הטעות הגדולה השנייה - כללי - הארץ

הטעות הגדולה השנייה

המחדל היה לא רק ב"קונצפציה" הישראלית, אלא גם באי-הבנת הקונצפציה של סאדאת: מלחמה כוללת עם יעד מוגבל. ועדת אגרנט לא התעניינה בזה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סימני השאלה שהתעוררו בעקבות מלחמת יום הכיפורים לא מצאו מענה בדו"ח אגרנט, שהתפרסם לפני 30 שנה. הדו"ח, שאותו הכינו חמישה אישים - בהם שני שופטים בבית המשפט העליון ושני רמטכ"לים לשעבר - רק החריף את הוויכוחים והעניק להם גוון פוליטי על מידת אחריותו של הדרג המדיני למתרחש בתחום הביטחוני. אחד משרי הממשלה, יצחק רבין, הרחיק אז לכת והציע לממשלה שלא לקבל את הדו"ח - כלומר, לא לאמץ את מסקנותיה.

הספקות בדבר חוסר הגינות משפטית בדו"ח נשארו עד היום. ראיה לכך היתה הרצאתו של האלוף אילן שיף, כשהיה נשיא בית הדין העליון לערעורים של צה"ל. הכותרת להרצאתו היתה "קץ עידן התמימות", והוא הוכיח בה כי דו"ח אגרנט אינו מאוזן במסקנותיו האישיות. הוא הצביע לא רק לעברו של הרמטכ"ל בעת המלחמה, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), לעומת שר הביטחון משה דיין. טענתו של שיף היא, שהוועדה לא איפשרה למעשה לאלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, להתגונן מפני ההאשמות נגדו. פעמיים פנה גונן לבג"ץ ונדחה. למעשה, סתמו את פיו.

מנדט מוגבל לחקירה

במבט לאחור, ברור כי הטעות המתודולוגית החמורה של הוועדה נבעה מהמנדט המוגבל שלה. הממשלה ביקשה לחקור רק את תחילת המלחמה, ההכנות וההחלטות לקראתה. התוצאה: בחינת רק של מה שאירע לפני המלחמה ובמשך עוד שלושה ימים מתוך 18 ימי לחימה. הימים הראשונים היו חשובים מאוד, אך אין הם משקפים את הסיום. מבחינה זו, הוועדה עשתה בקושי חצי מלאכה; היא מתארת רק תמונה חלקית של המלחמה. נוצר עיוות בלתי נמנע בהצגת הדברים לציבור.

מדוע התקבלה מדו"ח אגרנט תמונה של ההפתעה שבה נתפש צה"ל, ודבר לא נאמר על ההתאוששות הצבאית הנדירה שלו בשינוי המצב בסיני וברמת הגולן? מדוע התמקד הדו"ח בחציית תעלת סואץ על ידי הצבא המצרי, ודבר לא נכתב על כיתור הארמיה המצרית השלישית על ידי צה"ל במבצע צליחה נגדי מבריק? מדוע התמקדו בהתמוטטותו של קו בר-לב בלי לציין את העמידה המוצלחת של קו המוצבים ברמת הגולן? מדוע עסקו רק בכישלונו של חיל האוויר בהתקפה הפותחת על טילי הנ"מ המצריים והסוריים, ולא ביכולתו להפיל בקרבות אוויר מאות מטוסי אויב? וכך הלאה.

התמונה החלקית העמיקה את החשד שהאשמים, ראשי צה"ל, סומנו עוד לפני שהוועדה החלה בעבודתה. על הכישלון בתחילת המלחמה צריך היה להעיר הערות קשות, אך בלי להתייחס לשלבי סיום המלחמה - כשהאמריקאים והרוסים מאיימים על ישראל להפסיק את האש - אי אפשר לנתח את דרג המצביאים במלחמה. אם הוועדה מתבקשת לעסוק רק בשלב ההפתעה והכישלון, ולא בשלב שבו מצליח צה"ל לשנות את המצב בשדה הקרב ואף להגיע לטווח תותחים מדמשק ומאה קילומטרים מקהיר, מתבסס החשד כי היא התמקדה מלכתחילה בחיפוש הכישלון של ראשי הצבא. זה היה אמנם המנדט שקיבלה, אך הוועדה לא טרחה לומר מלה אחת על כך שקיבלה מנדט חלקי, העלול לעוות את התמונה.

הציבור זועזע מהמלחמה, ודו"ח אגרנט הגביר את החשד שמישהו מבקש להגן על הדרגים המדיניים. מאוחר יותר התפרסמו דברים מדהימים על הסימביוזה השלילית שהיתה בין הדרג המדיני והדרג הצבאי, שבמסגרתה הוחלט להסתיר כי קיימת סכנת מלחמה. הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב חשף את הקשר במאמריו ובביוגרפיה של דדו. היתה זו ישיבת שרים מצומצמת עם כמה אלופים; ראש הממשלה גולדה מאיר ניהלה אותה, והוחלט בה להסתיר מהאמריקאים ומשרי הממשלה האחרים כי קיימת אפשרות סבירה שמצרים תפתח במלחמה. החשש היה שעקב הסכנה ילחצו האמריקאים על ישראל ללכת להסדר עתיר ויתורים. אנשי הצבא, ובהם הרמטכ"ל וראשי המודיעין, שימשו אז עדים להחלטה כיצד לא לספר לשרים האחרים את מלוא הפרטים החשובים, ולמעשה להונות אותם. זו אחת הפרשיות המוזרות שקדמו למלחמה ומעידות על אופי השלטון באותם ימים. בדו"ח אגרנט אין מלה על ישיבה זו או על התופעה בכלל, המוכיחה שהדרג המדיני הבכיר וראשי צה"ל היו שזורים זה בזה בכל הקשור למלחמת יום הכיפורים.

התמקדות בפרטים טכניים

עיקר תשומת הלב של דו"ח אגרנט הוקדש למודיעין. המסמך הצביע על מחדל חמור, שנרשם מאז כדוגמה בהיסטוריה הבינלאומית לטעויות מודיעיניות גדולות. אך דו"ח אגרנט לא הצליח להגיש ניתוח אינטלקטואלי אמיתי של המחדל המודיעיני ב-1973. הוא התמקד בפרטים הטכניים של הכישלון, והקדיש מעט מאוד מקום להתפתחותה של הערכה מוטעית כל כך. הכישלון לא היה רק של שלושה-ארבעה אנשים בצמרת המודיעין; היו שם עוד שותפים פעילים למחדל, שיצאו מהדו"ח ללא שריטה.

בדו"ח אגרנט על המודיעין אין גיבורים, להוציא שניים שזכו בצדק לשבח. סגן אלוף אבי יערי, ראש ענף סוריה, שהתריע יחד עם סגן אלוף זוסיה קניאז'ר על מערך למלחמה קרובה של הצבא הסורי. השני שזכה לשבח היה סגן בנימין סימן-טוב ממודיעין פיקוד הדרום, שהתריע כי פניו של הצבא המצרי אינם לתרגיל צבאי גדול אלא למתקפה כללית. ההתרעות של שניהם נדחו, כידוע, ויערי אף ננזף כשנקט פעולה אישית בפיקוד הצפון.

גם בנוגע למחדל המודיעיני הוציאה ועדת אגרנט את הדרג המדיני ללא אשמה. כיום הגישה שונה: מרגע שהמודיעין מדווח לדרג המדיני מה שהוא מדווח, נהפך הדרג המדיני לשותף באחריות - אלא אם טען שאינו מקבל את ההערכה. מה שהיה מונח בבסיס הטעות המודיעינית ב-1973 לא היה הססנות בהערכה או טענה כי קיימים פערים בידיעות, אלא הביטחון העצמי שהכל ידוע - לא רק בנוגע ליכולתו של האויב אלא גם בנוגע לכוונותיו. המודיעין ראה את פריסת הצבא המצרי והצבא הסורי, אך החליט שאין בכוונתם לצאת למלחמה. אחד הלקחים שהופקו אחרי המלחמה היה שאין להחליט יותר על כוונות האויב על סמך מה שחושבים, אלא על סמך מה שרואים. אם מדובר בהיערכות מסוכנת - יש להיערך נגדה, גם אם חושבים שהכוונות אינן למלחמה. מי שהוביל את המסקנה הזו היה הרמטכ"ל שמונה אחרי מלחמת יום הכיפורים, רב-אלוף מרדכי גור.

והנה, ערב מלחמת המפרץ האחרונה התקבלה ההחלטה לחלק מסיכות גז לאזרחי ישראל משום שאיש מהמנהיגים לא היה מוכן ליטול אחריות שלא לעשות זאת. כך היה גם ערב מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991. ב-2004 גררה ההחלטה ביקורת על צה"ל, שפעל לפי הגישה שהתפתחה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הדור החדש טוען כי בהתחשב בכוונות האויב היה צריך לאזור עוז, לא לחלק מסיכות גז לציבור ולא לשים לב לסימנים בשטח, כמו תרגילים עיראקיים במטוסים ללא-טייס.

הטעות וזו שבעקבותיה

ועדת אגרנט לא הבינה שהמודיעין עשה טעות גדולה שנייה, שתוצאותיה היו חמורות. על הטעות הראשונה מרבים לדבר - זוהי "הקונצפציה". הנחת היסוד בקונצפציה היתה שמצרים, ועמה סוריה, לא תצא למלחמה כל עוד אין ברשותה כמה מערכות נשק שיאפשרו לה להתמודד עם ישראל. מערכת נשק אחת היתה מטוסים מתקדמים שיאפשרו למצרים לחדור לשטח ישראל, להרתיע אותה ולאזן את יכולתה האווירית. מטוסים כאלה היו לרוסים, אך מוסקווה סירבה לתת אותם למצרים. מערכת נשק שנייה היתה טילי קרקע-קרקע לטווח בינוני שבאמצעותם תוכל מצרים לאיים על מרכזי האוכלוסייה בישראל ולהרתיע תקיפה ישראלית בעומק מצרים, כפי שעשתה במלחמת ההתשה. גם אותם סירבו הרוסים למכור למצרים.

אחרי שנפלה ההחלטה על הקונצפציה, החלה הטעות המודיעינית השנייה. השאלה החשובה שהיתה צריכה להישאל ולא נשאלה, לא במודיעין ולא בהערה כלשהי בדו"ח ועדת אגרנט, היא: אם אכן צודק המודיעין הישראלי בקונצפציה שלו, והמצרים אינם משוכנעים שינצחו בלא מערכות הנשק החיוניות, מה יעשה הנשיא אנואר סאדאת? האם יחליט לדחות את המלחמה עד שמצב כוחותיו ישתפר וארצו תקבל את הנשק הדרוש, כפי שהציע לו שר המלחמה מוחמד סאדק? ואם אינו מוכן לבלוע את הגלולה המרה הזו, מהן האופציות הצבאיות האחרות העומדות לרשותו? אילו המודיעין הישראלי היה מתעמק בכך, ייתכן שהיה מאתר את האופציה האחרת, ומספק על פיה תוכנית הגנתית שונה מזו שהיתה לצה"ל.

אילו המודיעין הישראלי היה חודר, בסוף 1972, עמוק יותר לתחומים שאינם צבאיים במצרים, היה מגלה כי במוסד למחקרים אסטרטגיים של "אל-אהראם" מתנהל ויכוח על הנושא. במסגרת המכון נכתבה גם עבודת מחקר על ידי סגן ראש ממשלת מצרים בעבר, מוסטפא חליל, כיצד להשתמש בנשק הנפט ככלי במאבק נגד ישראל. תוכנית חרם הנפט הופעלה מיד עם פרוץ המלחמה. מראשי המוסד למחקרים שמעתי, כי במקביל נידונה במכון עבודת מחקר על מלחמה מוגבלת במטרותיה.

זו היתה התפישה של סאדאת: מלחמה כללית עם מטרות מוגבלות, כדי להשיג תפנית אסטרטגית. קודמו, גמאל עבד א-נאצר, ניסה לממש זאת באמצעות אש ארטילרית בלבד במלחמת ההתשה; מהר מאוד התברר לו כי לא די באש בלבד. הוא חשב שהאבידות יניעו את ישראל לסגת מהתעלה, אך אבידותיו היו גבוהות יותר וצבאו לא עמד בלחץ חיל האוויר הישראלי. מצרים הסיקה ממלחמת ההתשה את הלקחים הנכונים. במקביל גברה המעורבות הרוסית, שהתבטאה גם בנוכחות צבאית במצרים.

סאדאת אמר לראשי צבאו שלא די באש. בהתחשב ביחסי הכוחות, אין הוא מצפה ליעדים רחבים. הוא רוצה שהצבא יחצה את התעלה ויתפוש רק 100 מטרים רבועים בסיני (היו שציטטו אותו כי יסתפק בעשרה מטרים). התנאי הוא, שהצבא יחזיק את השטח הזעיר עד שהמעצמות יכפו על צה"ל הפסקת אש. לא להכריע את צה"ל; לא להגיע לגבול סיני-ישראל; לא לפגוע בלב ישראל; לא לדרבן את ישראל להרהר באפשרות של שימוש בנשק גרעיני להגנתה. להסתפק במאה מטרים בסיני, קרוב לתעלה. כך יצליח להניע את הגלגל המדיני, לגרום ללחץ על ישראל למשא ומתן שבו יהיה עליה לוותר על כל סיני. הפעם היו כאלה בין ראשי צבאו שהסכימו לתמוך בו, ולחשוב כי במחיר אבידות כבד יצליחו לעשות זאת ואולי להפתיע את צה"ל.

זו היתה הקונצפציה האלטרנטיווית של סאדאת, שבישראל לא הבחינו בה משום שכולם היו בעד מלחמה כללית בעלת מטרות צבאיות נרחבות וקשות - ואילו סאדאת חשב במושגים של מלחמה כוללת, אך עם יעד טריטוריאלי מצומצם. את מטרתו האסטרטגית השיג, ובפחות אבידות משהיה מוכן להקריב. בסיני פעלה הקונצפציה של סאדאת, ואילו ברמת הגולן נחלו הסורים כישלון צבאי.

האלטרנטיווה של סאדאת

המעניין הוא, שסאדאת הסתיר את הקונצפציה השנייה שלו לא רק מהמודיעין הישראלי, אלא גם מהסורים. הוא ידע שאם יגלה לחאפז אל-אסד לפני המלחמה כי יעדיו הטריטוריאליים מצומצמים, יסרב האחרון להצטרף למלחמה - הסורים יחששו כי בתפישה אסטרטגית כזו, אם החזית הסורית תיפרץ, סאדאת יפקיר אותם. מה עוד שברור שמי שנוקט גישה כזו מבקש מלכתחילה להשיג הסדר עם ישראל.

המודיעין לא פיצח זאת, וועדת אגרנט לא עסקה בסוגיה אחרי המלחמה. כדי להתמודד עם היעד הטריטוריאלי המצוצמם של סאדאת, היה צריך להכין אחרת את תוכנית המגננה. לא להסתמך על כך שכעבור כמה ימים יגיעו כוחות המילואים וישנו את המצב. היה צריך לעשות מאמץ גדול מלכתחילה כדי שחציית התעלה תיכשל. נדרש היה כוח צה"לי גדול יותר בשלב הפתיחה, כדי לא לאפשר לצבא המצרי לתפוש שטח לזמן ממושך. צריך היה להכין אחרת את הכוח בקו בר-לב. לפנותו כליל לפני שפורצת המלחמה או לעבות אותו, כך שלא יוכלו להשתלט עליו במהירות. כל זה לא נדון, מפני שלא חשבו על תפישה אסטרטגית כפי שאימץ סאדאת.

חבל שבעתיים, שהמודיעין לא היה מוכן להתפנות אחרי המלחמה לחקירה פנימית. ראש אגף המודיעין החדש, האלוף שלמה גזית, רצה שהאגף שלו יתאושש מהר ויעסוק בהווה ובעתיד. הוא חשש כי חיטוט בפצעים יקרע את המודיעין. חבל שלא מינה צוות שיאסוף את החומר ואחרי תקופה תתחיל הבדיקה הפנימית.

המודיעין הישראלי התאושש מכישלונו במלחמת יום הכיפורים, אך הכתובת נשארה מאז על הקיר. לא בגלל דו"ח אגרנט, אלא עקב הטראומה שעברו צה"ל והציבור כולו. ביטחונו העצמי של המודיעין חזר אליו במשך הזמן, לעתים בצורה מופרזת. לא חלף זמן רב וכל זרועותיו לחמו בנחישות נגד הרעיון של מינוי יועץ מיוחד לראש הממשלה לענייני מודיעין או מינוי ועדת שרים לענייני מודיעין. כיום - כשהחזית המודיעינית התרחבה למדינות רחוקות כאיראן, לוב ופקיסטאן, וכוללת במקביל גם את מפלצת הטרור האיסלאמי - עולות הסכנות של הפתעה מאסיווית חדשה, כמו זו של 1973, ואולי חמורה יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ