שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מזכיר הקיבוץ הוא מעתה יו"ר ההנהלה

אם הקבוצות, דגניה א', השלימה בשבוע שעבר תהליך של הפרטה. מי שעובד יותר יקבל יותר והחלשים יקבלו את המינימום הדרוש לקיומם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל בן סימון

1. רוחו של גורדון שורה

במאבק העיקש שניטש ביניהן, ניצחה המציאות האפורה את האוטופיה. הסיבוב האחרון הסתיים בשבוע שעבר, כשמאות החברים הטילו את בחירתם בקלפיות שהוצבו ברחבי הקיבוץ. כשנספרו הקולות, התברר שהחיים חזקים יותר מהחזון: כמעט כל חברי קיבוץ דגניה א' הצביעו נגד צורת החיים השיתופית שנהגה כמעט מאה שנים, ובחרו להחליפה בשיטה חדשנית, שתואמת להפליא את השינוי המתחולל בחברה הישראלית, שהתעצם מאוד בשני העשורים האחרונים.

עד כמה שזה יישמע אכזרי, נתנו החברים תוקף למודל הכלכלי-החברתי שמטיפו הראשי בישראל הוא לא אחר מאשר בנימין נתניהו. הנה התורה שלו על רגל אחת: נשמת אפה של חברה שואפת חיים הם האדם העובד, האדם היוצר, האדם המרוויח והאדם המרוויח עוד יותר. האדם החלש, החולה, התלוי והלא יצרני הם מפגע אנושי שעלול למוטט חברה. לפיכך, צריך לעודד את הראשונים ולטפח אותם כמו היו יהלומים יקרי ערך, ועבור האחרים, ליצור מעגלי תמיכה מינימליים, שיאפשרו להם לשרוד. "לא נעים להודות, אבל ביבי ניצח", הודה הפרופ' יחזקאל דר, איש חינוך וחבר הקיבוץ.

ובכל זאת, בעוד שכלכלת השוק הפרועה של נתניהו ריסקה אלפים והביאה אותם עד עוני ומצוקה, דאגו מחוללי הרפורמה בקיבוץ לרפד את תנאי חייהם של החלשים והתלויים, למען יזכו לזיקנה מכובדת. "הלוואי ואבא שלי, שגר בעיר, היה מקבל את התנאים שמקבלים הזקנים בקיבוץ", אמר מזכיר הקיבוץ, שי שושני, שתוארו המלא הוא יו"ר ההנהלה. "הייתי אומר עוד יותר מזה, הלוואי שכל בן אדם זקן, חולה או מובטל, היו זוכים אפילו במעט ממה שזוכים בקיבוץ. למרות המהפכה שעשינו, אנחנו יכולים להסתכל בגאווה על ההישגים שלנו בקיבוץ דגניה".

על הקרב הזה שניטש בין ישן לחדש, בין המציאות לאוטופיה, שרתה כל העת רוחו של א.ד. גורדון. אף שמזמן הלך לעולמו והוא קבור בבית העלמין של הקיבוץ, חשו החברים שגורדון עוקב אחר מעשי יורשיו בעין בוחנת, וכל צד ניסה לגייסו. "אין לי ספק שהוא היה אתנו", אמר שושני, ממובילי הרפורמה. חברו דר, היה בטוח שאילו היה גורדון חי "הוא היה מופיע כעד הגנה", כדבריו.

במהלך המהפכה בחיי הקיבוץ, תלה שושני בחדרו את תמונתו של האידיאולוג של תנועת העבודה בעל הזקן הארוך, אולי כדי לתת לו דין וחשבון. "אני חושב שגורדון היה גאה ב'מודל דגניה' שבנינו, ואני אגיד לך למה", אמר ונעץ מבט בתמונה שעל הקיר. "א.ד. גורדון ראה את הבן אדם במרכז ההוויה. הוא הרי אבי תורת העבודה. ומה עשינו עכשיו? העצמנו את ערך העבודה. תיגמלנו את מי שעובד ומי שמאמין בערך העבודה. זה כל מה שעשינו".

המהפכה נולדה מתוך כאב גדול, שעלול היה למוטט את הקיבוץ. הנוחות של חיי הקיבוץ גרמה לרבים מהחברים להרפות מהמאמץ העבודה ולהישען על אחרים. נוצרה אווירה עכורה בין אלה שעבדו יותר לאלה שעבדו פחות, שהחבר חן ורדי כינה אותה, "השחתה מוסרית". ערך השוויון התערער עד שכמעט נמוג, ואת מקומו תפש ערך הפרט וערך התגמול. מעתה יעבוד אדם על פי יכולתו ויקבל את גמולו בהתאם. יעבוד, יקבל. יעבוד יותר, יקבל יותר. לא יעבוד, יקבל את המינימום.

2. גם חומת ברלין נפלה

מאז ומתמיד התנהלה התנועה הקיבוצית בצל החשש שסופה של האוטופיה להתנגש בטבעו של האדם. החברים הראשונים קיוו לשנות את טבע האדם ולעצבו מחדש, ולהפוך את החברה הקיבוצית למופת לאנושות. זה לא קרה. חולשת האדם גברה ובין החברים גבהו חומות של קנאה וחשדנות.

אחרי שעזב את קיבוצו, חולדה, סיפר ב-1991 עמוס עוז לניבה לניר מ"דבר" על הקיבוץ שהיה ביתו במשך 30 שנים: "...והנה כשאני בא עכשיו אל מה שהיה ביתי, לבי כואב ונחמץ. לא טוב בחולדה ולא טוב בקיבוצים אחרים. קשה לי לראות את האנשים ההולכים בהרגשה של מפלה, מפלה כללית של הקיבוץ. אצל אחדים, אתה רואה בהליכתם, שלא רק הקיבוץ, כל חייהם היו למפלה. כי אין להם חיים שניים ולא יהיו. ויש חברים שדווקא בשל כך באו לידי עקשנות, למין 'אף על פי כן' ברנרי כזה. אולי אפילו למצב רוח של מצדה - ניפול על חרבנו ולא ניכנע. ואחרים - המעשיים והפעילים שבהם - עוסקים בהחלפת תקנון ובשינויו, כאילו מדובר במזרח אירופה. כאילו הקומוניזם האורתודוקסי פשט את הרגל ועתה יושבים שבעה חכמים ועוסקים בהפרטה.

"לאנשים העוסקים בחיפוש אחר שינויים תקנוניים, נדמה כאילו צריך שהקיבוצניקים יעבדו יותר קשה ואז הכל יהיה בסדר... וכדי שיעבדו קשה, צריך לתת לחברים שוט וגזר. כניסות ותקבולים, תמריצים ופונקציות. אם וכאשר יתנו להם יותר מאלה, כנהוג בכל חברה רכושנית, גם שמחת החיים תחזור לקיבוץ. אני חושב שהם טועים".

החברים בדגניה א' בטוחים שהם לא טועים. "היינו על פרשת דרכים. פחדנו ממשבר, פחדנו מנפילה לתוך מצב שבו חלילה נגיע להיות קהילה שלא נובטת מחדש", אומר המזכיר שושני. "כל העולם סביבנו השתנה ולא יכולנו להישאר לחיות בתוך אווירה של קומונה, אותה קומונה שהקימה את דגניה א' ב-1910. היינו חייבים להתאים את עצמנו לעולם החדש. אל תשכח שגם חומות ברלין נפלו. הסתכלנו סביבנו וראינו נפילה אחר נפילה. קיבוץ אחרי קיבוץ נפלו. אנחנו לא היינו במצב כזה, אבל הבנו שבלי שינוי נגיע למשבר. הלכנו לניתוח מסובך, אבל ממצב של קהילה חזקה ובריאה. ויצאנו עוד יותר חזקים".

התוצאה היא חוברת כחולה בת 49 עמודים, שמכילה את התורה החדשה של דגניה א'. החוברת "מודל דגניה", היא מפת הדרכים שתקבע איך יחיו החברים מעתה ואילך בקהילה הקיבוצית של שנות ה-2000. חמש שנים עמלו חכמי הקיבוץ על כל סעיף ונקודה, עד שלבסוף גיבשו את המסמך, שזכה לאמון כמעט מלא מצד 320 חברי הקיבוץ.

3. איינשטיין בא לבקר

אולי בגלל שמדובר בדגניה, אחת ההרפתקאות הראשונות של הציונות על אדמת ארץ ישראל, זכה הקיבוץ לכיסוי תקשורתי חסר תקדים. אפילו אם טבריה השכנה היתה מוצעת למכירה, ספק אם היה מתעורר רעש תקשורתי בינלאומי כה מהדהד, כזה שעוררה הפרטת דגניה. העיתונות הזרה התעניינה ואין כמעט ערוץ טלוויזיה זר שלא שלח צוות צילום, כדי להתעניין בשלום הקיבוץ.

זקני דגניה זוכרים ודאי ימים אחרים, שבהם עוררה דגניה התעניינות בינלאומית. החברה מרים זינגר ציינה ביומנה את ההתרגשות שאחזה בקיבוץ לקראת ביקורו של אלברט איינשטיין, ב-1929. "מאחר שאני דוברת גרמנית, התבקשתי לקבל אותו עם חברים אחרים ולשמש לו בת לוויה", כתבה, "העמדתי שולחן קטן על מרפסת הבית הראשון, פרסתי מפה לבנה ועליה כוס עם פרחי שדה, וציפיתי לאורח החשוב. והנה נכנסו לדגניה שתי מכוניות שחורות נוצצות. נפתחה דלת המכונית והופיעה דמותו של המדען בעל הראש הנהדר".

איינשטיין ורעייתו סיירו במטבח ובחדר האוכל והתפעלו מצבע עורם השזוף של הילדים. "לפתע זרק שאלה אשר הביכה אותי", כתבה. "מה היחס בין גברים לנשים? שאל. ידעתי כי מרבים לרכל על חיינו. לעתים הייתי נשאלת בידי תיירים אם אני מכירה את ילדיי. רבים לא יכלו לשער באותם ימים, שצעירים וצעירות חיים תחת קורת גג אחת, ועם זאת אורח חיים מוסרי. כאשר שמעתי את השאלה החשדנית הזאת מפיו של הפרופסור, בערה בי חמתי ואמרתי: 'אדוני הפרופסור, אצלנו לכל גבר יש רק אשה אחת'!"

איינשטיין השתתק ואחז בידיה של מרים. "נערתי החביבה", חייך, "אנחנו, המתמטיקאים מבינים במלה 'יחס' משהו שונה לגמרי. התכוונתי לשאול כמה גברים וכמה נשים יש אצלכם".

באותם ימים קפץ לביקור גם נשיא צ'כוסלובקיה, הפרופ' יאן מסריק. ש"י עגנון וחיים נחמן ביאליק נהגו לבלות חופשות בקיבוץ. וכאז כן עתה, התבקשו החברים לקבל את העיתונאים והצלמים מחו"ל בסבר פנים יפות. בפי כולם היתה בקשה אחת: אל תציירו את הקיבוץ שלנו כמסכן ואל תראו זקנים צועדים בעצבות בשבילי הקיבוץ. בפני התקשורת הקפידו החברים להפגין אופטימיות וחיים חדשים. "אנחנו לא רוצים להצטייר כמסכנים", אמר שושני, "אלא כקהילה חזקה שיוצאת לדרך חדשה עם אנרגיות אדירות".

4.רוח הזמן

חדר האוכל הופרט ואת הארוחות מכינים, תמורת תשלום, השכנים מדגניה ב'. גם המכבסה הופרטה. החברים רכשו מכונות כביסה ומכונות ייבוש. הם רכשו מכוניות, פתחו חשבון בנק, רכשו מניות ופקדונות ופתחו תוכניות חיסכון, והם עוקבים אחר הכלכלה האישית שלהם באמצעות האינטרנט.

הפרופ' דר מאמין, שזאת התבגרות בלתי נמנעת של חבר הקיבוץ. היו ימים שבהם קיבל הכל בלי מאמץ: כיבסו בשבילו, בישלו בשבילו, טיפלו בילדיו, הביאו לו דואר, ביצעו לו תיקונים. "פיתחנו מערכת אוטרקית בלתי הגיונית", הוא הסביר, "לכן נאלצנו לצמצם את השיתוף, במטרה להגדיל את חופש הפרט. השינוי המרכזי הוא בצמצום השוויון והפרטת ההכנסה האישית. במובן זה פגענו בגרעין הערכי של הקיבוץ המסורתי".

כמו חברים רבים, גם הוא היה מסויג מהשינויים, אך עם הזמן השתכנע שהערבות ההדדית לא תיפגע ולכן תמך בתוכנית. בשנה האחרונה, שבמהלכה נוסתה התוכנית, התברר שגדלו ההכנסות מעבודה וקטנו ההוצאות על רווחה. פתאום גילו בקיבוץ שאנשים מוכנים לעבוד יותר כדי להרוויח יותר. גם אנשים שהתרגלו לא לעבוד, חזרו למעגל העבודה. "במובן זה, ביבי ניצח", אמר דר, איש מפלגת העבודה בחיוך עצוב. "כי ברגע שהקיבוץ חיבר בין העבודה לתגמול, התברר שכל הצדדים מרוויחים".

רוב החברים השלימו עם המהפכה החדשה. במובן זה, הם רק התחברו למציאות הישראלית, שבה דיווחים על התנודות בבורסה פותחים לפעמים את מהדורות החדשות והמדורים הכלכליים בעיתונים הולכים ומתרחבים. הקיבוץ, ששאף להפוך את הפירמידה ולעצב מחדש את אופיו של היהודי, נאלץ לקפל את הדגלים ולהתאים עצמו לרוח הזמן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ