בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבל המשפחה מעולם לא גרה כאן, אמרו הדיירים

פפה, סבי, בנה את הבית ב-1926. בילדותי התענגתי לשמע סיפורי אבי על טיוליו בבוסתנים ובשדות שהקיפו אותו. שניים מדודי נולדו בעת שהמשפחה חיתה שם. כאשר באתי לבקר בבית, וילה הארון אל ראשיד בירושלים, גרו שם אחרים. ג'ורג' בישאראת, כיום פרופסור למשפטים בארצות הברית, מתגעגע לטלביה

תגובות

ב-14 במאי 2003, יום השנה ה-55 לנכבה הפלשתינית, שבה עם אחד זכה למולדת ועם אחר איבד את מולדתו, חשבתי על בית אחד בירושלים.

היה זה מקום משכנה של גולדה מאיר, מי שטבעה את האימרה המפורסמת ש"אין דבר כזה עם פלשתיני", בעת שכיהנה כשרת החוץ של ישראל. היה זה גם בית המשפחה, שנבנה ב-1926 על ידי סבי, חנא איברהים בישאראת, שכונה בפי כולנו "פפה".

ביקרתי בבית לראשונה ב-1977. אף שהיה נוצרי, קרא פפה לבית "וילה הארון אל ראשיד", על שמו של המנהיג המוסלמי שנודע בצחות לשונו, בצימאון הידע שלו ובנדיבותו. רעפים צבועים שנשאו שם זה הותקנו מעל מרפסת הקומה השנייה ומעל כניסה צדדית.

בזמן שפפה בנה את הבית בשכונה הירושלמית שנודעה בשם טלביה, חיו בקרבת מקום תושבים מועטים בלבד. בילדותי התענגתי לשמע סיפוריו של אבי על טיוליו בבוסתנים ובשדות שהקיפו את הבית. שניים מדודי נולדו בעת שהמשפחה גרה שם ודוד אחד מת מדלקת ריאות בבניין זה. הנערים הלכו ללמוד בבית הספר שנוהל על ידי קתולים בטרה סנטה שבמעלה הגבעה. דודי אמיל סיפר לי על התערבות שערך עם אחיו הצעיר, ג'ורג', שעל שמו אני נקרא, שהוא לא יוכל לעמוד על נדנדה במרפסת הקדמית ולהתנדנד "בלי ידיים" - התערבות שהסתיימה בתוצאות צפויות, אם גם קלות יחסית.

החומה שהקיפה את החצר הקדמית היתה פרי אחד מתכנוניו הראשונים של אחיו התאום של אבי, לימים ארכיטקט מצליח בארצות הברית, שעבודותיו סייעו לגבש את ההתחדשות העירונית של סטמפורד, קונטיקט.

בסופו של דבר ירדו סבי וסבתי מנכסיהם ובתחילת שנות השלושים השכירו את הבית לקצינים מחיל האוויר הבריטי, מתוך ציפייה לחזור בימים טובים יותר. ציורי הקיר שעל הקירות הפנימיים טויחו כי לא הלמו את טעמם של הקצינים הבריטים. משפחתי עברה לבית צנוע יותר לא הרחק משם, בדרך בית לחם. איש לא שיער באותה עת כי מעבר זה סימל את פרידתה הסופית של משפחתי מווילה הארון אל ראשיד.

תחושה מבשרת רעות אחזה ברבים מהפלשתינאים בשנים שהובילו למלחמה באזור. תחת חשרת העננים נסעו אבי ואחיו לארה"ב, כדי ללמוד שם במוסדות להשכלה גבוהה, ואילו פפה העביר את פעולותיו העסקיות לקהיר. כך שהתה המשפחה מחוץ לפלשתינה ב-14 במאי 1948, כאשר ישראל הכריזה על עצמאותה והמלחמה עם שכנותיה הערביות החלה. גורלנו שפר עלינו, בהשוואה לרוב 750 אלף הפלשתינאים שגורשו או נמלטו בבהלה במשך הקרבות.

וילה הארון אל ראשיד נתפסה על ידי קבוצות ציוניות חמושות, בשל התצפית המתאפשרת מגג הבניין. תפיסת הבית לא היתה כרוכה בשפיכות דמים, משום שהקצינים הבריטים פשוט מסרו את המפתחות לידי ה"הגנה". כמו רוב המשפחות הפלשתיניות, נשללה מאתנו לאחר מכן הזכות לביתנו, באמצעות חוק שהעבירה מדינת ישראל החדשה, חוק נכסי נפקדים.

וילה הארון אל ראשיד חולקה לכמה דירות. במשך שנות השישים גרה גולדה מאיר בקומה העליונה. מסופר כי כחלק מההכנות לביקורו של מזכ"ל האו"ם דאג האמרשלד, היא הורתה למרק בחול את המרצפת שבחזית הבית כדי למחוק את הכתובת "וילה הארון אל ראשיד" וכך להסתיר את העובדה שהיא מתגוררת בבית ערבי.

כאשר באתי לירושלים ב-1977 היה בידי רק צילום של הבית ותיאור כללי של מיקומו שקיבלתי מסבי. היה זה קיץ חם ומאובק ואני פסעתי הלוך ושוב בשכונה, בחנתי כל אחד מהבתים ומפעם לפעם ביקשתי הכוונה. כל שמות הרחובות שונו לשמות של מנהיגים ציוניים ודמויות מההיסטוריה היהודית. בעת שנשענתי על קיר בצל, ראיתי בית שדמה לזה של פפה. מיהרתי לחצות את הכביש ולהביט עליו וראיתי את השם על המרצפת: וילה הארון אל ראשיד.

מיד הציפו אותי רגשות - כעס, עצב ויותר מכל - מתיחות מהולה בחשש. הלכתי בגן שהוביל לחדר המדרגות הקדמי והנחתי ידי על מעקה האבן, כפי שידעתי שפפה ואבי עשו ודאי אין-ספור פעמים. צילצלתי בפעמון.

לאחר ציפייה ארוכה פתחה את הדלת אשה קשישה. הסברתי את הביקור באומרי כי סבי בנה את הבית, הצגתי את דרכוני האמריקאי ושאלתי אם אוכל לערוך ביקור קצר בתוך הבית. תשובתה היתה, כמעט מלה במלה: "המשפחה (הכוונה למשפחתי) מעולם לא גרה כאן". אחר כך הבנתי זאת כחלק מהרציונליזציה של ההשתלטות על רכושנו - קל יותר לעכל, מבחינה מוסרית, הפקעה של השקעה עסקית ספקולטיווית מצד בעל בית עשיר שנעדר מהארץ, מאשר לחשוב על כך שלקחת בית של משפחה.

באותו רגע נעתקו המלים מפי, משום שמעולם לא התמודדתי עם טיעון כזה. לאחר שהתעשתתי, התפתיתי לסתור את דבריה ולומר לה את האמת, אבל חששתי שהיא תמנע ממני להיכנס. ההשפלה שבצורך להתחנן להיכנס לבית משפחתי בפני אשה זו, שאינני יודע מאין באה - אולי מזרח אירופה - בערה בתוכי.

בתוך זמן קצר הצטרף אלינו בעלה, השופט בדימוס צבי ברנזון מבית המשפט העליון של ישראל. הוא התיר לי להיכנס לטרקלין, אבל לא מעבר לכך, בטענה שאין כל צורך לראות חלקים אחרים של הבית משום שבכל מקרה כולו עבר שינויים. בני הזוג טענו בתוקף שהבית היה במצב נורא ונזקק נואשות לשיפוץ ושהם השקיעו הרבה בשיפוצו. לא היתה לי כל סיבה לפקפק בנכונות טענה זו. כעשרת אלפים בתים ערביים במערב ירושלים נבזזו ונתפסו בחודשים שקדמו למלחמה בין ישראל לבין מדינות ערב ב-1948.

השופט ברנזון סיפר לי כי הקירות והתקרה היו מוכתמים בפיח, אולי שריד של האש שהבעירו אנשי ההגנה כדי לבשל את מזונם. אבל הסיפור הזה על השיפוצים גילם בתוכו גם גרסה אורבנית, בקנה מידה קטן יותר, של המיתוס הציוני שלפיו מצאו היהודים מדבר חשוף ו"הפריחו את השממה". לאחר מכן נודע לי, באמצעות מחקר שעשה חבר ועמית ישראלי, כי השופט ברנזון תמך בחוקים שהקלו על ישראל לרכוש קרקעות פלשתיניות במה שהיה למעשה גניבה בחסות החוק.

פנים הבית היה קריר, וכאשר עמדתי שם, ניסיתי לדמיין את הקולות של אבי ושל אחיו ואחיותיו ואת ריחות הבישול של סבתי. עזבתי את המקום לאחר חמש דקות בלבד. בצאתי אל השמש הקופחת, לא חשתי עוינות מיוחדת כלפי זוג הקשישים שחיו בביתו של פפה. אבל קשה לקיים הכנסת אורחים, ערך כה חשוב בתרבות הפלשתינית, כאשר האורח נהפך לתופס הבית שלא כדין.

בשנת 2000 קיימנו עלייה לרגל זו כמשפחה. בעת שעמדנו בצדו השני של הרחוב, סיפרתי שוב לבני ולבתי כיצד מחקה גולדה מאיר את כתובת המרצפות. התרגשתי מאוד ממה שבא אחרי דברי. בני חיבק מיד את רגלי, ואז בתי חיבקה את מותני, ולבסוף חיבקה אשתי את פלג גופי העליון, ולזמן קצר ניצבנו שם מחובקים יחדיו, דמעות זולגות מעינינו. לבסוף התעשתנו, חצינו את הכביש ועברנו את הגן אל גרם המדרגות הקדמי.

דלת החזית נפתחה ואדם יצא ואמר בחיוך: "אפשר לעזור לכם?" נבהלתי קצת והודיתי לו על נדיבותו, והוא הסביר: "תיירים רבים באים לראות בית זה. הוא כלול בסיורים הרגליים בעיר". אדם זה, אמריקאי מניו יורק, הרשה לנו להיכנס ולראות יותר מאשר את הקומה הראשונה שראיתי עד אז. אבל כאשר אמרתי שמשפחתו של אבי התגוררה בבית זה, הוא סירב להאמין לכך. הפעם לא הייתי מופתע כאשר הוא מחה על דברי, עדיין בחביבות: "אבל המשפחה מעולם לא התגוררה כאן". הוא עמד על כך שקרא זאת במאמר בעיתון. הוא דבק בדבריו וחזר עליהם אולי שש פעמים: "המשפחה מעולם לא התגוררה כאן".

כמובן, משפחתנו התגוררה שם, למרות כל ההכחשות, ההצטדקויות והניסיונות לערפל את הדברים שהתמודדנו אתם. גם מאות אלפי פלשתינאים אחרים "גרו שם". המפתחות לבתיהם עדיין מקשטים קירות של בתים, חדרים וצריפי מחנות פליטים ברחבי העולם. אנו לא נעלמנו ולא שכחנו, וקיומנו הוא מזכרת חיה לכך ששחרורו של עם אחד הושג על חשבון נישולו של עם אחר.

בביתי בקליפורניה יש תיק מסמכים עבה, המתעד את מאמצי משפחתי להחזיר לעצמה את הבעלות על וילה הארון אל ראשיד. לא ניצחנו במאבק זה, כמובן, ומעולם לא זכינו בהכרה כלשהי על העוול שסבלנו, אנו ואין-ספור אנשים אחרים. בתינו ורכושנו הועברו מזמן לבעלות המדינה או סוכנויות ממשלתיות למחצה שאפילו כיום אינן מוכרות או משכירות קרקעות למי שאינו יהודי.

לאחרונה ראיתי שבתי מתבוננת לזמן ממושך בתמונות של אבי כילד בביתו בירושלים. כעת אני יודע שהיא ובני יירשו שניהם את האמת בנוגע לווילה הארון אל ראשיד.

הכותב הוא פרופסור למשפטים בהאסטינגס קולג', סן פרנסיסקו, קליפורניה



וילה הארון אל ראשיד השבוע. למעלה, הכתובת שקבע הדייר הנוכחי: "כי שמך נקרא על הבית הזה"


משפחת בישאראת בפתח ביתה, 1928. חנא איברהים ואשתו מתילד-פאריס אוחזים בידיהם את התאומים אלפרד וחביב. הילד העומד ביניהם, פניו בידיו: מוריס חנא, אבי הכותב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו