בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הר העצה הרעה ובראשו פנינה

מנשפים מפוארים בימי המנדט, דרך קרבות מלחמת ששת הימים ועד לניהול כוחות השלום של האו"ם - ארמון הנציב בירושלים תופס מקום של כבוד בפוליטיקה האזורית

תגובות

בין חללי המלחמה האחרונה בלבנון נמנו ארבעה חיילים מיחידת האו"ם שהוצבו בכפר אל-חיאם, שמצפון למטולה. הם נהרגו מאש הפצצה של צה"ל וממשלת ישראל התנצלה על הריגתם. שמם מופיע בסופה של רשימת חללי האו"ם באזור, המופיעה על לוח זיכרון שנקבע בגינה קטנה בכניסה הראשית לארמון הנציב העליון בירושלים. בתחילת הרשימה מופיע שמו של המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, שנרצח על ידי אנשי מחתרת הלח"י בירושלים בקיץ 1948, בסוף מלחמת העצמאות. לוח הזיכרון הקטן הוא אחד הדברים המושכים את לב הנכנסים למתחם הארמון, אחרי שחוצים את מבנה השער הבנוי כמגדל של מבצר עתיק. אין עוד שער כזה בארץ.

אם יש מבנה שלטוני מרשים בישראל, הוא לא נמצא בין בתי הממשלה בירושלים ולא בקריה בתל אביב, אלא בדרום מזרח ירושלים. זהו ארמונו של הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, שבנייתו הסתיימה ב-1933 על גבעה נישאה, הידועה בשם הר העצה הרעה. השם לקוח ממסורת נוצרית, שקישרה את ההר למקום משכנו של הכוהן הגדול בימי בית שני, אתו נועצו הכוהנים על הסגרת ישו לרומאים.

אף שארמון הנציב נשקף כמעט מכל מקום בירושלים והכל מזהים אותו, מעטים בלבד זכו לבקר בו. לאחר שב-1948 עזב אותו הנציב העליון הבריטי האחרון, סר אלן קניגהאם, העבירה ממשלת המנדט את מתחם הארמון לידי הצלב האדום הבינלאומי, שטיפל בנפגעים ובשבויים שהיו לצדדים במלחמה. בתום המלחמה, עבר הארמון, בהסכמת ישראל וירדן, מהצלב האדום לידי האו"ם. מאז, שוכנים בארמון וסביבו המיפקדות והמשרדים של יחידות האו"ם המוצבות באזורנו. תחילה הוא שימש את המשקיפים על הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 בין ישראל למדינות ערב, ולאחר מכן את יחידות האו"ם שהוצבו בגולן, בסיני ובלבנון.

שיחות ליד האח

האדריכל דוד קרויאנקר, שעוסק בתיעוד ובהחייאת מבנים בעלי ערך בירושלים, הקדיש פרק נרחב לארמון הנציב, בספרו על הבנייה בתקופת המנדט בירושלים. הוא כתב על "מיקומו הנפלא של הבניין, צורתו, חלליו הפנימיים וגניו המטופחים, שתאמו היטב את ההוד וההדר שנלוו לפעילויותיהם הרשמיות של ארבעת הנציבים העליונים שהתגוררו בבניין ופעלו בו מאז 1933. הם ערכו בבניין מסיבות וקבלות פנים מפוארות שהיו לשם דבר בארץ כולה".

רבות נכתב על הבניין המרשים וסביבותיו. עמוס עוז תיאר את המקום ומסיבת נכבדים שנערכה בו, בספרו "הר העצה הרעה". יהודה האזרחי כתב בספר "עיר, ארץ ושמים" עד כמה הוא מקנא בנציב העליון, "שתפס את המקום הפנטסטי ביותר בעולם (...) והקים ארמון ובכל בוקר שהוא מתעורר ופוקח עיניים (...) הוא יכול לראות מבעד חלונות ארמונו את הנוף הכי נשגב והכי הכי קדוש שבכל העולם, כאילו זה שלו".

כמעט כל מי שביקר בארמון בימי זוהרו סיפר על אולם הנשפים, שנודע בזכות האח הגדולה שבו, המצופה באריחי קרמיקה צבעוניים שעוצבו על ידי אמן ארמני נודע. רצפת העץ של האולם המפואר, נברשות הבדולח, תמונות מלכי אנגליה שעל הקירות והגלריה ששימשה את התזמורת - כל אלה היו לשם דבר בקרב תושבי הארץ הערבים והיהודים.

עוד לפני הביקור הראשון שלי בארמון, קראתי באחת מרשימותיו של יהודה ליב מגנס סיפור על פגישה אחת שהיתה לו בשנות ה-30, במסיבה באולם הנשפים של הארמון, בימי הנציב הראשון ששכן במקום, סר ארתור ווקופ. במסיבה הוא פגש אישיות ערבית ידועה באותם הימים - חליל אל-סכאכיני (אבו-סרי).

י"ל מגנס, רב רפורמי מארצות הברית בעל השקפות פציפיסטיות, שימש כנגיד ולאחר מכן כנשיא ראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים (מ-1925 ועד מותו ב-1948). הוא נודע, בין היתר, בגלל תמיכתו בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל ובשל מאמציו להגיע להבנה בין יהודים לערבים. בגלל עמדותיו אלה זכה מגנס לגינויים מצד אנשי הימין של אז, והסתכסך רבות עם דוד בן-גוריון ועם הנהגת היישוב.

סכאכיני, בן שיחו במסיבה אצל הנציב ווקופ, היה איש חינוך, בלשן וסופר מהחשובים שהיו בקרב ערביי הארץ. כאחד הבולטים בקהילה הנוצרית היוונית-אורתודוקסית, נקלע סכאכיני למריבות עם כוהני הדת היוונים. יומניו האישיים, מאז ימי מלחמת העולם הראשונה ועד אובדן ביתו בשכונת קטמון בירושלים, ב-1948, נחשבים כאחד המסמכים הפלשתיניים המרתקים ביותר.

אך טבעי היה, שמגנס ישאל את סכאכיני, בשעה שנפגשו, מה דעתו כערבי לאומי על רעיונותיו המתונים ועל שאיפתו לפשרה בדמות הקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. סכאכיני אמר לו, שבמקום תשובה הוא יספר לו סיפור קצר. מעשה בערבי שרכב על חמור במדבר, ראה בדרך עובר אורח הולך ברגל בכבדות והציע לו לרכב עמו על החמור. האיש נענה בשמחה ואחרי כברת דרך אמר לבעל החמור, שנדמה לו כי המשא כבד מדי לחמור שלו. לא נורא, ענה בעל החמור. רכבו השניים עוד זמן מה, ואז אמר האיש לבעל החמור, החמור שלנו בקושי סוחב. עצר בעל החמור ואמר לאיש: עכשיו אני מבקש ממך לרדת וללכת ברגל. מדוע? מפני שבפעם הראשונה אמרת לי "החמור שלך", בפעם השנייה אמרת "החמור שלנו", ובפעם השלישית בוודאי תאמר "החמור שלי". מגנס לא היה צריך לשמוע את הנמשל.

הפריצה אל ההר

כ-30 שנה אחרי המסיבה והפגישה בין מגנס לסכאכיני, ראיתי לראשונה את תוכו של ארמון הנציב. היה זה ב-5 ביוני 1967 - היום הראשון של מלחמת ששת הימים. הייתי חייל מילואים ביחידת סיור בירושלים, בפיקודו של יוסי לנגוצקי, שהיתה הראשונה שחצתה, בצהרי היום, את גבול שביתת הנשק לגדה המערבית של ממלכת ירדן. עשינו זאת אחרי שהצבא הירדני כבש את מתחם הארמון, שהיה שטח מפורז בחסות האו"ם.

היום היה מלווה בירי רב ובהפגזות. בכיכר הקטנה שלפני הכניסה לארמון עצמו בערו שני ג'יפים נושאי תותחים ירדניים. הכיתה שלי פרצה דרך השער הראשי של הארמון. בתוך הארמון היה עשן סמיך ומחניק וריח חריף של שטיחים בוערים. אמרו לנו לעלות מיד לקומה השנייה ולהציב מקלע על אדן החלון, הפונה לגן שמצפון, מכיוון שסביר להניח שהירדנים יתארגנו להתקפת נגד מכיוון זה. אני וחברי, הבמאי יצחק (צפל) ישורון, נכנסנו לאחד החדרים הפונים צפונה והנחנו את המקלע על אדן החלון. אבל לא היו חיילים ירדנים בגן ולא היתה התקפת נגד.

שמתי לב לנעשה בחדר. על לוח שיש ליד החלון היה הגה אוניה מיניאטורי מעץ, ששימש כמעמד לאוסף מקטרות נאות, חלקן עשויות שן ואחרות מגולפות בעץ כהה. הריהוט העיד, שמדובר בחדר מגורים ובמשרד של אדם רם מעלה. לא יכולתי לעמוד בפיתוי ושמתי מקטרת אחת עשויה שן בכיס, כמזכרת מיום הקרב. לפתע נשמע רעש מאחור, ומתחת למיטה הרחבה שבחדר זחל גבר צעיר למדי, בעל בלורית ושפם שחור, שגימגם בערבית ובאנגלית והרים את ידיו לאות כניעה. לקחנו אותו לקומת הקרקע אפופת העשן, שם הוא נצמד לפתע לאדם גבוה, לבוש מדים ועטור מדליות, שיצא מאחד המסדרונות. לא היה קשה לזהות אותו, כי תמונתו היתה ידועה למדי באותם ימים - ראש משקיפי האו"ם, הגנרל אוד בול. החדר שבו התמקמנו היה חדרו של בול והצעיר הערבי היה עוזרו.

לימים התיידדתי עם אבו-אנטון סניורה, שסיפר לי כי היה אחד מששת הפלשתינאים ממזרח ירושלים שעבדו בארמון ב-1967, בשירות האו"ם. ביום שבו פרצו בפתאומיות הקרבות בגדה, הם באו לעבודה כרגיל ובשעת ההפגזות והירי, הסתתרו עם המשקיפים במרתף הארמון. אחרי שהמשקיפים פונו מהבניין, נלקחו הערבים בשבי על ידי צה"ל, ושוחררו לאחר כמה ימים.

הפגישה עם הגנרל בול ריגשה אותי. עבדתי אז במרכז ההסברה שבמשרד ראש הממשלה ועמדתי לעבור לעבוד כעיתונאי ב"דבר", והנה נקרתה לי הזדמנות למלא תפקיד היסטורי: לבקש מאיש האו"ם הבכיר לשפוט בהגינות, שהרי הירדנים היו הראשונים שהתחילו במלחמה וכבשו את הארמון ולנו הישראלים לא נותרה ברירה אלא להגיב על התוקפנות. כנראה שהנאום שהתחלתי לשאת לא עשה רושם גדול על הגנרל, והוא קטע אותי וביקש שאקח אותו למפקד שלי. עברנו כמה חדרים ומסדרונות, ואז ערכתי היכרות בין בול ליוסי לנגוצקי. יוסי, שהיה טרוד בארגון החיילים ובחלוקת פקודות, העיף בי מבט, כאומר "אתה עם החוכמות שלך", ואני הסתלקתי משם.

בהמשך יצא הכוח שלי מהארמון, לכיוון מוצב ירדני סמוך. שוב היו יריות, פגזים ושריקות כדורים בין ענפי עצי האורן. פגז אחד נחת ליד הג'יפ שלנו, ורסיס ממנו ריסק את המימיה של צפל ושרט את פניו. חשבתי שזה עונש על המקטרת שלקחתי שלל. מילמלתי לעצמי משהו על כך שאני רוצה לחזור הביתה בדיוק כמו שיצאתי ממנו, הוצאתי את המקטרת שנדמה שצרבה בכיסי וזרקתי אותה הרחק, לשולי גן הארמון.

מחשבה לכל פרט

לפני כמה ימים נענה האחראי על ההסברה במטה האו"ם בירושלים, כריסטופר גונס (לשעבר עיתונאי בכיר בבי-בי-סי), לבקשתי לבקר במתחם. אף שכבר זמן רב משמש הבניין כמתקן צבאי ולא כארמון שלטון, ואף שהגן הגדול המקיף אותו מוזנח - קשה שלא להתפעל מיופיו של הארמון. האדריכל הראשי של הבריטים בארץ ישראל, אוסטין הריסון, הקדיש - יחד עם בכירי ממשלת המנדט - הרבה מחשבה ותשומת לב לכל פרט: עבודות האבן, החלונות, המרפסות, הכניסות, שילוב בין רעיונות מזרחיים למערביים, המגדל המרהיב והגנים המתוכננים בקפידה. כל אלה מאשרים את טענתו של קרויאנקר, לפיה מי שבונה מבנה שלטון כזה, על שטח של כ-65 דונמים, תיכנן להישאר בארץ ישראל שנים רבות. בכירי ממשלת המנדט לא חשבו, מן הסתם, שפלשתינה-ארץ ישראל תאבד לאימפריה הבריטית 15 שנים אחרי שסיימו את הבנייה.

החורשה הגדולה שמקיפה את הארמון ואת גניו מסתירה במידת מה את הנוף היחיד במינו הנשקף מהארמון: שולי מדבר יהודה עד ים המלח והרי מואב, עד פרברי עמאן; מצפון פרושה ירושלים העתיקה על חומותיה, הר הבית, והשכונות שסביב לה; ומדרום בולטת כיפתו של מבצר הרודיון שממזרח לבית לחם, מעל בתי השכונה היהודית החדשה שנבנתה על תעלות הקשר של המוצב הירדני מ-1967. שמה של השכונה תלפיות מזרח, אבל רבים עדיין קוראים לה שכונת ארמון הנציב.



ארמון הנציב. ב-1967 היה זה המקום הראשון אותו כבש צה"ל בגדה המערבית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו