושבכתובים. רגילה היתה הגברת לומר - לולא את נערה היית לפרופסור. אלא, היתה ג'זל צוחקת כנגדה, שצריכה הייתי להיוולד אשכנזייה. בלא זה - לא כלום".

האיש שאהב תימניות

"נחום נרדי ומשה ואלין היו חולי תימניות", מוסיף ומספר דן אלמגור. "זמרת-שחקנית די מפורסמת, בת ליוצאי תימן, סיפרה לי פעם שנרדי הזמין אותה לביתו כדי לשמוע איך היא שרה, וכשהגיעה, המוסיקאי הדגול התחיל לשלוח ידיים והיא קפצה מהחלון וברחה".

דני ואלין, צבר בן 70, במאי טלוויזיה (מוותיקי הטלוויזיה החינוכית והתוכנית "זהו זה"), בנו של האמרגן משה ואלין, חרד מאוד לציון חשיבותו של אביו בהקמת הקריירה המזהירה של חנה אהרוני ובטיפוחה. "אבי, שנולד בליטא ב-1906, היה חלוץ, שחקן תיאטרון בתל אביב ואחר כך אמרגן פעיל מאוד. הוא מת בתל אביב בגיל 76 לפני שלושים שנה", הוא מספר, "ב-1946, כשאבי ניהל את תיאטרון "לי-לה-לו", הגיעה אליו אשה צעירה בשם מזל, תופרת מכרם התימנים, ואמרה לו: ‘שמעתי שאתה יודע לגלות זמרות

תימניות, אתה הרי גילית את ברכה צפירה ואת שרה-אוסנת הלוי, בוא אלינו לכרם לשמוע את הבת שלי'.

"אבי היה אז במצב רוח די מיואש, לאחר הגירושין משרה-אוסנת הלוי, זמרת תימנייה שטיפח. מזל נידנדה לו, עד שלבסוף הסכים שיביאו את חנה אליו. מאז הוא טיפל בה, והמהפך הגדול היה כששילב אותה כמחליפה של שושנה דמארי עם השיר 'אני זכריה בן עזרא' של אורלנד ווילנסקי".

אחרי שתיאטרון "לי-לה-לו" התפרק, ב-1954, ואלין החליט להתרכז באהרוני. דני ואלין מספר: "הם נסעו יחד לפאריס וישבו שם ארבע שנים. באותה תקופה, ההורים שלי כבר חיו בנפרד, אבל לא התגרשו. אבא המשיך לדאוג לנו והיה שולח כסף מצרפת. אחר כך אהרוני ואבא חזרו ארצה.

אלבום של חנה אהרוני

"באותן שנים אבא הביא לישראל אמנים שמאוד הצליחו כאן, והוא עשה הרבה כסף, וקנה לנו בית ברמת החי"ל." לדבריו, ואלין האב הביא לארץ את נגן הג'ז ליונל המפטון, את "מלך הממבו" בני בנט, את משפחת מלבסקי ואת ליאו פולד. "בהמשך, חנה ואבי נסעו שוב לחוץ לארץ, הפעם לניו יורק, וישבו שם יחד כחמש שנים. חנה קצרה הצלחות - יש צילומים שלה עם גדולי הזמרים בעולם. בתקופה זו אבי עסק רק בהופעות של חנה, וכך זה נמשך עד שהיא פגשה את חיים טישמן ב-1963, התאהבה בו, ועזבה את אבא".

ואלין מתאר את הפרידה של אהרוני מאביו כמאורע קשה. "הרי אבא היה לחנה כמו בצלאל אלוני לעופרה חזה. 14 שנה היה המנהל האישי שלה. בכלל, אבי הוא שגילה את חנה, נרדי היה רק תחנה קטנה". לדבריו, עזיבתה של אהרוני היתה אחד משני המשברים הגדולים בחייו של האב. השני היה מותו ממחלת האסטמה של בנו, יאיר, בגיל 26.

בספרו האוטוביוגרפי של משה ואלין, "ימים של חול וכוכבים" (הוצאת ירון גולן, 1998) מתוארת הפרידה בנימה דומה: "מה שעוללה לי שרה-אוסנת הלוי היה כאין וכאפס לעומת מה שגמלה לי עשרים שנה מאוחר יותר תימנייה אחרת, לאחר שגיליתי אותה והפכתי אותה לכוכב בינלאומי. הפעם היתה זו תימנייה ילידת אסמרה שבאריתריאה, חבש. שמה היה חנה אהרוני".

אהרוני עצמה משתמשת בטון מרוחק יותר בהתייחסותה לנושא. בסרט התעודה על חייה היא מדברת על התקופה הארוכה שלה לצדו של ואלין בקיצור נמרץ, ואת הפרידה היא מנסחת רק בעקיפין, כשהיא אומרת: "החוזה שלי עם ואלין הסתיים".

היורשת של דמארי

דן אלמגור ממקם את חנה אהרוני בתוך טריו היסטורי, יחד עם אסתר גמליאלית, שהופיעה ב"המטאטא" והתחתנה עם "אביגדור מלך החיות" מילקוט הכזבים, ושושנה דמארי. לכאורה, אהרוני היתה צריכה לרשת את מקומה של דמארי על במות ישראל. "כשקמה המדינה, היתה התעניינות אדירה אצל יהודי אמריקה באמנים ישראלים, ואז שושנה נסעה לשם, והשטח כאן התפנה", אומר אלמגור, "אבל זה לא קרה".

בתחילת 1967, כשאלמגור עבד עדיין כעיתונאי, הוא שלח כתבה מארצות הברית ל"מעריב", שבה עירער על סיפורים נפוצים בנוגע להצלחות של אמנים ישראלים צעירים באמריקה. "אף אמן ישראלי לא הגיע בארצות הברית למדרגת כוכב", הוא כתב, "רוב הזמרים ששהו כאן חזרו ארצה בלי להשאיר רושם כלשהו. גם המצליחים ביותר מוכרים רק לחוגים מצומצמים, בעיקר יהודיים". בהמשך הכתבה הוסיף: "נערות שנתמזל מזלן להיוולד להורים יוצאי תימן מופיעות שוב ושוב בשמלות רקומות, מתופפות ומוחאות כפיים לצלילי ‘הבה נגילה', ‘הבאנו שלום' ו'צאנה צאנה'".

על חנה אהרוני כתב אלמגור כי היא מופיעה במועדוני לילה מפוארים בכל היבשת. בכתבה אחרת מאותה תקופה דיווח כי היא האמנית היחידה שנבחרה להופיע כאורחת אחת בתוכנית טלוויזיה חדשה של הזמר בעל המוניטין העולמיים, פול אנקה, וכי מאחוריה כבר חמש שנות הופעות בתוכניות טלוויזיה בכל היבשת. "ראיתי אותה לפני יותר מתריסר שנים ב'זירהטרון' ברמת גן", נזכר אלמגור באותה כתבה, "אז הופיעה במדי חיילת והצדיעה בלי הפוגה. עכשיו אי אפשר להכיר אותה, היא עברה ניתוח פלסטי מוצלח ושינתה תסרוקת, נראית יפה וזוהרת פי כמה".

היתרון הגדול של אהרוני, לאבחנתו של אלמגור, היה ההסתגלות שלה לשירים לא עבריים. "היא הראשונה שהצליחה בחו"ל, אבל לא היחידה שנשארה שם. אסתר עופרים כבר 40 שנה בגרמניה, וגם אחינועם ניני רוב השנה לא כאן. במונחים של קריירה בינלאומית מתמדת, רבת שנים, חנה היא האלופה. עם זאת, ספק אם היתה יכולה למלא את היכל התרבות בתל אביב. היא היתה היורשת של שושנה דמארי, אבל לא נחשבה זמרת גדולה כאן".

--------------------------------------------------------------------------------------------

צפירה צעקה "די!" | המלחין והפסנתרן נחום נרדי ליווה מקרוב את הזמרות שעבד איתן. לעתים מקרוב מדי

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן הכיר היטב את המלחין והפסנתרן נחום נרדי, וגם כיום, לאחר 50 שנה, הוא נפעם כשהוא מדבר עליו. "כישרון האלתור של נרדי היה משהו שאי אפשר לתאר", הוא אומר. "הוא מעולם לא היה צמוד לתווים, בכל מופע עם זמרת היה מנגן משהו אחר. פעם, כשביקרתי בביתו, הזכרתי בפניו את השיר ‘לילה בגלבוע', והוא התיישב וניגן מיד ואריאציות על הנעימה באורך 25 דקות לפחות. בפעם אחרת, הוא אילתר יותר מחצי שעה על ‘בין נהר פרת'. הליווי שלו נשמע כמו תזמורת שלמה, וצריך להזכיר שבתחילת הקריירה שלו הוא היה פסנתרן מצטיין: בקייב, בסיום הקונסרבטוריון, נערכה תחרות והוא קיבל פרס ראשון. ולדימיר הורוביץ הסתפק באותה תחרות בפרס השני".

לדברי הכהן, כאשר נרדי הגיע ארצה ב-1923 הוא התפרסם בהתחלה כפסנתרן, הופיע ברסיטלים ובקונצרטים. הכהן סבור שנרדי הבין שייעודו הוא הלחנה ולא פסנתרנות לאחר הסיור המוצלח שלו עם הזמרת ברכה צפירה באירופה ב-1929, שכלל הופעה בוורשה, שעוררה הדים אדירים. "צריך להבין מה היתה אז, בשביל הבירה של היהדות המזרח-אירופית, הופעה של זמרת תימנייה מארץ ישראל", אומר הכהן.

הזמרת ששמה מתקשר ברגיל כאסוציאציה ראשונה לנרדי הוא ברכה צפירה, שהיתה אשתו, בת העדה התימנית. לאחר גירושיה מנרדי נישאה צפירה לכנר בן עמי זילבר וילדה לו את אריאל זילבר. הכהן מספר: "נישואי נרדי-צפירה ניתקו ברעם, ולדעתי אלה היו נישואים מקצועיים מההתחלה. הכרתי היטב גם אותה, היינו מיודדים. היא לא אהבה אותו בתור בן אדם, אבל בנגינה שלו לצדה הוא היה מנוף בשבילה, ולא רק בשבילה.

"את כל הזמרים שעבדו אתו נרדי קידם. ברכה צפירה היתה טיפוס סמכותי, היא אהבה לשלוט. היא עצמה סיפרה לי שפעם אחת, כשנרדי ליווה אותה בפסנתר בקונצרט, ולטעמה הגזים ביצירתיות ובהתבלטות, היא התרגזה עד כדי כך שרקעה ברגל ואמרה בקול רם "די!"

עזר כנגדה

האם היתה ברכה צפירה אשתו הראשונה של נחום נרדי? לא לפי ספרו האוטוביוגרפי של משה ואלין. ואלין, שהיה בעצמו מאוהב בצפירה, מתאר בספר כיצד נפרד ממנה בנמל יפו, לפני נסיעתה ללמוד בברלין: "על סיפון האונייה פגשתי את ידידי, המלחין הארץ ישראלי נחום נרדי. גדולה היתה שמחתי כשהתברר לי שגם הוא ואשתו הטרייה נוסעים לברלין. שמחתי ש'התימנייה' שלי לא תהיה בודדה בנסיעה זו. ידידי המלחין הבטיח לי נאמנות להיות לה לעזר, לשמור עליה ולדאוג לה. ואמנם, נרדי קיים את הבטחתו ואף הרחיק לכת בקיומה...".

בהמשך כותב ואלין כי לאחר חודשים אחדים חדלה צפירה לכתוב לו מאירופה, עד שהתברר, מידיעה בעיתון "מומנט" (שהופיע בוורשה) על הזוג המוצלח נרדי-צפירה שמקיים סיור הופעות בפולין. עוד נאמר באותה ידיעה, שנרדי עומד לשאת את ברכה צפירה. כך כותב על זה ואלין: "התימנייה שלי שחורת העין, שכה אהבתי וכה עמלתי על השתלמותה, בגדה בי".

מעדות זו עולה שהמלחין נחום נרדי היה נשוי ארבע פעמים. אשר לוואלין, הוא התנחם בתימנייה צעירה אחרת, סלחה רומי, חברתה של צפירה, שהסב את שמה לשרה-אוסנת הלוי. לפי עדותו, שרה זו פיתתה אותו להינשא לה, והם יצאו יחד למסע הופעות מוצלח בווינה ובמזרח אירופה. לאחר שנה-שנתיים היא התגרשה ממנו, נסעה לאמריקה ולא עשתה קריירה.

ונחום נרדי? אחרי שנישואיו עם ברכה צפירה הסתיימו, הוא נשא עוד שתי נשים, שתיהן זמרות תימניות: אהובה צדוק ומרים יעקובי.

איזה מין אדם היה נרדי? הכהן מתאר אותו כאיש לבבי, שתמיד חיפש אהבה. "אומרים שהיה נוהג לשלוח ידיים, חולשה כזאת, אבל אני מעדיף לדבר על המורשת העצומה שהשאיר, יותר מ-1,000 שירים. אף אחד לא עזר לו בכל הצד הארגוני של הוצאתם לאור ובהפקת הקלטות מהם.

הכהן מודה שהיתה לנרדי נטייה לפנטסיות. "את נסיבות לידתו של השיר ‘שישי אדמת השרון', למלים של יעקב פיכמן, הוא סיפר לי בשלוש גרסאות שונות". עוד מזכיר אליהו הכהן כי חייו של נרדי הסתיימו באופן טראגי. "בשנים האחרונות היה עני - אף אחד לא הרגיש חייב לו. יפה ירקוני הקימה בשנים האחרונות קול זעקה על הזנחתו ואז קצת סייעו לו, אבל הוא מת בודד". *

עין לציון | הסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל הקולנוע היהודי

הסרט "ויווה אספאניה", על חייה של חנה אהרוני, יוצג בפסטיבל לקולנוע יהודי באשקלון. הפסטיבל ייערך בין 13 ל-21 בחודש, זו השנה השמינית, במרכז הכנסים הבינלאומי במכללה האקדמית באשקלון, והוא צפוי להיות אירוע קולנועי עשיר.

במסגרת הפסטיבל, יוקרנו עשרות סרטים, שצולמו והופקו במקומות שונים בעולם, ושעניינם תרבות וזהות יהודית. הפסטיבל יכלול גם את תחרות הסרט הנבחר, ע"ש קרן אלעזרא לזולת. זוהי תחרות נושאת פרסים שלה 3 קטגוריות: עלילתי, תיעודי באורך מלא וסרט טלוויזיה.

השנה יבלוט בפסטיבל נושא המוסיקה היהודית, ש-10 סרטים עוסקים בו. בנוסף, יוקרנו מבחר סרטים שהיו מועמדים לפרס אופיר (האוסקר הישראלי), ויצוין יובל לטביעת ספינת המעפילים "אגוז" ולעלייה ממרוקו.

באירוע הפתיחה החגיגי יוקרן סרט התעודה החדש "לאה ודריה", שהופק השנה בקרואטיה, בנוכחות יוצרו. ב-17 בנובמבר יתקיים יום עיון בנושא הסרט הקצר, בהשתתפות אנשי וחוקרי הקולנוע מיכה שגריר, ענר פרמינגר, ראובן הקר, רוני ניניו ואייל בורס.

להלן רק כמה מהסרטים התיעודיים שיוקרנו בפסטיבל:

 "אנא אהבוני": סיפורה הטראגי של העיתונאית אנסטסיה בבורובה, שנרצחה על רקע מעורבותה בתחקיר על התגברות הניאו-נאצים ברוסיה בשנים האחרונות.

 "בין חסידי אומות העולם": ניסיון לברר אם יש ערבי מוסלמי שהציל יהודים במלחמת העולם השנייה.

 "ויזה לגן עדן": קונסול מקסיקו בפאריס, חילברטו בוסקס, הציל כחצי מיליון רפובליקנים, פליטים ממלחמת האזרחים הספרדית. לאחר מכן, הציל גם יהודים מציפורני הנאצים.

 "חטא כמוס": סקנדל בשכונה חרדית בבולטימור. עיתונאי חשף סיפורי ניצול מיני של נערים על ידי רבנים.

www.jewisheye.org.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ