בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשרה חושבים כך, לוי חושב אחרת

השופט אדמונד לוי

תגובות

במשנה, במסכת עדויות, שואל ר' יהודה מדוע מזכירים בהלכות שיפוטיות את דברי היחיד בין הרבים, שהרי "אין הלכה אלא כדברי המרובין". ובלשון פשוטה, מדוע נהוג לייחס חשיבות לעמדת מיעוט. התשובה לכך היא שדברי היחיד נזכרים, "שמא תיצרך להם שעה ויסמכו עליהם". כלומר, עמדת המיעוט תהיה רלוונטית יום אחד.

קול היחיד של השופט אדמונד לוי, אחד כנגד עשרה מעמיתיו בבית המשפט העליון, שלפיו החלטת הממשלה וחוק יישום ההתנתקות "תרופתם היא להתבטל ולעבור מן העולם", הוא, ככל הנראה, פסק הדין ה"אקטיוויסטי" ביותר שניתן אי פעם בבית המשפט העליון, בבטלו החלטה ממשלתית וחוק של הכנסת שמטרתם מדינית-פוליטית. קשה להניח שיום יבוא ורוב של שופטים בבית המשפט העליון יסמוך את ידיו על השקפת לוי העושה את בג"ץ, הלכה למעשה, ל"ממשלה-על" ול"כנסת-על".

גם חוקרים וסטודנטים למשפטים ולמדעי החברה, המגלים בשנים האחרונות שבג"ץ יוצר נורמות ושהוא מעצב חברתי הפועל לא רק כמוסד משפטי "נייטרלי", לא יוכלו למצוא בין עשרות אלפי פסקי הדין שניתנו מאז קום המדינה, פסק דין שפולש באופן כזה לשדה האש של מדיניות החוץ והביטחון ושל הפוליטיקה.

בג"ץ ביטל בעשר השנים האחרונות - מאז החלה "המהפכה החוקתית", בדמות חוקי היסוד על כבוד האדם וחופש העיסוק - הוראות חוק שפגעו בזכויות יסוד כחופש העיסוק, החירות האישית וזכות הגישה לבג"ץ עצמו. אבל מעולם לא נעשה הדבר ביחס לחוק שמטרתו ליישם תוכנית מדינית-פוליטית.

הסכמים בעלי אופי מדיני אמנם מצאו את דרכם לבג"ץ, אבל נשלחו מעל פניו בהיותם מחוץ ל"גלקסיה המשפטית". מול הפסיקה העקבית ובניגוד לעמדת עשרת עמיתיו פסק לוי, שהחלטת הממשלה נולדה "בחטא" המלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל ובפגיעה ש"אין קשה ממנה בזכויות יסוד"; שחוק יישום ההתנתקות התקבל שלא ל"תכלית ראויה" (כדרישת חוקי היסוד מחוקים רגילים הפוגעים בכבוד האדם, או בזכות לקניין או בחופש העיסוק); שיישום ההתנתקות יוביל ל"ימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל... לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי".

* * *

פסיקת הרוב מתייחדת בהיותה "אנונימית", כשבראשה מצוינים שמות כל שופטי הרוב, בראשות נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בלי שניתן לדעת מי כתב את פסק הדין. פסיקה כזאת באה להבליט את אחדות השורות. הפגנת אחדות כזאת היתה, למשל, בפסק הדין שדחה את עתירת 415 המגורשים בשנת 1993, שספגה גם על כך ביקורת.

לוי מבקש בפסק דינו להידמות לשופטי הרוב. הוא כותב, כמותם: "שופטים אנו ולא פוליטיקאים, ותפקידנו אינו להחליף את הרשות המחוקקת ולא את הרשות המבצעת, אלא רק לבדוק את חוקתיות מעשיהם". אבל האמונות והדעות שלו עולות מכל שורה שנייה בפסק דינו, המחזיק יותר מ-50 עמודים. לוי אומר כי ההתנתקות היא "רעידת אדמה של ממש", הנוגעת ב"זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, זכות שאפילו שלטון זר ששלט כאן ביד רמה עד לשנת תש"ח לא העז לפגוע בה על ידי עקירתם של יישובים ממקומם, גם אם אלה היו יישובים שהוקמו ללא הסכמתו".

עמדותיו העצמאיות והנחרצות של לוי אינן מפתיעות. הוא ידוע כמי ש"לא עושה חשבון לאיש". הוא השופט הבכיר היחיד שמילא תפקיד פוליטי מטעם מפלגה (חבר מועצה וממלא מקום ראש העיר רמלה מטעם תנועת חרות בשנות ה-70), אבל מעמדו השיפוטי הושג בזכות איכויותיו כשופט.

כשנבחר לעליון בשנת 2001, כשמאיר שטרית היה שר המשפטים, הועילו לו מוצאו, הכיפה שלראשו ועברו בחרות, אבל כל שופטי העליון תמכו בו על רקע מומחיותו במשפט הפלילי וניסיונו הרב. זה, בניגוד לשמועות שדיברו על דיל שנרקם בין השר לבין נשיא בית המשפט העליון, שקצהו השני היה בחירתה של אילה פרוקצ'יה.

לא ייפלא אם לוי, שלא הרבה להשתתף ב"פגישות הקפה" של שופטי המחוזי בתל אביב, חש כנטע זר בעליון. ייתכן שהוא שואב את כוחו השיפוטי דווקא משום שאינו סבור כי הוא חייב דבר לאיש או לאסכולה רווחת זו או אחרת.

לוי השמיע קול נגד החלטת האוניברסיטאות לבטל את שיטת המצרף בהליכי הקבלה ללימודים, שלדבריו נועדה לעזור "לאחמד מטירה, ללוי מיקנעם ולכהן מאופקים". הוא עמד בראש הרכב שהורה למי שהיה אז סגן הרמטכ"ל, האלוף דן חלוץ, להסביר את "עמדתו הערכית" בשאלת הריגת חפים מפשע בעקבות ההפצצה לסיכול-חיסול של סלאח שחאדה, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בעזה. רבים ראו את התערבות בג"ץ בעניין זה כ"אקטיוויזם" בלתי סביר.

בנובמבר האחרון צירף לוי את קולו לשופטים מישאל חשין ודורית ביניש וקבע כי יש למנוע את חזרתו של השר צחי הנגבי למשרד לביטחון פנים, גם אם לא יוגש נגדו כתב אישום בפרשת המינויים הפוליטיים. בג"ץ דחה את העתירה בנושא ברוב של ארבעה שופטים נגד שלושה. לוי הציב את עצמו כמי שמוכן להפעיל ביקורת שיפוטית בתחום של האתיקה הציבורית-הפוליטית ולא להותירה לפוליטיקאים בלבד. האקטיוויזם של ברק נראה מחוויר לעומת זה של לוי.

בפסק הדין בעניין ההתנתקות הגיע לוי לשיא של התחברות שיפוטית לזירה הפוליטית. לא יכול להיות ספק בכך שקולו עוד יישמע ואולי אף יצטרפו אליו שופטים מההרכב הנוכחי או מאלה שייבחרו אליו בקרוב.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו