בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העגבנייה הראשונה

בקיץ 1981 סקלו אותו. בקיץ 2007 מריעים לו. השבוע של שמעון פרס

תגובות

חילקנו בינינו את הימים ובעיקר את הלילות. יוסי ביילין היה נשוי עם שני ילדים קטנים ואני עוד הייתי רווק ושנינו רצינו לקיים גם חיים פרטיים. "נערי פרס" שכמותנו, בקושי הצלחנו לעמוד בקצב. שמעון פרס לא הסכים לוותר על שום ערב, עבודה סיזיפית וחסרת כל חשיבות של משוט בלתי פוסק בארץ, ובעיקר בסניפי המפלגה המוזנחים, עשרות שעות של הבל פה וזיעה ניגרת, עם עסקני-עסקנים זעירים, שמחות משפחתיות תפלות ונאומים חלולים ועקרים. באולדסמוביל הלבנה, יד שנייה, חיים בורבה שמת מזמן ליד ההגה, שמעון לידו - "קרא לחברך בשמו הפרטי", כתב המזכ"ל חיים בר-לב על לוח המודעות בכניסה לבית המפלגה - ואני במושב האחורי.

ממושבי הצטיירו הנסיעות כמתסכלות מאוד. שתיקות מכבידות שנמשכו שעות, שמעון מנצל כל דקה פנויה כדי לשזף את פניו או לתפוס תנומה קלה, פיצוי על לילותיו הקצרים. "איך הייתי?" שאל בתום כל אסיפה, בר מצווה או חתונה נידחת. קשה היה להאמין כבר אז, איך האיש המסוגר הזה היה זקוק לחיזוקים קטנים, אחרי כל השנים, אחרי כל ההצלחות.

אלו היו לו ימים קשים. מנחם בגין בכיכרות, יצחק רבין עם "פנקס שירות". אני זוכר עד היום לפרטיה את תחנת הדלק במבואות עפולה, שבה עצרנו בשעת ערב מאוחרת. יצאתי כדי להתקשר בטלפון הציבורי ולשמוע מה אמר עליו רבין במסיבת העיתונאים לרגל הוצאת הספר. "חתרן בלתי נלאה", אמרתי לו בשובי למכונית. שריר לא זע בפניו, מצית עוד קנט קצר.

מערכת הבחירות הידועה לשמצה של שנת 1981 היתה בעיצומה. בקולנוע מגדל הזנוח בחולון השליך מישהו פצצת סירחון, מגן סאקר חילצו אותנו ניידת משטרה ופרשים. השבוע נזכרתי בכך, כשפרס נכנס לרחבת הכנסת, מרחק כמה מאות מטרים משם, והוא שוב מלווה בפרשי המשטרה. יותר מחצי יובל שנים עברו מאז, הפרשים אותם פרשים, המשטרה אותה משטרה ופרס, אותו פרס, היה מאויב לאהוב.

היתה אז מימונה ופרס, ככל הפוליטיקאים, הלך להתחנף ליוצאי צפון אפריקה. תמיד שאל אותי אם המארח שלנו אחרי האסיפה - תמיד היתה ארוחה אחרי אסיפה - הוא אשכנזי או ספרדי: הוא העדיף את הנדיבות המזרחית, עם הוויסקי והשולחן הפתוח, על פני הסלט-מיונז של האשכנזים. אחרי המופלטות התקדמנו לעבר בימת הכבוד, הייד-פארק מקומי, שבו עברו בסך כל הפוליטיקאים מכל המפלגות, מפזרים הבטחות חסרות שחר למנגליסטים המיוזעים.

את נאומיו הכרתי בעל פה, כולל ההלצות: זו על בעל היקב שסיפר לבנו על ערש דווי שגם מענבים אפשר לעשות יין, לא רק ממים, וזו על הדוור שהתאהב באשה שהביא לה את מכתבי האהבה מאהובה. ידעתי גם את כל שיבושי השמות והמלים שלו, שלוקטו כולם במחברת של עמיתי, בועז אפלבוים. פרס החליף בין ישראל גרניט לישראל גת, אמר "המלך חוסיין" ואתאופיה, המדינה.

בשיחת הפרידה בינינו, כעבור כמה שנים, אולי השיחה הגלויה היחידה שהיתה בינינו, אמר לי שראיתי אותו מקרוב מדי, לכן הייתי כה ביקורתי כלפיו. "גם כשאתה מתעורר בבוקר עם דוגמנית, אתה רואה את הפצעונים ומריח את הבל הפה", אמר לי אז.

הוא החל בנאומו. האווירה היתה מאיימת. אז עוד היו אסיפות בחירות. אני לא זוכר עכשיו, כ-26 שנים אחרי, אם הגיע להלצה על הדוור, אם הספיק לפרט את יתרונותיה התרומיים של האופציה הירדנית ואם הספיק לדבר על הפרחת הנגב או פיתוח הגליל. אני רק זוכר את הדבר האדום שעף לפתע לעברנו.

עמדתי לצדו. במקום שאין בו איש, היה אתה איש: באין מאבטחים, הייתי אני למאבטח. הייתי משוכנע לתומי שמדובר בתפוח עץ. החפץ האדום התקדם לעברנו במהירות רבה, אדום עולה, ואני הנפתי את ידי כדי להציל מפגיעתו הרעה את מי שיהיה לימים נשיאה התשיעי של מדינת ישראל.

הופ, פגע החפץ תלול-המסלול בידי המגוננת, והופ, באה ההפתעה הצורבת. התפוח היה עגבנייה. היא התרסקה אל ידי, נמחצת כליל ועסיסה ניגר על חולצתי הלבנה, הצחורה. הייתי הדור באותו יום, כי אחר הצהריים נקבעה לנו פגישה עם סנאטור אמריקאי. החולצה הלבנה נהפכה לאדומה. אינני יודע מה כאב יותר: אובדן החולצה או אובדן הכבוד.

כך או אחרת, האות ניתן, העגבנייה עשתה את שלה וההמונים החלו להתפרע. עוד ועוד חפצים הושלכו מכל עבר, "פרס הביתה", זעקו במקהלה רושפת, אבל פרס הרי מעולם לא הלך הביתה. פניו החווירו, אולי האפירו. הוא לא הצליח לסיים את נאומו, צעקות ההמון כיסו על ה"כמו שאי אפשר להיות בהריון למחצה, אי אפשר להיות דמוקרטיה למחצה" המסורתי, ההמון הלך והתקרב אל הבימה, מאיים לכלותנו, כך ממש, עד שכמה שוטרים הדפו אותנו בכוח אל תוך הפורד קורטינה המשטרתית שלהם.

הקורטינה נאלצה לנסוע בנסיעה פרועה אחורנית, סוסי המשטרה פילסו לה דרך בהמון הזועם, שחבט בניידת החילוץ ללא רחם. על מה זעם אז ההמון? על מפא"י ועל הקיפוח, על הצ'חצ'חים של דודו טופז ועל ה"נדפוק-אותם-כמו-שדפקנו-את-הערבים" של מוטה גור ועל התנגדותו של פרס לתקיפת הכור בעיראק, על הקיבוצים ועל האשכנזים. הכל התנקז אל תוך אסיפה אחת, אל עגבנייה אחת.

אחרי שחולצנו בבושת פנים, הלכנו לפגישה עם הסנאטור האמריקאי. פסנתרן ניגן חרש באכסדרת המלון, ופרס דיבר שוב על האופציה הירדנית, כאילו לא היתה עגבנייה מעולם.

השבוע, כשהמון האורחים נשואי הפנים ברחבת הכנסת הריע לאותו איש, באותה עיר, במרחק כמה מאות מטרים ו-26 שנה מאתר הנפילה ההוא, לא יכולתי שלא לחשוב על העגבנייה ההיא ועל פרס הזה ועל כל מה שקרה, ולא קרה, לי, לו ולעגבניות, מאז.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו