שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאלה בנקיר | פאריס
אריאלה בנקיר | פאריס

המפגש הראשון של גרטרוד שטיין עם הצייר הצעיר פבלו פיקאסו לא בישר גדולות ונצורות. פיקאסו, שהוזמן לאחת מארוחות הערב המפורסמות שקיימו שטיין ואחיה בביתם שברחוב דה פלרו מספר 27 בפאריס, התיישב לצדה, אך כאשר הושיטה שטיין את ידה ולקחה פרוסת לחם מהשולחן, חטף הצייר הספרדי את הפרוסה מידה בכעס והכריז: "זו הפרוסה שלי!"

שטיין לא נבהלה. אופיו הסוער של פיקאסו שיעשע אותה ובמהרה הוא נהפך לאורח קבוע בסלון המשפחה, שהיתה לאחד מעמודי התווך של חיי הבוהמה בעיר האורות. ביתה היה נקודת מפגש פופולרית לכמה מהאמנים והסופרים החשובים במאה ה-20: אנרי מאטיס, גיום אפולינר, פ' סקוט פיצג'רלד, עזרא פאונד, מקס ז'אקוב ואחרים.

"פיקאסו נכנס לחייה של גרטרוד במקרה, אחרי שאחיה, ליאו, התרשם מציור שלו שראה בחנות קטנה בפאריס", מספרת ססיל דבריי, מאוצרי התערוכה "סזאן, מאטיס, פיקאסו והרפתקאות בני משפחת שטיין" שנפתחה לאחרונה בגרנד פאלה בפאריס. "עינו החדה של ליאו, שזיהתה את הכישרון של מאטיס כשכולם צחקו עליו, זיהתה גם את הכישרון של פיקאסו, כשאף אחד כמעט לא שמע עליו. גרטרוד שטיין דווקא לא ממש אהבה את הציור הראשון שראתה של פיקאסו והיא רבה עם אחיה עליו. בסופו של דבר התהפכו הדברים - גרטרוד התקרבה מאוד לפיקאסו ואילו ליאו היה קשור מאוד למאטיס".

גרטרוד שטייןצילום: גטי אימג`ס

התערוכה, שבה יותר מ-200 תמונות, איורים, תצלומים, ספרים וקטעי וידיאו נדירים, מציעה מבט אינטימי וייחודי על חייהם ואופיים של שלושה מבני משפחת שטיין היהודית, ליאו, גרטרוד ומייקל; שלושה אחים שבתוך חודשים ספורים מיום הגירתם מארצות הברית לפאריס כבשו להם מעמד רב השפעה בסצינת האמנות בעיר בתחילת המאה ה-20.

התערוכה רחבת ההיקף (שתינעל בינואר) נוצרה בשיתוף פעולה בין הגראנד פאלה למוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו ולמומה בניו יורק. "מבין כל בני המשפחה גרטרוד שטיין היא המוכרת ביותר, אך אין לזלזל בחשיבות הגדולה של אחיה ליאו, אחיה הבכור מייקל ואשתו שרה, שמילאו תפקיד מכריע בחייהם של אמנים שונים ובמיוחד בחיי פיקאסו ומאטיס", אומרת דבריי. "למעשה ליאו שטיין, שנותר קצת בצל, הוא שהחל את האוסף המשפחתי. היתה לשניהם תשוקה גדולה לאמנות והבנה אמיתית. ברגע שליאו וגרטרוד קנו משהו, הוא מיד נחשב לאוונגרד".

נוירוטי וגאונית

ליאו שטיין בא לפאריס בשנת 1902 לאחר שהות ממושכת בפירנצה, שם חקר אמנות איטלקית, בהשפעתו של חוקר ומבקר האמנות הנערץ עליו, ברנרד ברנסון. בשנת 1903 הזמין שטיין את אחותו גרטרוד, שנטשה זה כבר את לימודי הרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס במרילנד שבארצות הברית, להצטרף אליו. שטיין קיבלה את ההצעה בשמחה.

"הם היו קשורים מאוד זה לזה", אומרת דבריי. "הם היו שני האחים הצעירים במשפחה, הם התעניינו בדברים דומים, אבל האופי שלהם היה שונה מאוד. בליאו היה משהו נוירוטי, מצבי רוח קשים, חוסר ביטחון עצום, ואילו גרטרוד היתה מאוד בטוחה בעצמה. היא כינתה את עצמה גאון ואת העבודה שלה גאונית. היא הרגישה מאוד בנוח עם עצמה, עם מי שהיתה, עם הגוף שלה והנוכחות שלה".

ליאו שטייןצילום: קרל ואן ושטאן

השניים החלו לטפח ביחד בשלהי שנת 1904 את אחד מאוספי האמנות המקוריים והחשובים בעיר, שמשך קהל רב של מבקרים. אחת הרכישות החשובות שעשו, מספרת דבריי, היתה של התמונה "אשה עם כובע" של אנרי מאטיס, בשנת 1905. "זה ציור שעורר מהומה רבתי כשהוצג לראשונה", אומרת האוצרת. "היום זה נראה כמו ציור חי ומפתה, אבל אז לכל אחד היה משהו שלילי לומר - שזה צבעוני מדי, חזק מדי, שמאטיס לא יודע לצייר". התמונה הצבעונית עוררה ביקורת רבה כל כך, שמבקרים ניסו לגרד ממנה את הצבע.

התמונה מצאה חן מיד בעיני שטיין, שהציע לקנות אותה ב-400 פרנק. מאטיס סירב, ליאו נכנע ורכש אותה במחיר המבוקש - 500 פרנק. זו היתה תחילתה של חברות עמוקה בין האמן למשפחת שטיין.

"ליאו העריך מאוד את מאטיס, אבל הקשר המשמעותי ביותר של האמן היה עם שרה, אשתו של מייקל שטיין, שהעריצה את מאטיס כפי שמעריצים איש דת", אומרת דבריי. "היא היתה טיפוס מיסטי כזה, והדת שלה היתה פשוט מאטיס. היא גם זו שעודדה אותו לפתוח בהמשך את האקדמיה שלו, שבה למדו אמנים מכל אירופה, בעיקר גרמנים, וכן אמריקאים ובני משפחת שטיין עצמה. היא דיברה עליו בכל הזדמנות כדי להסביר את הגאונות שלו.

"התפקיד ששרה ומייקל וליאו מילאו בעבור מאטיס היה מכריע. לא רק מבחינה כלכלית, כי הם תמכו בו ברגעים הקשים, כשלא היה לו כלום, אלא רק מבחינת עידוד ותמיכה נפשית, שהיתה הכרחית בשבילו".

מי שלח אותך?

מאטיס ופיקאסו היו כאמור רק שניים מהאורחים הקבועים בארוחות הערב המיתולוגיות שקיימו בני משפחת שטיין בביתם בערבי שבת. הארוחות, ששטיין תיארה בהרחבה באוטוביוגרפיה שלה (שאף כי נקראה "האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלאס" תיארה למעשה את חייה שלה), היו במהרה לאחד הסלונים האמנותיים והספרותיים החשובים והמוכרים ביותר בפאריס. התכנסו בו ציירים, סופרים, מבקרים וסתם סקרנים שהתאוו לראות את יצירותיהם של כמה מהאמנים האוונגרדיים והמבטיחים בעיר.

"אשה עם כובע", מאטיס 1905צילום: מומה סן פרנסיסקו

האווירה הלא-פורמלית כבשה במהרה את לבם של המבקרים. את כל אחד מהם נהגה שטיין לקדם בשאלה "מי שלח אותך?" כדי לשמר לפחות מראית עין של סדר וקבלת פנים. כך למשל התקבל ארנסט המינגוויי לביקור בזכות מכתבי ההמלצה שנשא בכיסו מהסופר שרווד אנדרסון.

הקשרים בין אחדים מהמבקרים לבני המשפחה נהפכו במהרה לקשרי חברות חמים. בין השאר תיארה שטיין באוטוביוגרפיה שלה כיצד נהגו היא ואחיה לבקש מהצייר והפסל ז'ורז' בראק, שהיה חזק במיוחד, להחזיק את הציורים החדשים שרכשו בזמן ששוער הבניין נעץ מסמרים בקיר כדי לתלות אותם.

לא פחות חשובות מהשיחות ברומו של עולם היו הארוחות המצוינות שהתקינה מנהלת משק הבית המפורסמת של משפחת שטיין, הלן. הארוחות היו אבן שואבת במיוחד לאמנים העניים יותר, ששרדו רק בקושי. אחדים מהאורחים, מוכשרים ככל שיהיו, הרגיזו את הלן; במיוחד מאטיס, שנהג להישאר לארוחת ערב גם מבלי שהוזמן באופן רשמי, ולא פעם עשה זאת לאחר שטרח ובירר תחילה מה יוגש בארוחה עצמה. הלן, תיארה שטיין באוטוביוגרפיה שלה, נהגה לנקום בכך שהכינה למאטיס ביצים מטוגנות במקום מאכל מעודן יותר, בתקווה שיבין את הרמז.

"הארוחות המפורסמות האלה היו גם הזדמנות להחלפת רעיונות", אומרת דבריי, "ובעקבות זאת הם גם השפיעו זה על זה". הקשר בין מאטיס לפיקאסו היה מורכב ותחרותי מאוד, היא מוסיפה. "בתערוכה יש לנו למשל שני דיוקנאות עצמיים משנת 1906, אחד של פיאסו, עם עין אחת שחורה לגמרי, ואחד של מאטיס, ואם תסתכלי מקרוב תראי שגם שם העין שחורה כמעט לגמרי. מובן שהם בשום פנים ואופן לא היו מודים בהשפעה ההדדית", היא מחייכת חיוך רחב.

במובן מסוים, אומרת דבריי, המפגשים בערב שבת נולדו מתוך הכרח, שכן האוסף שטיפחו גרטרוד וליאו ריתק אנשים רבים כל כך עד שהם החלו לנהור לבית בכל יום ושעה, כאילו היה גלריה, ואילצו את האחים להגביל את שעות הביקור ליום אחד בלבד.

מאטיס בין יבשות

"גרטרוד שטיין", פיקאסו, 1905צילום: succession picasso 2011

כאשר הצטרפו מייקל שטיין ואשתו שרה (לבית סמואלס) לליאו וגרטרוד בפאריס, נדמה היה שהכל זורם על מי מנוחות. ואולם בואה לעיר ב-1908 של אליס ב' טוקלאס - שהיתה לבת זוגה של שטיין וחיה עמה כמעט 40 שנה, עד למותה של שטיין ב-1946 - שיבשה את הקשר בין האחים. הסכסוך החריף כאשר עברה טוקלאס להתגורר עם שטיין ב-1910 והוביל בסופו של דבר לנתק בין גרטרוד לליאו ולחלוקת האוסף המשותף בשנת 1912. "כשאליס הגיעה ליאו נדחק הצדה", אומרת דבריי. ליאו שטיין כינה את טוקלאס "ערפד" והאשים אותה בכך שניצלה את אחותו כדי להיכנס למעגל הזוהר של עולם האמנות.

הסכסוך בין שני האחים סבב גם סביב טעמם האמנותי. ליאו שטיין, שהעריץ את עבודותיהם של רנואר ומאטיס, זילזל בעבודותיו של פיקאסו וכינה את ציורי הקוביסטים ביזיון. שטיין מצדה זילזלה בעבודתו של מאטיס והאשימה אותו שהצלחתו הכלכלית גרמה לו לאבד את המאבק הפנימי שעמד בבסיס יצירתו. כאשר נפרדו האחים חולק גם האוסף ביניהם בהתאם להעדפותיהם האמנותיות, אומרת דבריי. "ליאו לקח את הרנוארים והמאטיסים, וגרטרוד את הפיקאסואים".

האוסף של משפחת שטיין כלל במשך השנים כ-600 תמונות, מוסיפה דבריי, "אבל היתה תחלופה גדולה של יצירות. ליאו וגרטרוד בעיקר נהגו להחליף תמונות באחרות, שמצאו חן בעיניהם יותר". לקראת סוף ימיו בפאריס החליף ליאו חלק נכבד מתמונותיו, ובכלל זה כמה יצירות של מאטיס, בתמונות של רנואר.

התחלופה המהירה וחוסר התיעוד הקשו על שחזור הרשימה המדויקת של כל היצירות שחלפו תחת ידיהם של בני המשפחה לצורך ארגון התערוכה, מציינת דבריי. "זו היתה עבודה בלשית לגלות אילו יצירות בדיוק היו תלויות על הקירות. באותה תקופה לא ממש היה מקובל לעשות קטלוג עם תמונות, אבל למזלנו ליאו שטיין צילם המון תצלומים של הבית והקירות עם התמונות שרכשו בכל פעם, כדי להראות לחברים, וכך ישבנו עם התצלומים הישנים, המהוהים, וזכוכית מגדלת, כדי לראות מה בדיוק היה שם ולנסות לזהות את התמונה שעל הקיר".

במקביל טיפחו האח הבכור מייקל ואשתו שרה אוסף מכובד משלהם וקשרים עם האמנים. גם ביתם היה פתוח בשבתות לביקורים. בשנת 1928 עברו בני הזוג לגור בווילה שתיכנן למענם הארכיטקט לה קורבוזייה, שתיאר את הפרויקט כ"מרגש מאוד" במכתב שכתב לאמו ב-1927. "לה קורבוזייה היה מרוצה מאוד מההזדמנות לעבוד עם מישהו ממשפחת שטיין", אומרת דבריי. "הם הפכו להיות כמו כרטיס כניסה לעולם האמנות ולהצלחה".

פבלו פיקאסוצילום: קארל ואן וכטן

בני הזוג שטיין נשארו בווילה הייחודית במשך שבע שנים, עד שהחליטו ב-1935 לחזור לארצות הברית יחד עם בנם אלאן, לנוכח החרפת המצב הפוליטי באירופה. השניים לקחו עמם לארצות הברית את אוסף תמונות מאטיס שרכשו עם השנים, אך כמה מהיצירות החשובות ביותר לא היו שם: בשנת 1914 שיכנע מאטיס את שרה שטיין להשאיל 19 מעבודותיו הטובות ביותר לתערוכה בברלין. מיד לאחר שהתמונות הגיעו ליעדן פרצה מלחמת העולם הראשונה והתמונות מעולם לא חזרו לבעליהן.

"אין ספק שבני משפחת שטיין הצליחו לבנות אוסף מרשים ביותר, בעיקר בין השנים 1905-1914, של יצירות של כמה מהציירים החשובים ביותר במאה ה-20", אומרת דבריי, "אבל הם ממש לא היו מיליונרים. הם באו ממשפחה בורגנית רגילה למדי, והם השתמשו בתבונה בכסף שהרוויחו מהשקעות קטנות יחסית בארצות הברית. הם בעיקר קנו יצירות של ציירים חדשים ומבטיחים, לא של מי שכבר היה מוכר ויקר".

כיום התפזר האוסף ברחבי העולם. חלקים ממנו, שמקורם באוסף של מייקל ושרה שטיין, מוצגים במוזיאון סן פרנסיסקו. תמונות אחרות נמכרו במשך השנים על ידי טוקלאס ויורשי משפחת שטיין לאספנים, מוזיאונים וסוחרי אמנות.

נבואת פיקאסו

עם השנים היתה גרטרוד שטיין לדמות איקונית, שלאחרונה הונצחה שוב גם בסרטו החינני של וודי אלן "חצות בפאריס". רוב פרסומה בא לה בזכות האמנים והסופרים הנודעים שאירחה ושטיפחה, אך גם בזכות הספרים שכתבה בעצמה ובמיוחד האוטוביוגרפיה.

אליס ב' טוקלאסצילום: גטי אימג`ס

השפעתם של האמנים שהקיפו אותה ניכרת גם בסגנון כתיבתה וברעיונות הפילוסופיים שאימצה, אומרת דבריי. "סזאן ופיקאסו מבצבצים מהטקסטים שלה, במבנה המשפטים, בתנועה שלהם. חוסר ההיררכיה בטקסטים שהיא כותבת - זה הרי מאפיין של סזאן". מבקרים אחרים ציינו את השפעת הקוביזם על כתביה של שטיין, את החיפוש בספריה אחר מהות ולא צורה, שהתחזק ככל שגדלה השפעתו של פיקאסו עליה.

האוטוביוגרפיה אמנם הקנתה לה פרסום בינלאומי אך גם הובילה לסכסוך מתוקשר בינה לבין מאטיס: שזה חש שהיא מייחסת לעצמה חשיבות גדולה מדי כפטרונית אמנות וכן שהעליבה את אשתו.

בנוסף לכך, אחיה של שטיין, ליאו, נעדר כמעט לגמרי מהאוטוביוגרפיה. מבקריה של שטיין האשימו אותה לאחר יציאת הספר כי למעשה היה זה ליאו ולא היא שהבין כראוי את האמנות המודרנית והתווה את הדרך לבניית האוסף המפורסם. מנגד, טוענים מעריציה של שטיין, התעקשותו של ליאו להתעלם מכישרונו של פיקאסו ותיעובו כלפי הקוביזם מעידים על כך שלא תמיד השכיל לזהות את הכישרונות האמיתיים והמבטיחים בזירה.

רוב העבודות של מאטיס ופיקאסו המוצגות בתערוכה הן מוקדמות יחסית, שכן לאחר שהשניים התפרסמו נהפכו עבודותיהם ליקרות מדי בעבור משפחת שטיין. משלא יכלה עוד לרכוש יצירות של ידידה פיקאסו, החלה גרטרוד שטיין להשקיע את רוב זמנה וכספה בעבודותיהם של אמנים צעירים יותר, שהיו במהרה לחלק מהחוג החברתי שלה. עם אלה נמנו חואן גריס, ז'ורז' בראק, אנדרה מסון ופרנסיס פיקביה.

המיתוס של גרטרוד שטיין נשמר בין השאר משום שרבים תיעדו את דמותה. "כל הדיוקנאות שלה, שאמנים שונים עשו, עזרו מאוד לבניית המיתוס", אומרת דבריי.

אנרי מאטיסצילום: אי–פי

ואכן, המיתוס הרומנטי של הסופרת שטבעה את הביטוי "ורד הוא ורד הוא ורד" ואת הכינוי "הדור האבוד", שתיאר סופרים כמו ארנסט המינגווי ופ' סקוט פיצג'רלד, לא נפגע אפילו לנוכח כמה עמדות בלתי-נסלחות - מתמיכתה הגלויה בגנרל פרנקו בזמן מלחמת האזרחים בספרד, דרך צידודה במרשל פטן ומשטר וישי ועד להצעתה בשנת 1934 לתת פרס נובל לשלום לאדולף היטלר, בטענה המגוחכת שהוא דוחף מחוץ לגרמניה גורמים מתסיסים כמו אנשי שמאל ויהודים ובכך מביא לשלום.

בין השאר הנציחו את דמותה ססיל ביטון ומאן ריי, אך הדיוקן המוכר מכולם הוא זה שצייר פבלו פיקאסו בשנים 6-1905 במשך יותר מ-90 פגישות אינטנסיביות ביניהם. כאשר הוצג לראשונה הדיוקן, שמופיע בתערוכה, מחו אחדים מחבריה שהציור לא ממש דומה לשטיין. "היא עוד תדמה לזה", הרגיע אותם פיקאסו בביטחון. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ