שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רותם קובנר
רותם קובנר

הצגת הבכורה שלה ב"לה סקאלה" של מילאנו בפברואר 1904 היתה אחד הכישלונות הגדולים בתולדות המוסיקה המודרנית. למלחין ג'יאקומו פוצ'יני היה ברור שקבלת הפנים הלועגת והעוינת מכוונת אליו. את יצירתו הדחויה הוא הגדיר כמרגשת ביותר שכתב מעודו ואולי דווקא משום כך ניאות לעשות בה שינויים משמעותיים. שלושה חודשים אחרי כן, בחודש מאי לפני מאה שנים, עלה המסך על היצירה המתוקנת בעיר ברשה ומאז האופרה הרומנטית "מדאם בטרפליי" אינה יורדת מעל בימות העולם.

בלב היצירה ניצבת נערה יפאנית ששמה צ'וצ'ו-סאן (גברת פרפר), הנישאת בטקס מזורז לקצין צי אמריקאי ששמו פינקרטון בעיר נגסקי. צ'וצ'ו-סאן, ששירתה בעבר כגיישה, מוותרת על דתה ונוטשת את משפחתה למען אהובה הזר. כשהוא עוזב את יפאן בשל תמרונים ימיים היא יולדת לו בן ואף ממתינה לו בנאמנות. לאחר שלוש שנים שבהן היא אינה מאבדת תקווה, שב פינקרטון לנגסקי, אך בלוויית רעיה אמריקאית וצ'וצ'ו-סאן השבורה שמה קץ לחייה.

השתלשלות סיפורה של צ'וצ'ו-סאן עד להיותה גיבורת אופרה היא משל מרתק למקומה של האמנות בעיוות המציאות. בהיותו בלונדון, שנים ספורות קודם לכן, צפה פוצ'יני במחזה ששמו "מדאם בטרפליי" ואף שלא ידע אנגלית הוא קלט את האפשרויות הדרמטיות הטמונות בו. המחזה נולד מסיפור קצר, פרי עטו של ג'ון לותר לונג, אשר התפרסם ב-1897 בכתב העת האמריקאי "סנצ'ורי מגזין". לונג, עורך דין ששלח ידו גם בכתיבה, פנה לאחר מכן למחזאי והמפיק דייוויד בלאסקו וזכה להסכמתו לשתף פעולה בהפיכת הטקסט למחזה. פוצ'יני קיבל את רשות השניים ובעזרת כותבים איטלקים דאג לכתיבת ליברית באיטלקית. אצל לונג הגיבורה היתה בת 17, פוצ'יני הוריד לה שנתיים. אצל לונג הגיבורה לא התאבדה בסיום, אבל באופרה סוף כה דרמטי היה כנראה בלתי נמנע.

לונג טען ששאב את הרעיון למחזה מסיפוריה של אחותו, שכאשת מיסיונר שהתה כמה שנים ביפאן. אבל הדמיון בין סיפורו הקצר לספרים שהתפרסמו קודם לכן רומז על מקורות נוספים. מאז 1854, עת הצי האמריקאי אילץ את יפאן לפתוח את נמליה, הלכו והתרבו במערב השמועות על הפתיחות המינית והאקזוטית המוצעת כמעט חינם בנמלים היפאניים. בימים שבאירופה שררה פוריטניות "ויקטוריאנית", נדהמו המבקרים ביפאן לגלות רבעים שלמים של בתי בושת, כולם בחסות השלטונות ובפיקוחם. זו היתה רק שאלה של זמן עד שהפתיחות המינית היפאנית תזכה ליצירה משלה.

ב-1886 יצא לאור בצרפת ספרו של מחבר לא ידוע, מוריס דובר, שהיה מחלוצי ז'אנר ספרי טיולים שבהם שולב סיפור על אהבה בין-גזעית. יש סבירות נמוכה אמנם שלונג נתקל בספרו העלום של דובר, אבל לכל מי שהתעניין ביפאן היה קשה להתעלם מספרו של פייר לוטי, "מדאם כרזנטם", שיצא לאור בפאריס שנה אחר כך. אם לונג או אחותו לא ידעו צרפתית, הרי ב-1893 תורגם הספר לאנגלית ואף יצא לאור בניו יורק.

לוטי היה לא רק סופר מצליח שתיאר מחוזות רחוקים באופן שנתפש אז כרומנטי, אלא גם קצין בצי הצרפתי ששהה זמנים ממושכים בנמלים זרים. ספרו הקודם, "אזיידה", עסק בפרשת אהבים עם נערת הרמון צ'רקסית, פרשה אסורה ולכאורה אמיתית המתרחשת באיסטנבול. התחנה הבאה בכתיבתו האוריינטלית והאוטוביוגרפית לכאורה היתה יפאן. ב-1885 הגיע לוטי לנגסקי וניסה שוב לחדור לנבכי חברה מזרחית ושונה דרך חדר המיטות של אשה מקומית.

לעומת איסטנבול, שבה מיניות מופקרת היתה מותרת רק לסולטן, בנגסקי נדמה שהכל היה מותר. כבר בנמל המתין ללוטי מתווך שהציע לו עסקה שימאים זרים עשו קודם לכן. במכתב לחבר הוא כתב: "לפני שבוע התחתנתי... עם נערה צעירה בת 17. קוראים לה אוקנה-סאן. חגגנו בתהלוכה של מנורות נייר ומסיבת תה. תוקף הנישואים הוא לחלוטין גחמה של שני הצדדים".

ברומן שכתב בעקבות הניסיון תיאר לוטי את היפאנים באופן הבזוי ביותר - רומנטיקה נגועה בגזענות ובשוביניזם. לגיבור עצמו, בן דמותו של לוטי, אין ציפיות גדולות מבת זוגו: "אני אבחר", הוא מצהיר כבר בעמוד הראשון, "אשה קטנה צהובת-עור עם שיער שחור ועיני חתול. עליה להיות יפה. לא גדולה הרבה יותר מבובה". הגיבור מסרב למועמדת אחת אבל מסכים לאחרת שהוא מכנה "חרצית".

הספר אינו שיר אהבה לחרצית אלא להיפך, פואמה של זלזול במין הנשי וביפאנים בכלל. חרצית ואחיותיה הן תמיד צהובות, קטנות ודמויות בובה. בהתבוננו בשפחתו המינית מהרהר הגיבור: "הן כל כך צוחקות, עליזות, כל הבובות הנימפומניות הקטנות האלה... אלו מחשבות יכולות לרוץ במוחותיהן הקטנים?... זה (סיכוי של) מאה לאחת שאין לה שום מחשבות בכלל". אם בספרו של דובר היה צל של אהבה, הרי לוטי הכחידה לחלוטין. אין אצלו כל ציפייה להקמת משפחה ולהמשך המחויבות כבנישואים רגילים. יש בו רק מחויבות לשירות אישי ויחסי מין תמורת תשלום לתקופה מוגבלת עד שהזר עוזב את יפאן.

המציאות שעמדה מאחורי האופרה של פוצ'יני היתה עכורה ונצלנית. אבל כמו בטלפון שבור טושטשו הפרטים הקשים ונותרה רק דרמה רומנטית. בספרו של לוטי, וכנראה גם במציאות, שני הצדדים היו מודעים לעסקה. זה היה חוזה שהסדיר למעשה זנות לתקופה העולה על לילה ובדרך כלל קצרה משלושה חודשים. אף שקשה להאמין שלונג לא נתקל בספרו של לוטי, פוצ'יני ללא ספק הכירו וכותבי הליברית שלו עשו בו שימוש במקומות שחסר דיאלוג במחזה.

חוזה הנישואים המוגבל, שהיה נפוץ בערי הנמל, היה רק קצה הקרחון של "תעשייה" ענקית שפעלה ביפאן באותה עת. עוד בשלהי המאה ה-16 מוסדה הזנות ביפאן ונהפכה למקצוע בפיקוח ממשלתי המותר לעיסוק באזורים מוגדרים. הלגיטימציה של הממסד, ומסורת ארוכת שנים שבה נערות בנות המעמד הנמוך סייעו למחיית משפחותיהן כשנמכרו לזנות לתקופה מוגדרת - כל אלה איפשרו את העתקת המוסד בלי עכבות גם לשירותיהם של זרים.

המודרניזציה וחיסול המעמדות לא הביאו לצמצום הזנות המוסדרת של יפאן הפיאודלית אלא להרחבתה. מספר היצאניות הרשומות הוכפל מ-28 אלף ב-1886 ל-54 אלף ב-1916, ואם כוללים גם כ-80 אלף גיישות רשומות וכ-50 אלף נערות בארים, מתברר שבשנות העשרים של המאה הקודמת אחת מכל 30 נשים צעירות עסקה במקצוע העתיק או בתחום האפור האופף אותו. השיפור במצב הכלכלי לאחר המלחמה, איסור חוקי על זנות ויבוא של יצאניות זולות יותר מחוץ ליפאן - שינו את תמונת התעסוקה הנשית ביפאן מקצה לקצה ביובל האחרון.

בלי מודעות לכך שצ'וצ'ו-סאן הטיפוסית כיום היא קרוב לוודאי נערה כפרית מהפיליפינים, השיח הפוסט-מודרני הפך את מדאם בטרפליי לסמל של היחס האינסטרומנטלי והסטריאוטיפי של גברי המערב כלפי נשות מזרח אסיה בכלל. ב-1986 קיבל הנושא תפנית מוזרה עם פרסומה של ידיעה סנסציונית על אודות משפטו של דיפלומט צרפתי שהבריח בשובו לארצו זמרת אופרה סינית. כותרות כלי התקשורת לא עסקו בהברחה הרומנטית, אלא בכך שלאחר יחסים של 20 שנה התגלתה האהובה כגבר לכל דבר. משפטו של הדיפלומט השבור וגם המחזה והסרט "מ' בטרפליי" שבאו בעקבותיו לא הבהירו אם הדיפלומט ידע את זהותו של האהוב, אבל הם העמידו גם את גברי מזרח אסיה כמושא נשי של תשוקות אוריינטליסטיות.

יותר מכל דרמה רומנטית אחרת מותיר סיפורה של צ'וצ'ו-סאן תהיות עגומות בנוגע לקשר בין זנות לנישואים ועל מעמדן של נשים ברחבי העולם בעת המודרנית. מפתיעה פחות היא נטייתה של יצירה אמנותית, בייחוד זו הנכתבת בידי גברים, להתמקד בהיבטים רומנטיים ולהתעלם מהמציאות הקשה שבה חיות נשים, לא כל שכן בתלות הכלכלית בין נשים לגברים שאנו נוטים לקרוא לה נישואים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ