שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אין לגנרל מי שיאהב אותו

תשע שנים אחרי ההפיכה הצבאית שבה עלה לשלטון, גם התחבולות המתוחכמות ביותר של של פרבז מושארף לא הועילו לו. פקיסטאן פשוט מאסה בו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרדריק בובן, לה מונד

זו היתה מן הסתם טעות לתת אמון בחביבותו, בנינוחותו, ובליברליות שהקרין. פרבז מושארף נהפך עם השנים לתככן שאין לו אח ורע, שעשה הכל כדי להמשיך ולעמוד בראש השלטון בפקיסטאן.

אם כיבוש השלטון על ידו, בהפיכה צבאית ב-1999, יכול היה להיראות בזמנו כתאונה, הרי שאת הישרדותו תשע שנים בראש אחת המדינות הפחות יציבות בעולם, אי אפשר לייחס ליד המקרה. הדבר מעיד על תמרון מקיאווליסטי של השררה בידי גנרל, שהיה טירון פוליטי וששינן חיש מהר את שיעורי הבית שלו. חוקה מפוררת, בחירות מפוקפקות, ומשחק כפול כלפי האיסלאם הקיצוני ובאוזני ארה"ב.

אבל לפני כשנתיים, הפסיק המרשם לפעול. הגנרל, שהחל את דרכו כתותחן, נהג לבחון את פני השטח לפני שפתח באש. אבל הגיאוגרפיה נעשתה כה בעייתית בחודשים האחרונים, עד שהעדיף לוותר.

הוא העפיל לפסגה באקלים נוח למדי. השיטה שבחר, הפיכה צבאית, אולי לא היתה נוצצת במיוחד, אבל הציבור כה מאס במשטר האזרחי שאותו הפיל, עד שהסכים לתת לו הזדמנות. מפקד הצבא נראה אדם ישר, שאפשר לסמוך עליו.

הוא נולד ב-1943 בניו דלהי וגלה לפקיסטאן עם הוריו לאחר החלוקה העקובה מדם של 1947. אביו היה פקיד במשרד החוץ, שנשלח לטורקיה לשבע שנים. לצד השפה הטורקית, פרבז למד שם גם את פולחן האישיות לאתאטורק, אבי טורקיה המודרנית - עדות לכך שלא חונך בצל הקוראן. עם שובו לפקיסטאן, נשלח לבתי ספר נוצריים בקראצ'י ובלאהור, שבהם למדו אז בני האליטה במדינה. עם סיום לימודיו, נרשם לאקדמיה הצבאית של פקיסטאן וסיים את הכשרתו יצא ערב המלחמה עם הודו ב-1965. חרף התבוסה, התותחן הצעיר הצטיין בקרבות והועלה לדרגת סרן.

הקצין הפטריוט וההגון כבש ב-1999 את השלטון מידי ראש הממשלה נוואז שריף, מנהיג מפלגת הליגה המוסלמית של פקיסטאן והאיש שמינה אותו שנה קודם לרמטכ"ל. זו היתה הפיכה מסוג נדיר: לא נשפכה בה אף טיפת דם, והעם היה מרוצה. מושארף לא נדרש להצדיק את ההפיכה הצבאית באוזני אוכלוסייה שמאסה בממשלות של בנזיר בוטו ונוואז שריף, שהתחלפו מ-1988, וששחיתותן ייסרה את המדינה. מושארף הבטיח להבריא את פקיסטאן ולהחזיר לה את חוקתה, והעם האמין לו.

אבל התעוררה בעיה: ההפיכה סיבכה את יחסי פקיסטאן עם ארה"ב, דווקא כשהאמריקאים החלו להתקרב להודו. התקפות 11 בספטמבר פוגגו את הדאגות. ג'ורג' בוש נזקק למושארף כבעל ברית ב"מלחמה נגד הטרור". הגנרל הפקיסטאני העמיד פנים שהוא משתף פעולה, מהלך אסטרטגי יקר ערך, שסייע לו לחזק את משטרו מבפנים.

אלא שלהתגייסותו למאבק האנטי-איסלאמי היו שתי פנים. מצד אחד, הוא הפגין דבקות במשימה. אך מצד שני, הוא כרת ברית עם קואליציה של מפלגות דתיות, שעזרו לו לתת בדיעבד תוקף חוקי להפיכת 1999. בתמורה, הסכים לוותר על מדיניותו הליברלית, שבמסגרתה תיכנן רפורמות בבית הספר הדתיים (המדרסות) ובחוקי חילול הקודש והניאוף. במקביל, העלים עין מהתעוררות הטליבאן באזורים השבטיים במחוז ואזיריסטאן.

האמריקאים לא הלכו שולל והגבירו את הלחץ על מושארף, ששלח בתגובה את הצבא לוואזיריסטאן, וביולי 2007 גם ללב הבירה איסלאמבאד, שבה התחפרו אנשי טליבאן במסגד האדום. הקיצונים האיסלאמים, שחשו נבגדים, הגבירו את התקפותיהם על הצבא. דעת הקהל הפקיסטאנית, המתונה בדרך כלל, התנערה אמנם מהפעילות האיסלאמית, אבל לא הזדהתה עם המלחמה. הם מכנים אותה "מלחמה אמריקאית", ומושארף הוא בעיניהם "בושארף".

אבל להתרסה האיסלאמית הצטרפה התנגדות ליברלית. כשמושארף הדיח במארס 2007 את נשיא בית המשפט העליון, איפתיחאר מוחמד צ'אודרי, הוא הצית גל מחאה חסר תקדים בקרב עורכי הדין - חוד החנית של המעמד הבינוני המתעורר. זה היה אות למיאוס העמוק מההשתוללות הרודנית של מושארף, שהמשיך להחזיק בשני תאריו - נשיא המדינה ורמטכ"ל. הגנרל כבר לא היה מה שהיה פעם.

בניסיון למנוע מבית המשפט העליון לבטל את חוקיות בחירתו, הכריז באוקטובר על מצב חירום - הקצנה שלא מנעה מהאופוזיציה לזכות בבחירות לפרלמנט, בתחילת 2008.

בגיבוש תוכניותיו המעוותות, התעלם מושארף מפרט אחד: בעשור האחרון, על רקע התפתחות אמצעי התקשורת, האינטרנט והגלובליזציה, השתנתה החברה הפקיסטאנית והתבגרה. האירוניה היא שתמורות אלה התאפשרו הודות לרפורמות הכלכליות שיזם מושארף. כפיות טובה כואבת.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ