בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחקו אותם

בבית אריה-עופרים לא שואלים אם היישוב ייכלל בתוכנית ההתכנסות, אלא מתי היא תצא לפועל

4תגובות

1. למחרת הבחירות לכנסת נשמע יורם וינר כאילו עולמו חרב עליו. לא בגלל התוצאות, אלא מכיוון שכבר ראה את סופו הטרגי המתקרב של ביתו. מראשוני המתיישבים בבית אריה, שנסחף אחר חזון העלייה על אדמת טרשים שכאילו חיכתה שיגאל אותה, הוא בנה בית יפה, עם רעפים אדומים וחניה פרטית. וגם גינה קטנה. אחרי פינוי גוש קטיף, לבו ניבא לו שהוא וחבריו הבאים בתור. שאי אפשר לעצור את דהירת הנסיגה או ההתנתקות או ההתכנסות.

הוא רואה באלה ביטויים סטריליים שמסווים מחלה יהודית חשוכת מרפא, שנחשפה בקיץ האחרון ברצועת עזה. משחר ילדותו גדל עם האמונה שהציונות היא העלייה לקרקע, עתה הבין במאוחר שהציונות היא גם ירידה מהקרקע. מהקרקע שעליה יושב ביתו. "בטח שאני יודע מה יהיה אתי", קולו השבור הסגיר תחושה של בגידה, "מה זה כבר ישנה לי? הרי יעשו לי בסוף טרנספר נאצי כפי שעשו ליהודים בגוש קטיף. הרי ברור לי שיביאו אלפי חיילים ומאות בולדוזרים כדי לסלק אותנו".

בהתחלה חשב שהוא וחבריו יישבו על האדמה החדשה לנצח. כשעלו על הקרקע ב-1981, לא העלו על דעתם, התושבים החדשים של בית אריה, שלא ירחק היום וימצאו עצמם בני ערובה של מציאות פוליטית מתעתעת. תמיד ראו בעצמם ישראלים של אמצע הדרך, מעמד בינוני, חילונים שקרובים לערכי היהדות וההתיישבות. מה בסך הכל רצו? פיסה של איכות חיים במרחק 30 דקות נסיעה מתל אביב.

אף שראו עצמם "מתנחלים רכים", הם האמינו שקרבתם למרכז הארץ מבטיחה את ישיבתם לנצח. "זה היה משהו מיוחד לבוא לבית אריה", נזכר וינר, קצין משטרה בדימוס, שעזב את ביתו ברמת גן והקים בית חדש בבית אריה לפני 17 שנה. וינר נמנה על הבודדים ביישוב שעקרו לשומרון בשל להט אידיאולוגי. "זה לא היה כמו לעבור מרחוב בן יהודה לרחוב דיזנגוף. באנו לכלום והפכנו את הכלום לגן עדן. האדמה היתה ריקה והיו רק סלעים מסביב. אני ואשתי באנו כדי ליישב את ארץ ישראל וחוץ מזה החלום שלי היה לגור בבית פרטי עם חניה משלי. כל החיים חלמתי על חניה פרטית שלי בלבד ועל גינה שלי בלבד. זו היתה הזדמנות יוצאת מהכלל והגשמתי אותה. אבל איש לא אמר לי שאני הולך לגור שם באופן זמני".

הם בנו את עתידם במידה רבה על כתפיו הרחבות והפטריוטיות של אריאל שרון ועל אהבתו לאדמה. עד שבאו זמנים אחרים. אחרי שמחק את יישובי גוש קטיף מהמפה הישראלית, נותרה מהאיש הנערץ מזכרת עגומה, מימים לא רחוקים. בסוף הדרך הראשית במרכז היישוב, נבנה למענו "מצפה שרון" שממנו אפשר להשקיף על שפלת החוף. ביום בהיר אפשר לראות בבירור את המגדלים הגבוהים של תל אביב ואת המסה האורבנית מסביב.

לפני שנבחר לראש ממשלה נהג שרון להביא את אורחיו ל"מרפסת של המדינה", כדי שיראו עד כמה צרות מותניה של ישראל ועד כמה גדולה חשיבותן האסטרטגית של בית אריה וההתנחלויות הסמוכות.

"אתה רואה את הבתים ממול?" שאל את פעם את אורחו, מושל טקסס ג'ורג' בוש. "לא!" השיב האורח האמריקאי, שבאותם ימים טרם נשבה ברעיון לרוץ לבית הלבן. "אלה הבתים של תל אביב", השיב הגנרל הישראלי בטון חמור סבר אחרי שהושיט לו משקפת, "ושם זה חוף הים של תל אביב, ויותר שמאלה זה נמל התעופה בן-גוריון ושם ימינה הבתים של ראש העין". בוש השקיף על הנוף, מתקשה להסתיר את התפעלותו מההרצאה האסטרטגית. שרון המשיך: "אדוני המושל, אם חלילה נצא מכאן, נישאר עם מותניים צרות של כמה קילומטרים בלבד בין הגבול המזרחי לים".

"אני יכול להבין את זה", השיב בוש, "זה יהיה ממש שיגעון".

המרפסת עודה במקומה, אך דומה שאיש לא מתעניין בה. בימים ההם טרדה את מנוחתם של התושבים גדר ההפרדה שעמדה להקיף את יישובם. היכן תעבור? האם תחצוץ בינם לבין הכפרים הפלשתיניים? היה ברור שאם תעקוף אותם ממזרח, יסופחו למדינת ישראל. אם תיבנה ממערב, ימצאו עצמם מעבר לקו הירוק, מחוץ לשטחה הריבוני של ישראל.

"מבחינתנו זה כמו להיות או לחדול", הסביר מרק אסיה, ששימש ראש המועצה עד לפני שנתיים, "אם הגדר תשאיר אותנו בחוץ, זה רק עניין של זמן עד שבית אריה ועוד כמה התנחלויות יתרוקנו מתושבים. כי מי ירצה לחיות מחוץ למדינה? מי ירצה לבוא אלינו? אם נהיה מחוץ למדינה, זה הסוף שלנו". לבסוף נבנתה הגדר מערבית ליישוב.

2. תוצאות הבחירות האחרונות חשפו עד כמה הפנימו התושבים את לקח גוש קטיף. התוצאות הוכיחו ששוחרי תוכנית ההתכנסות גרפו את הקופה. בבחירות 2003 הצביעו יותר מ-80% למפלגות ימניות, בתקווה שיערבו להמשך ישיבתם. הליכוד לבדו זכה בכמעט 70% מהקולות. עתה הכל השתנה. הליכוד צנח ל-27% והמפלגות שהטיפו לנסיגה ועקירה קיבלו את רוב הקולות.

"זהו, נגמר בשבילי הסיפור", התעצב וינר אחרי הבחירות, "מבחינתי זה יהיה גירוש נאצי. איפה בעולם קרה שעם יגרש את בני עמו ויעשה לו טרנספר? אתה שואל אותי לאן אלך? יש לי רק שתי אפשרויות. או שאשאר פה תחת כל שלטון או שאלך לעזאזל. אני כבר בן 71 וזו הרגשה איומה. לפעמים אני חושב שחבל שהקימו מדינה יהודית, כי היא כל הזמן אוכלת את יושביה".

תוגתו של וינר אינה נחלת הכלל. ביום הבחירות אפשר היה להתרשם מהשינוי, או אולי ההתפכחות, שהתחוללו בקרב התושבים. הם דיברו סרה במפלגות הימין בדרכם לקלפי, אבל התייחסו בנימה מתונה לעזיבה אפשרית בעתיד. כאילו הבינו שבאו להרפתקה, שהגיעה עתה לסיומה. זו היתה ההרגשה גם בעופרים הסמוכה, שהוקמה ב-1989.

לפני כשנתיים אוחדו בית אריה ועופרים ליחידה מוניציפלית אחת, שמונה כ-3,000 תושבים. "רצינו לבנות את סביון של השומרון", הסביר אבינועם מגן, מתנחל רך, כהגדרתו, שהתיישב בעופרים כדי לרכוש חיים טובים בעלות נמוכה. "באתי לעופרים כי אתה קרוב למרכז הארץ אבל מרגיש רחוק. איפה תמצא אוויר כזה, נוף כזה, איכות חיים כזאת. זה המקום שבו אני רוצה שהילדים שלי יגדלו. אנחנו לא מתנחלים רגילים. לרוב התושבים יש נטייה פוליטית ימנית, אבל איש מהם לא יעלה על בריקדות אם ידרשו מאתנו לעזוב. פוליטית אנחנו על הגבול, ממש כמו המיקום של עופרים. אבל זה לא נעים להיות מחוץ לגדר של מדינת ישראל".

אביתר נהרי, אף הוא תושב עופרים, חושב שזו תהיה "פדיחה", כהגדרתו, אם ישראל תדרוש ממנו ומחבריו להתפנות. "יש לנו חיים קהילתיים עם הערבים השכנים וחבל להפסיק אותם", הוסיף, ספק ברצינות ספק בהלצה, "וחוץ מזה זה מקום ביטחוני. תן לי מאג ואני פוגע לך בטייס של אל על באוויר. עם משקפת אני אפילו רואה את הפרצוף של הטייס. אז איך אפשר לצאת מפה? מי שיושב כאן שולט לא רק על שדה התעופה, אלא על המטוסים כשהם באוויר".

3. השאלה בבית אריה-עופרים אינה אם היישוב ייכלל במסגרת תוכנית ההתכנסות, אלא מתי היא כבר תצא לפועל. יש מי שחושבים שמהר יותר זה גם טוב יותר. זו המסקנה שאליה הגיע אלי הררי, 13 שנים תושב המקום. הוא וחברים נשבו ברעיון לכנס התנחלויות לגושים גדולים ומוגנים. "זהו, אי אפשר יותר לשחק משחקים", הסביר, "צריך להגיע להסדר וזהו. אם רוצים לפנות, שיפנו וזהו. ואני אומר את זה בתור איש ליכוד שעזב את הליכוד. כמו הרבה תושבים כאן".

בתוך אווירת הספק שמנקרת בלבם של התושבים, יש מי שעדיין דבקים באמונתם כמו ביום הראשון. בת שבע חרמוני היתה בין הראשונים שעלו על אדמת הטרשים בטרם נהפכה ליישוב. אביה, מיכאל דקל, שימש בעבר סגן שר החקלאות מטעם הליכוד, שלא לומר סגן שר ההתנחלות. הוא בילה ימים ולילות בשטחים ורכש לעצמו הילה של חנקין, "גואל הקרקעות". בת שבע נשבתה בקסם "גאולת הקרקע" ועקרה עם משפחתה מנורדיה לבית אריה. בשנים האחרונות נקלעה אף היא לאווירת האי ודאות שפשתה ביישוב. עתה נחתה עליהם תוכנית ההתכנסות של שרון-אולמרט והתברר עד כמה היא קורצת לרבים בקרב התושבים.

"האי-ודאות זה המכה של האנשים כאן", הודתה, "הם מאוד מוטרדים ממה שיהיה. האמת? אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד ואיך הוא ייראה. ועוד יותר מזה, לא לכל אחד יש חוסן נפשי לעמוד במצב הזה, שאתה לא יודע אם בשנה הבאה תהיה כאן או שתפונה מהבית שלך".

ורק יורם וינר נותר ספון בעגמומיותו, ממאן להתנחם. הבחירות הוכיחו לו שעמו לוקה במחלה של נדודים אין-סופיים, שממנה סבל אלפיים שנים בגולה. "לצערי, היהודים לא נרפאו מהמחלה גם אחרי שהקימו מדינה", התרעם, "הלוואי שהיינו אוהבים את אדמת ארץ ישראל לפחות כמו הפלשתינאים".



בית אריה. "אדוני המושל", אמר אריאל שרון לג'ורג' בוש, "אם חלילה נצא מכאן, נישאר עם מותניים צרות של כמה קילומטרים בלבד"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו