בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ידיהם לא ישפכו את הדם הזה

ועדת וינוגרד מסרבת לתפקד כתליינית. היא תשלח את נחקריה להסתגר עם אקדח טעון בקליע אחד, כאילו היו קצינים פרוסים, ולא פוליטיקאים ישראלים שישתמשו בו לפרוץ מהחדר

תגובות

על אף ההפתעה הגדולה, הקשיים העצומים בימים הראשונים למלחמה, האבידות הכבדות, ההלם הפסיכולוגי, החריקות בדרגי פיקוד שונים והמבוכה הכללית ששררה בציבור, העובדה שצה"ל סיים את המערכה בשדות הקרב כשהוא נמצא 101 ק"מ מקהיר והארמיה השלישית המצרית מכותרת, ו-33 ק"מ מדמשק, מובילה למסקנה בלתי נמנעת כי ביסודו הצבא הוכן היטב למלחמה, על בסיס מחשבה כללית נכונה בעיקרה. ספק רב אם צה"ל היה משיג את מה שהשיג אם לא היה חושב כהלכה ולא היה מוכן למלחמה, כפי שנטו להאשימו".

בפסקה זו, המתייחסת למלחמת יום הכיפורים, נחתם ספרו של האלוף במילואים חיים נדל, "בין שתי המלחמות", שהופיע אשתקד. עולה ממנה, כי אילו היה נדל חבר בוועדת חקירה למלחמה ההיא, היה - בסך הכל - מעניק ציון גבוה לרמטכ"ל דוד אלעזר, לקודמו חיים בר-לב ולשר הביטחון משה דיין. זאת, אף שבפרטים רבים מסתייג נדל מהערכותיהם של קברניטים אלה ומהחלטותיהם. איתרע מזלו של אלעזר והוא נפל לידי ההרכב העוין של ועדת אגרנט ולא לידי נדל והחברים האחרים בוועדת וינוגרד.

וינוגרד, נדל ושלושת חבריהם עדיין לא כתבו את הדו"ח, אף שכבר פירסמו ברבים את עמוד התוכן שלו. הם יושבים מבוקר עד ערב בחדריהם הסמוכים ב"מכון הנפט" ברמת אביב, מנסחים טיוטות, לרוב סועדים צהריים ליד שולחנם, לפעמים שותים קפה בצוותא, מתווכחים, לפי ההדים העולים משיחותיהם טרם הגיעו ביניהם להסכמה מלאה.

עורם דק: רצונם להבהיר שאינם מושפעים מהפרסומים בתקשורת, משדר שהושפעו ואולי עוד יושפעו. ברוח הניתוח הצבאי של נדל על יסודות תורת הביטחון, ביקשו השבוע, גם אם איחרו בהנחתת מכת-מנע על התקשורת, לפחות להעביר את המלחמה לשטח האויב. ההודעה לעיתונות שפירסמה ועדת וינוגרד הפכה אותה לתשליל של ועדת אגרנט, שהוגבלה בכתב הסמכות שלה לאירועי שלושת הימים הראשונים של המלחמה. ועדת וינוגרד ייצרה חלוקה שרירותית של הזמנים לשתי מחציות בלתי שוות - שש שנים ועוד חמישה ימים, בדו"ח החלקי שתגיש באפריל, והחודש הנוסף של המערכה בצפון בדו"ח הסופי.

אלעזר התלונן, לאחר הדחתו ב-1974, כי היה ראוי להישפט, לכף זכות, לפי מכלול ביצועיו ולא רק על פי תחילת המלחמה. אצל וינוגרד המצב הפוך: במקום שיפוט כולל של מלוא התקופה, העתיד להרע עם ראשי המערכת המדינית והצבאית, חיתוך בנקודה שעדיין אינה מלמדת בהכרח על מה שהתרחש לאחריה.

חלף עם הדו"ח

האלוף בדימוס מנחם עינן הוא היחיד מחברי הוועדה שאינו מקדים לשמו את התואר "דוקטור" או "פרופסור". השופט בדימוס אליהו וינוגרד הוא דוקטור למשפטים וכך גם פרופ' רות גביזון (יש לה גם אתר באינטרנט, גביזון.קום). פרופ' דרור למד ומלמד מדע המדינה. נדל, שהיה ראש ענף מבצעים במלחמת ששת הימים ומפקד חטיבת הצנחנים 35 במלחמת ההתשה, השעין את ספרו על דוקטורט שכתב כמחקר למחלקת היסטוריה.

עם כל הכבוד להשכלה הגבוהה, זו בדיוק אחת מבעיותיה של ועדת וינוגרד, לפי התנהגותה השבוע: היא עלולה לפרסם דוקטורט על שורשי המערכה בצפון בקיץ 2006 וראשיתה, בלי לתרגם את קביעותיה האקדמיות לאמירות תכליתיות ותמציתיות המעסיקות את אזרחי ישראל, יותר מכל בדבר דעתה על אחריותם ותפקודם של אהוד אולמרט ועמיר פרץ. האכזבה הציבורית שתעורר כלפיה, במקרה כזה, תהיה סופית ולא חלקית.

בולט בחסרונו בהרכב הוועדה שגריר בדימוס או נציג בכיר אחר של שירות החוץ, שביכולתו לנתח מעשים או מחדלים מדיניים, כפי שאלוף במילואים כשיר להבין תוכניות ופעולות צבאיות. קיטוע הזמנים, שעליו בישרה הוועדה, הוא אחד משני הפגמים הגדולים בדו"ח החלקי. הפגם השני הוא הפער שבין המסקנות שבדעתה לפרסם לבין ההמלצות שלא תגיש. במאמציה לרקוח תמהיל סמיך של מהירות וזהירות, הכניסה ועדת וינוגרד את עצמה למלכודת. אם תלטף את אולמרט ופרץ, תוכיח שהחשדנות שליוותה את הקמתה היתה מוצדקת; אם תכה אותם, יזדעקו כקורבנות שלא קיבלו הזדמנות להגיב על הטענות נגדם.

המשפטנים בוועדה נבעתו מהמחשבה על שיגור רבבות עמודי מסמכים לעשרות עדים, ולפרקליטיהם שייערכו לחודשים ארוכים של קרב-רב, בנוסח השיתוק שאחז בוועדת זיילר ממכתבי האזהרה של מאי אשתקד עד פברואר השנה. היו"ר וינוגרד מתקומם על הצגתו כנטול שיניים; על כן הוא רוצה לנשוך, אבל חלש - שיכאב, בלי להשאיר סימנים.

הציבור הקים את ועדת וינוגרד, והיא תגלגל אליו את האחריות בחזרה: מ"כולנו אשמים", נוסח הנשיא קציר לאחר 1973, ל"כולנו שופטים". הוועדה תסתפק במסקנות; את ההמלצות ייאלץ הציבור לכתוב בעצמו - בהפגנות, בסקרים, בפעולה באמצעות הכנסת. ההבדל בין המסקנות וההמלצות אינו משחק מלים. המסקנות יכולות להיות חמורות, עגומות, מרות, אבל בלי נגזרת ביצועית לא תהיה להן משמעות מיידית.

ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ובשתילה ייחדה מלים קשות לראש הממשלה, מנחם בגין. "אין ביכולתנו לקבל את דברי ראש הממשלה שסכנה כזו נעלמה מדעתו כליל... אין ביכולתנו לקבל את עמדתו, שאיש לא העלה על הדעת שעלול לקרות מה שקרה ואת המשתמע מדבריו, שלא צריך היה לחזות אפשרות כזו, בעת שהתקבלה החלטה על הכנסת הפלנגות למחנות... חוסר המעורבות של ראש הממשלה בכל הנושא מטיל עליו מידה מסוימת של אחריות".

לכאורה, זהו מימוש של האזהרה שמסרה הוועדה לבגין, כי הוא עלול להיפגע אם ייקבע שלא שקל כראוי את תפקיד הפלנגות כאשר צה"ל ייכנס לביירות והתעלם מסכנת הנקם והטבח. אלא שהמסקנה בדבר אי-מילוי חובה לא הובילה להמלצה. לגבי בגין, כמו גם לגבי שר החוץ יצחק שמיר, ראש המוסד, נחום אדמוני, ואלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי, ובניגוד לשר הביטחון אריאל שרון, הרמטכ"ל רפאל איתן, ראש אמ"ן יהושע שגיא ומפקד האוגדה עמוס ירון, החליטה הוועדה "להסתפק בקביעת האחריות, ואין צורך בהמלצות כלשהן".

בגין נקלע למשבר אישי, עוד יותר מפוליטי, והוליך עצמו הביתה בתוך פחות משבעה חודשים. בכך חיקה את תקדים גולדה מאיר, שהדחתה לא הומלצה בידי ועדת אגרנט, אך שבתוך שבועות מעטים מאסה בלחצים והתפטרה. המסקנה נטולת ההמלצה נגד שמיר לא הפריעה לו, למרות קביעת אחריותו, לרשת את בגין.

אולמרט אינו עמיד יותר מגולדה ומבגין; שלא כמותם, הוא במרכז חקירות פליליות המתהדקות סביבו, ובסיס הכוח שלו במפלגתו, בכנסת ובציבור, רעוע מאלה של בגין וגולדה בשעתם. אבל לא ידי וינוגרד ישפכו את הדם. רק בתרבות פוליטית אחרת, אצל קצינים פרוסים או בפרלמנט הבריטי, יכול דו"ח שייבלם במסקנות ולא יגיע להמלצות, להיחשב לאקדח טעון בקליע אחד, שהמסתגר אתו בחדר מוציא לפועל גזר דין מוות. פוליטיקאים ישראלים ישתמשו באקדח כדי לפרוץ את החדר ולברוח, וחלף עם הדו"ח.

למה ב-17 ביולי

ללא המלצה מפורשת להדחתו, דו"ח וינוגרד אף עלול לרגע חולף לסייע לאולמרט. בג"ץ - שבין היושבות בו אוספות החומר של ועדת כהן, דורית ביניש ועדנה ארבל - לא ימהר אז לקבל עתירה נגד הישארות אולמרט בתפקידו. הצעת אי-אמון, כי תוגש לכנסת, תידחה ברוב העומד לרשות הממשלה, אלא אם יתארגן עד אז מרד בתוך קדימה ויוצב מועמד חליפי; ואולמרט יטען שזכה באמון מחודש.

פרקליטו של אולמרט, עו"ד אלי זהר, ייצג בוועדת זיילר את המפכ"ל משה קראדי, שהתפטר למקרא הדו"ח. בוועדת החקירה לרצח רבין, בראשות השופט מאיר שמגר, ייצג זהר את ראש השב"כ, כרמי גילון, שהתפטר בהבינו כי הוועדה תמליץ לפטרו. הוועדה לא השתכנעה מטיעוני זהר, כי גילון פעל באופן סביר וכי לא היה עליו לצפות להתנקשות ברבין במועד הרצח. הגנה משפטית זו, שנכשלה, נועדה לענות על הדרישה שהוצבה בוועדת שמגר הראשונה, לבדיקת הטבח במערת המכפלה - שיהיה "צפי" (מי שצפה ולא נערך נענש יותר ממי שלא צפה) ושתהיה התנהגות של אדם (ראש שב"כ, רמטכ"ל, שר ביטחון, ראש ממשלה) סביר. שמגר א', שאימץ את טענת הרמטכ"ל אהוד ברק בדבר "רעם ביום בהיר", שמן הנמנע היה לצפותו, לא הדיח איש מהבכירים; שמגר ב' הדיח גם הדיח.

אולמרט, לפי מה שפורסם מעדותו, טען שצפה את ההסלמה בגבול לבנון. אם כך, היה עליו לשכנע את ועדת וינוגרד שגם פעל באופן סביר. למשל, האם וידא לאחר חטיפת גלעד שליט לעזה, שהכוננות שהועלתה לתרחיש דומה בצפון, ביוזמת אוגדה 91, נשמרת. עדותו עשויה להתנגש בזו של פרץ, שבחר - ככל הידוע בעצת אחד מפרקליטיו, ד"ר יעקב ויינרוט (המסרב להתייחס למידע זה) - להפוך את חולשת הרקע האזרחי שלו למקור כוחו. פרץ ויתר על דקלום הטיעונים ששינן, דיבר על החיוב שבמסירת תיק הביטחון בממשלה דמוקרטית לאזרח שהשקפתו אינה צבאית צרה, והביע צער על כך שלא הזדרז לבנות לו מועצה ביטחונית שתשמיע קולות נוספים ותאזן בכך את הרמטכ"ל.

בעצם, התרשמו שומעיו, ביקש פרץ את רחמי בית המשפט. זו משאלה אנושית, אבל לפי שעה מיותרת, שהרי אילו הסתיים מבצע צה"ל בלבנון בתוך חמישה ימים, ברוח החצי הראשון של וינוגרד, לא היתה אכזבה ולא היתה חקירה; אילו נהרג חסן נסראללה או נכנע, בימים אלה, מי היה מחפש את וינוגרד - לכל היותר היה עומד בראש ועדת עיטורים. הדו"ח החלקי עוסק בכניסה למלחמה, וזו לא היתה נחשבת בעייתית כל כך לולא הוחמצו נקודות היציאה שלאורך הדרך.

המשכה המתסכל של העלילה עדיין אינו ידוע, כביכול, בעמוד האחרון של החלק הראשון, אחרי הדיון (החיובי, מותר להניח) בצדקת התגובה על חטיפת אלדד רגב ואהוד גולדווסר וביעילותו של מבצע חיל האוויר "משקל סגולי" נגד רקטות חיזבאללה לטווח בינוני וארוך. גישה זו מפוקפקת בהגיונה לא פחות מהקוטב הנגדי שלה, שננקט על ידי האלוף במילואים דורון אלמוג בתחקיר הצבאי של החטיפה בצפון. אלמוג ייחס חומרה יתרה לכישלון בסיכול החטיפה, משום שבעקבותיו הוחלט על המבצע המסלים; כאילו חטיפת שליט בדרום היתה נסבלת יותר, רק מפני שלאחריה לא הוחלט על פלישה לעזה; כאילו המאבטח שלא הצליח להגן על השגריר בלונדון שלמה ארגוב, ביוני 1982, מההתנקשות שהיתה לעילת מלחמת לבנון - אחראי למלחמה.

אין שום נימוק משכנע בעד עצירת הדו"ח החלקי בנאום אולמרט בכנסת ב-17 ביולי, כאשר שבועיים אחר כך, בנאומים במרכז השלטון המקומי ובמכללה לביטחון לאומי, עוד התחייב אולמרט שהמלחמה תימשך עד להחזרת החטופים. "אפשר לשאול אותי היום למה אין הפסקת אש," אמר ב-1 באוגוסט. "התשובה פשוטה: כל יום נוסף שוחק את הכוח שלהם", של חיזבאללה.

כמו ישראל בלבנון, דומה שוועדת וינוגרד יצאה לדרך בהתלהבות, נתקעה ותרה אחר דרכי מילוט. זהו הרושם העולה מדברי הוועדה עצמה, אבל גם כאן מותר להשאיר פתח תקווה, כי עד לפרסום הדו"ח, שינויים בטיוטה המתגבשת עדיין אפשריים. אנשים משתנים, וגם ערכים. הנה, לפני שבועיים החליט הפרקליט הצבאי הראשי לפגוע בקידומו של מפקד גדוד צנחנים שסטר לפלשתינאי שנחשד בתכנון פיגוע. לפני שני עשורים זיכה נשיא בית הדין הצבאי לערעורים את יצחק מרדכי, שהשתתף בהכאת שני הפלשתינאים שהומתו בפרשת קו 300, וסייע בכך להעלות את מרדכי לדרגת אלוף. המזכה היה חבר ועדת הבדיקה ללבנון, חיים נדל, ושותף מאוחר לרחמנותו הוא וינוגרד, שהחליט לפני כשנה להשאיר את מרדכי בדרגתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו