בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזה אביב, איפה הנעורים

ברק חוזר למשרד הביטחון. הפעם במשרה מלאה. איזה צבא מחכה לו שם?

תגובות

1. מפקד הסיירת חוזר לבסיסו (לאחר חופשה קצרה)

כשייכנס אהוד ברק לראשונה למפגש עם המטה הכללי, בחדר הדיונים של לשכת הרמטכ"ל, הוא יראה על הקיר הצפוני פסוק מוכר אך מטעה, בחתימתו המסולסלת של דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עברייה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך". כביכול, יש על מי לסמוך. למעשה, תלישה של המלים מהקשרן המודאג והמותנה. כאילו צוטט תיאודור הרצל אומר, החלטית, "אין זו אגדה".

בבואו להיפרד סופית מהמטכ"ל, ב-2 ביולי 1963, הביע בן-גוריון "משאלה", שהאלופים ידאגו לכך "שגם להבא יהיה זה צבא שיעורר כבוד, בעיקר יעורר אמון בחייל ובאם החייל", רק אם "המפקדים יעוררו את האמון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם, תדע כל אם עברייה" וגו'. היו שם סגן שר-הביטחון, שמעון פרס, והרמטכ"ל צבי צור, וסגנו, אלוף יצחק רבין, שהפציר בבן-גוריון בגרון נשנק לא ללכת. נעדר מהאירוע, מפאת דרגתו הזוטרה ועיסוקיו בסיירת מטכ"ל: אהוד ברוג-ברק, סגן-משנה בן 21, שבועות מעטים לאחר שקיבל מצור צל"ש על פעולות בעומק שטח אויב. חוץ מפרס הנצחי נותר ברק הקשר היחיד לאותם ימים רחוקים, ודומה לבן-גוריון לא פחות מכפי שמגדלי אקירוב דומים לצריף בשדה בוקר.

בצה"ל 2007 היה בן-גוריון מוצא מעט מאוד אמון, אהבה ודבקות. תככים פנימיים ניפצו את הציפוי הדק של אחדות המטרה. אין מתאם בין ביצועים לקידום ותגמול; הכל שרירותי, תלוי בסיעות ובגחמות. סיעת דן חלוץ הודחה ועל מקומה באה סיעת גבי אשכנזי. מקצועית, אלופי משנה ומעלה מרגישים בשינוי: מתכוננים ברצינות, בקדחתנות ובפרטנות למשברים מתקרבים. סמלים וטוראים אינם רואים הבדל. מה לאשכנזי, בקומה ה-14 במגדל בקריה, ולאריאל, צנחן בודד מארגנטינה, מגדוד 202 בחברון, שרופא איבחן את מכאוביו כמחייבים ניתוח מיידי בתוספתן, אך מפקדיו שלחו אותו עם חפציו באוטובוס ל"הדסה", והתעלמו, גם לאחר הניתוח, ממצבו. אפשר לבדוק אצל אריאל, שהתנדב לשרת כלוחם והתאכזב מרה, מה דעתו על הצבא ועל מפקדיו.

אשכנזי מעורר בקצונה הבכירה יותר הערכה מאשר חיבה. כשהוא סולד מאלוף, שהתמנה לתפקיד חשוב בתקופת חלוץ, יחסו אליו בוטה ואינו עטוף בגינונים דיפלומטיים. עם עמיר פרץ היו לאשכנזי חיים קלים, אבל עם אחריות כבדה. ברק יסיר ממנו, וייקח לעצמו, את דימוי הסמכות הביטחונית העליונה.

הבשורה הגלומה בכך לאשכנזי היא שסוף-סוף יהיה לו שותף מנוסה לנשיאה בנטל. הבעיה, מבחינתו, היא שברק יהיה לא סתם שותף, אלא הבכיר בצמד - הרמטכ"ל שאצלו כיהן כראש חטיבת המבצעים ואחר כך ראש הממשלה ושר הביטחון בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון. בגווע הדי המחמאות ההדדיות, זה מצב המזמין חיכוכים. עם שאול מופז, הרמטכ"ל שלו בסיבוב הקודם, לא חי ברק בשלום, ואז עוד היה ברק עסוק בעיקר בראשות הממשלה והחזיק בתיק הביטחון כעיסוק חלקי.

בשנות גלותו בביזנסלנד, הירהר ברק בכפל התפקידים והחליט כי בשובו לראשות הממשלה לא יחזיק גם בתיק הביטחון. פוליטית, היה נכון לכך גם לפני בחירתו ב-1999, כאשר נערך להתמודדות מול בנימין נתניהו וקיווה לשווא שאמנון ליפקין-שחק יסתפק בתיק הביטחון בממשלתו, תמורת ויתור על התמודדות עצמאית.

עכשיו הברירה אינה בידיו, כי בין ברק לראשות הממשלה מפרידות הבחירות הבאות. השנים דוחקות, תהילת מבצעים בנוסח "אביב נעורים" הוכתמה באפרוריות האזרחית של העשור האחרון, ובגיל 65 אפשר רק לתהות, איזה אביב, איפה הנעורים.

בטקס העברת התפקיד מפרץ אליו יתקשה ברק, אם בכלל יתאמץ, להסתיר את התחושה שהכל שוב בשליטה. מפקד הסיירת חוזר לבסיסו לאחר חופשה קצרה, שבמהלכה ניסה קצין החימוש למלא את מקומו, כמיטב יכולתו המוגבלת. פרץ התעלם מכל תמרורי האזהרה שהוצבו בדרכו. למחרת הבחירות לא ניצל את האפשרות לכונן ממשלת 61 בתמיכת נתניהו, ובכך שידר אי-אמון עצמי בהתאמתו לראשות הממשלה.

הוא לא תבע מאהוד אולמרט למסור למפלגת העבודה את תיק המשפטים - היה חשוב לו לרצות את אדוני המגזרים במפלגתו ולתת להם את תיקי החקלאות והתשתיות - ובכך היה לשותף סביל להתקפה של חיים רמון ושל דניאל פרידמן על מערכות המשפט ואכיפת החוק. הוא לא מינה בתוך ימים מנכ"ל וראש-מטה מיומנים ונאמנים, שהיה בכוחם להציל אותו מטעויות של טירון.

האמיתה שהיתה לקלישאה, כמעט כמו "תדע כל אם עברייה", היא שפרץ הפליא את שומעיו בכך שידע לשאול את השאלות הנכונות. אם רק בכך הוא מצטיין, שיילך לראיין בערוץ הכנסת. כיפה אדומה שאלה את כל שאלות-הסבתא הנכונות, אבל כדי לטפל בזאבים נחוץ צייד.

2. ההוא מצאלים ב'

מפקד סיירת מטכ"ל בעת שאירע אסון צאלים ב', דורון אביטל, יסתכן השבוע לראשונה בחשיפה ציבורית. "עשה את הדבר הנכון, והשאר את התוצאות לאלוהים", מצטט המרצה ללוגיקה, ד"ר אביטל, את עמנואל קאנט. אלוהים יהיה עסוק בימים הקרובים מחוץ לתל אביב, אבל שמעון פרס, משה יעלון ודורון אלמוג ימלאו את מקומו. הם ואחרים ישתתפו בכנס שכותרתו "פעולה" ושמטרתו "בחינת מושג ואתוס הפעולה בהקשר של החברה הישראלית".

כקצין בגדוד 202 של הצנחנים ובסיירת מטכ"ל, היה אביטל פילוסוף בעור איש צבא. כמייסד מכון אוניברסיטאי, תריסר שנים לאחר תפקידו האחרון בצה"ל, הוא איש צבא בעור פילוסוף, שמשבח את קציניו הצעירים שגדלו לפקד על היחידה, מעל כולם את תא"ל ניצן אלון, ונקרא לעתים לייעץ לדור הנוכחי של מפקדי היחידה ולצמרת אמ"ן שמעליהם.

הוא יליד כפר נוער בסמוך לבוסתן הגליל, מוצאו מרוקאי-למחצה (אמו התנתה את נישואיה לאביו בהחלפת שמו, בוטבול), מחזור גיוס מאי 1977, המפקד החיצוני הראשון של סיירת מטכ"ל מאז סוף שנות ה-60, שלא פיקד קודם על גדוד. במשולש סיכון-סיכוי-כיסוי, הוא חסיד של סמוך-ותמוך, הענקת מרחב שיקול דעת למחליטים בשטח, בלי לעטוף אותם בשמיכה עבה של תקנות, משמעת והוראות מינהליות המחניקות יוזמה והעזה. דפוסי פעולה ממושטרים, מוגדרים ומתוכננים, לדעתו, אמורים להבטיח את תקינות הפעולה ותוצאותיה ולמנוע כשלים, אך גוזרים שיתוק ועל כן גם מכשילים.

הנה, למשל, הטבח השני בסברה ובשתילה, ימים מעטים לאחר הטבח הראשון. לא היה טבח שני, אך האפשרות עמדה בחלל האוויר בעת שתושבים במחנות ביקשו מהצנחנים שבחוץ להיכנס אליהם. מפקד הגדוד של אביטל התנגד. המח"ט יורם יאיר יחד עם מפקד הפלוגה אביטל ו-6-8 חיילים, נכנסו והתקבלו כמשחררים, בזמן שהמג"ד משתרך אחריהם וממשיך להתרות בהם. ועדת חקירה היתה משבחת את המג"ד. בשטח, נמצא שתעוזתו של יאיר הוצדקה.

כ"מצביא", בלשון הסיירת, שהוביל מבצע וטעה בניווט, העריץ אביטל את האיפוק של מפקדו יעלון, ששהה בדומיית-קשר בחבורת הפיקוד הקדמית, ממתין לדיווח משתהה, והעניק לו שמונה דקות יקרות לתיקון הטעות ולמפגש עם כוח נוסף. אירועים כאלה לימדו אותו שסיכון מחושב ויזום מסוכן פחות מהזהירות המדומה שבהתחמקות מסיכון כלשהו; מחיר המחדל עלול להיות גבוה ממחיר המעשה. הוא מצפה מהמפקדים בשטח להחליט ומהמערכת להעניק להם גיבוי, לעודד אותם להעז אם גם לעתים ייכשלו, לטפח בהם נכונות לגבורה אף שלכל אכילס יש עקב.

גישה זו עשויה להישמע כלקוחה מהאווירה היהירה שאיפיינה את הסיירת - אם כי לא בהכרח את אביטל - ומההגנה המשפטית על פקודיו, ק' וא', שהואשמו ברשלנות באסון צאלים ב', תרגול המבצע "שיח אטד" להתנקשות בסדאם חוסיין, בנובמבר 1992. אביטל, שהגיע לפיקוד על הסיירת בעיצומן של ההכנות למבצע, לא היה בשרשרת הפיקוד ולא השתתף בתרגול מפאת אבל משפחתי. ק', שעקר לבוסטון, הוא חבר קרוב של אביטל. השניים הרבו להתראות בשנותיו של אביטל בניו יורק, כשלמד ואחר כך גם לימד באוניברסיטת קולומביה.

יחסו העקרוני של אביטל להתנקשויות היה מסויג מזה של רבים ממפקדיו. ב-1988, בעודו לומד, הופתע לשמוע כי מפקדו יעלון משוכנע שללא בכיר סגניו של יאסר ערפאת, אבו ג'יהאד, תדעך האינתיפאדה, שהיתה אז בחודשיה הראשונים. כמי שעוסק בסוגיות של אתיקה, אסתטיקה והזהות שבין סגנון למהות, חשש אביטל כי ירי טיל לתוך קהל שבתוכו סדאם, יפיל קורבנות אזרחיים ויפגע לא רק במוסר, אלא גם בתכלית - החזרת מידה של הרתעה ישראלית. כמו לראש אמ"ן, אורי שגיא, היתה לו גם התנגדות מקצועית: לא היו די מודיעין ובשלות מבצעית.

שניים ממפקדי העבר של היחידה, הרמטכ"ל ברק והאלוף ("ירכז ויוביל") עמירם לוין, נקלעו בצאלים ב' לקטטה מכתימה ומצלקת. אביטל נשאר עוד שנה וחצי לשקם את סיירת מטכ"ל והוביל אותה לסדרת מבצעים, רובם ייעודיים-חשאיים ואחד רועש, חטיפת מוסטפה דיראני מביתו בלבנון, כדי שיספק מודיעין על רון ארד וכמקווה גם יוחלף בו, תקווה שאפסה עד החזרתו בעסקת אלחנן טננבאום.

אחיו של דיראני הבחין בחיילים וירה בהם ברובה ציד; אחד הפצועים היה שחר, יורשו המיועד של אביטל בפיקוד על הסיירת. אביטל נדרש להחליט בתוך שניות. אם הלוחמים ישיבו אש, מוסטפה דיראני ייהרג, תקום מהומה רבתי, מטרות המבצע לא יושגו - אחת מהן, בעיניו, היתה להימנע מפגיעה באזרחים - והכוח יסתבך בחילוץ רועש, כשהמסוקים עדיין רחוקים ממנו 40 דקות. אם לא יירו, כיאה לחתירתו ל"איפוק ולדריכות למצבי חירום", והאח החמוש ילחץ שוב על ההדק, עלולים לשכב על הכביש הרוגים ישראלים. האח ויתר ראשון. הוא ראה על גופו את הנקודות האדומות של סמני הלייזר בכוונות הרובים, הבין עד כמה קרוב מותו אם יתמיד, והתכופף בלי להמשיך לירות. ההבדל בין הצלחה לבין חללים, ביקורי תנחומים, הכותרות "סיירת מטכ"ל נכשלה שוב", חקירות, האשמות הדדיות - היה דק כאלומת לייזר.

מפרשת דיראני למד אביטל במהרה כי ההישג של היום אינו מחסן מפני הכישלון של מחר; אולי להיפך. חמישה חודשים לאחר חטיפת דיראני ובהנחה שניתן לשחזר אותה בנסיבות שונות, נבחרה סיירת מטכ"ל, עכשיו בפיקודו של שחר, לשחרר את נחשון וקסמן. המחליטים טעו, והטלת המבצע על הימ"מ נראתה למחליטים - מפקד האוגדה מופז, הרמטכ"ל ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון רבין - הימור פרוע יותר. היסטוריה מתרחקת? התפלספות? לא כאשר ברק שוב בתמונה ובעזה מוחזק כבר שנה גלעד שליט.

3. ההפסד הראשון

מי אמר על מי: "למד בבן שמן, במפגש הראשון לא עורר התפעלות, להיפך, בהופעתו השמנמנה-חיוורת עורר את החבר'ה למעשי קונדס, אם כי די מהר התברר שיש לו חוש הומור מיוחד. גם החיבורים שלו הפתיעו לטובה".

זה חלק מהספד של שמעון פרס על דן בן-אמוץ בנובמבר 1989. העוקץ בסיפורו של פרס הוא שכרגיל, כמו בתעשייה האווירית ובכור הגרעיני ובתהליך אוסלו, היתה לו זכות ראשונים. שמעון פרסקי וחבריו החליטו לשנות את שמותיהם ומצאו פתרונות יצירתיים: למשל, חרטומן במקום כהן.

פרסקי, ברוח נבואית, בחר לעצמו את השם בן-אמוץ. במהרה התברר שאלה היו הבחירות הראשונות שבהן הפסיד, כי המורה אביגדור גרינשפן, שנהג לדבר בחרוזים, כעס על תלמידו בעניין כלשהו וחרז, "שמעון בן-אמוץ נפל לבוץ ובחוטמו נתקע קוץ". כלומר, העליבו את פרס עוד לפני שהיה פרס. לשמע העקיצה, ויתר שמעון על הנביא, בחר בעוף והעניק את השם במתנה לחברו השמנמן-חיוור, משה-דן תהלים-זוגר.

פרס לא ידע אז עד כמה יטרחו אויביו להדביק חרוזים מרושעים גם לשמו החדש, אבל השבוע התברר סוף-סוף שהוא יכול לקום מהבוץ. לסיוע בקימה כזאת יכול להיות מחיר, כגון חנינות שבסמכות הנשיא - יחד עם שר משפטים ידידותי - להנפיק לפוליטיקאים ולמאושרים אחרים; אבל ייתכן גם שהכל לשם שמיים. "כמו כולנו כאן", כתב פרס במודעות עצמית, בן-אמוץ "היה תוצרת, קורבן ומושג של תקופתו".



לאשכנזי יהיה סוף סוף שותף מנוסה לנשיאה בנטל. הבעיה, מבחינתו, היא שברק יהיה לא סתם שותף, אלא השותף הבכיר בצמד


פרס. "תוצרת, קורבן ומושג של תקופתו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו