בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בואו נראה את זה שוב

שבע שנים חלפו מאז שודרו בכל העולם התמונות המחרידות מצומת נצרים. בישראל כבר מזמן לא מדברים על זה. אבל בצרפת ניצבת הפרשה במרכז תביעת דיבה רבת יצרים: התובע הוא הכתב בישראל של הטלוויזיה הצרפתית, שעשה עלייה בסוף שנות ה-60. הנתבע הוא איש עסקים פרטי, צרפתי-יהודי, שטוען שהכל מצוץ מהאצבע. כפי שמעיד כל אחד מהם, זהו קרב חייו, שיגיע לשיאו בעוד שבועיים כשהקלטת המלאה שצולמה באותו יום בספטמבר 2000 תוצג בבית המשפט. קלטת שלא שודרה מעולם

תגובות

אם תשאלו את פיליפ קרסנטי למה הוא צריך את כל זה, הוא יאמר: "אני רק השליח". המאבק שהוא מנהל נגד רשת הטלוויזיה הצרפתית הציבורית "פראנס 2" כבר שלוש שנים אמנם לא נתמך על ידי מדינת ישראל, אבל קרסנטי, יהודי-צרפתי בן 41, יועץ פיננסי אמיד, אומר שמטרתו היא להביא לידיעת העולם כולו עד כמה מעוותים הדיווחים על ישראל בתקשורת הצרפתית. לא חשוב אם ישראל הרשמית לא עומדת לצדו, שלא לדבר על הממסד הצרפתי או הקהילה היהודית המקומית, מה שחשוב הוא שהנושא שבגינו יצא למאבק - הכתבה הקצרה ששודרה בתחילת האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, על מותו של הילד מוחמד א-דורה מירי חיילי צה"ל - עלול להיהפך לפרוטוקולים החדשים של זקני ציון. ואם הוא לא יילחם, יהודים בכל העולם יסבלו מזה עוד 100 שנה.

בשבועות החולפים הפרשה שוב עלתה לכותרות, בגלל כמה אירועים שדווקא הפיחו רוח במפרשיו של קרסנטי. באמצע ספטמבר, במסגרת ההליך המשפטי המתמשך בין קרסנטי לפראנס 2, דרש בית המשפט בפאריס מרשת הטלוויזיה להציג בפניו את קלטת הווידיאו המלאה שממנה נערכה כתבת א-דורה ("חומר הגלם"). בסוף החודש - שבע שנים אחרי התקרית - חיווה ראש לשכת העיתונות הממשלתית, דני סימן, את דעתו כי האירועים באותו יום בוימו על ידי צלם רשת הטלוויזיה הצרפתית בעזה, טלאל אבו-רחמה. ואילו בתחילת ספטמבר, שיגר צה"ל מכתב לפראנס 2 ולכתב שלה בירושלים, שארל אנדרלן, ובו התייחסות ל"מותו לכאורה של הילד", ובקשה רשמית לצפות בקלטת, "לנוכח החשד שהועלה כי מדובר בביום". באופן רשמי, צה"ל לא קיבל מעולם עותק של הקלטת, משום שפראנס 2 התנתה את מתן הקלטת בכך שתוקם ועדת חקירה עצמאית, לא צבאית.

גם קרסנטי סבור שהסצינה בוימה, ויותר מכך. באתר האינטרנט שלו, "Media Ratings", שעוסק בסיקור התקשורת הצרפתית, כתב קרסנטי ב-22 בנובמבר 2004, כי מותו של א-דורה בוים, וכי התנהלותה של הרשת "מביישת את צרפת ואת השידור הציבורי שלה".

כעבור כמה שבועות, הגישו נגדו פראנס 2 ואנדרלן תביעת דיבה. כעבור שנתיים נמצא קרסנטי אשם, וחויב לשלם סכום פיצוי סמלי של יורו אחד (ועוד 3,000 יורו הוצאות משפט).

אבל קרסנטי לא ויתר. "מיד באותו יום, 19 באוקטובר 2006, הגשתי ערעור", הוא אומר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי ממשרדו בפאריס. "אפילו לא יצאתי מבניין בית המשפט, רק ירדתי כמה מדרגות למשרד אחר. עורך הדין שלי אמר שאני יכול לחכות, אבל ידעתי שאני צודק, אז למה לוותר?"

במרוצת השנה האחרונה חיפש קרסנטי עוד ועוד עדויות לקראת הדיון הראשון בערעורו שנערך בספטמבר 2007, ואשר בו ביקש השופט לראות את הקלטת המלאה (במשפט הקודם, בחרה פראנס 2 שלא להציג את הקלטת, ואילו קרסנטי לא דרש שהיא תוצג). בעוד שבועיים, יוצג חומר הגלם, שאורכו המלא, לפי כמה עדויות, הוא 27 דקות. קרסנטי מקווה שהקלטת תשכנע את בית המשפט כי הוא דובר אמת. בדיון הסופי בערעור, שייערך בפברואר 2008, מתכוון קרסנטי להציג חוות דעת של מומחים, לצד ציטוטים מדברים שאמרו אנדרלן והצלם אבו-רחמה בהזדמנויות שונות בשנים החולפות. דבר אחד ברור: במאבק הזה, קרסנטי לא מתכוון להפסיד.

הפרשה החלה לפני שבע שנים וחודש. אנדרלן ישב אז במשרדי פראנס 2 שבבניין "אולפני הבירה" ברחוב יפו בירושלים, כשהצלם הקבוע בעזה, טלאל אבו-רחמה, החל לשדר לו תמונות מזעזעות מהאולפן בעזה. אנדרלן, כתב ותיק ומנוסה, הבין מיד מה התגלגל לידיו - חומר של פעם בחיים. עובדים בבניין, שהציצו במסכי הטלוויזיה המפוזרים בכל קומה, התחילו לשאול שאלות ורק חיזקו את תחושתו. אנדרלן ערך את החומר, הכין כתבה באורך של כ-60 שניות, וביקש את תגובת דובר צה"ל. אך כשזה השיב בתשובה כללית - "הפלשתינאים משתמשים באופן ציני בילדים ובנשים" - החליט לא לשדר את התגובה.

קשה להפריז בחשיבותן של התמונות מהפכות הקרביים ששידר אנדרלן במהדורת החדשות המרכזית באותו ערב, יומה השני של האינתיפאדה השנייה. הסכסוך הישראלי-ערבי אמנם לא התחיל עם מוחמד א-דורה, אבל הילד חסר האונים המנסה להתגונן ממטח כדורים נהפך באחת לסמל.

בספרם "המלחמה השביעית" כתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף: "תמונת האב והבן פתחה את הסכר לשיטפון אדיר של תאוות נקמה". בהפגנות שערכו כמה ימים לאחר מכן ערביי ישראל, כבר הופיעה תמונתו של א-דורה על שלטים וכרזות. בתוך ימים, שודרו התמונות ממלזיה ועד מרוקו, מפרנקפורט ועד טוקיו. הן קיבעו את דימויה של ישראל כמדינה ברוטלית וצמאת-דם, שאל מולה מנסים פלשתינאים חלשים ומסכנים לשרוד. אם חיילי צה"ל יורים במשך דקות ארוכות בילד חסר אונים, ללא כל סיבה, מי יודע מה הם עוד עושים.

גם שבע שנים אחרי, במשרדי פראנס 2 בירושלים, באותו חדר שבו נערכה הכתבה, אנדרלן מתקשה להבין איך מישהו יכול לפקפק באמינות הצילומים. לבוש בווסט רב-כיסים של עיתונאי שטח, עם קול סדוק מסיגריות, למרות שכבר הפסיק לעשן, אומר אנדרלן כי האיש שלו בעזה, אבו-רחמה, עבד עם פראנס 2 יותר מעשר שנים קודם לכן. מבחינתו, מדובר באיש אמין לחלוטין. וחוץ מזה, שואל אנדרלן, אם היה ספק בצה"ל בעניין אחריותו לאירוע, מדוע מצא לנכון סגן הרמטכ"ל אז, משה יעלון, להביע צער על מותו של הילד? ומדוע קבע ראש אג"ם, אלוף גיורא איילנד, שלושה ימים אחרי האירוע, כי "סביר שהילד נורה על ידי צה"ל"?

אנדרלן, בן 62, מנסה להציג ארשת נינוחה, אבל ברור שהפרשה הזאת מרחפת מעליו כענן קודר. הוא לא בדיוק הכתב הזר הקלאסי, שבא לשלוש-ארבע שנים - היום ירושלים, מחר קוסובו, מחרתיים בייג'ין. אנדרלן קשר את גורלו במדינת ישראל לאחר שהתנדב בקיבוץ בסוף שנות ה-60. הוא החליט לעשות עלייה, ובשנות ה-70 עבד בקול ישראל. יש לו קצת סכיזופרניה, הוא מודה: צרפתי וישראלי, כתב זר ואזרח מקומי. על קיר משרדו תלויה קריקטורה גדולה בחתימתו של שמעון פרס. הוא מכיר את כולם - בישראל ובצרפת - וכולם (כמעט) מכירים אותו. מעולם, הוא אומר, לא הועלו נגדו טענות כמו אלה שמלוות אותו מאז אותו יום בספטמבר 2000.

הטענות הללו החלו להישמע זמן קצר אחרי השידור. בימים הראשונים אחרי התקרית, נשמעו קולות בודדים בצרפת ובישראל שטענו כי מעמדתם בצומת נצרים לא יכלו חיילי צה"ל לירות במוחמד א-דורה ובאביו, שהסתתרו מאחורי גליל בטון נמוך. כעבור חודשיים, הציג אלוף פיקוד דרום אז, יום-טוב סמיה, את הגרסה הזאת - שזכתה לימים לכינוי "הגרסה המינימליסטית" - במסיבת עיתונאים. סמיה הסתמך על ממצאיה של ועדת החקירה שמינה הוא עצמו - ואשר עוררה ביקורת קשה על הרכבה ועל עבודתה (ראו מסגרת). אלוף הפיקוד אמר, כי לנוכח חילופי האש בצומת בין חיילי צה"ל לחמושים פלשתינאים, "האפשרות שהילד ואביו נורו על ידי פלשתינאים גבוהה מהאפשרות שנורו על ידי חיילי צה"ל".

כלי התקשורת בישראל ובחו"ל, בהם פראנס 2, דיווחו על מסיבת העיתונאים בנימה ספקנית עד משתוממת, ולא חזרו לעסוק בפרשה. לישראל, כך נראה, היה הדבר נוח. כפי שכתב אז עמוס הראל ב"הארץ": "ההנחה היא שבלאו הכי לישראל יש רק מה להפסיד מהאירוע".

הפרשה ירדה למעשה מסדר היום, למעט סרט תיעודי בטלוויזיה הגרמנית - שעתיד היה לעורר את סקרנותו של קרסנטי - וכתבה ארוכה בירחון האמריקאי "אטלנטיק". אבל הבלוגוספירה הצרפתית געשה. כותבי בלוגים, עיתונאים עצמאים, מומחים אמיתיים ומומחים מטעם עצמם - כמעט כולם יהודים, כולם אנשים פרטיים - ניתחו שוב ושוב כל פריים ששודר בטלוויזיה. כאן, בבלוגוספירה, התפתחה "הגרסה המקסימליסטית", שלפיה לא רק שחיילי צה"ל לא ירו במוחמד א-דורה, אלא שלמעשה האירוע כולו בוים על ידי הצלם הפלשתינאי של פראנס 2 לצורכי תעמולה.

אנדרלן אומר כיום כי כבר ב-2001 היה על פראנס 2 לנקוט צעדים משפטיים נגד כל המוציאים את דיבתה - ודיבתו. אבל הרשת ביכרה שלא לעשות זאת, עד שבסוף 2004 נפל דבר: שני עיתונאים צרפתים בכירים, דניס ז'מבר ודניאל לקונט, מתחו ביקורת קשה על אנדרלן ועל כתבתו. ז'מבר, שהיה עורך המגזין "ל'אקספרס", ולקונט, מפיק סרטים דוקומנטריים לרשתות טלוויזיה דוגמת "ארטה", פירסמו מאמר ארוך בעיתון "לה פיגארו", אחרי שצפו בחומר הגלם שקיבלו מפראנס 2. "בזמן ששארל אנדרלן הציג את הילד כמת", כתבו השניים, "לא היתה לו שום אפשרות לקבוע שהוא אכן מת, ועוד פחות מזה, שהוא נורה על ידי חיילי צה"ל... עמיתינו בפראנס 2 הודו בפנינו כי למעשה שום דבר לא מעיד על כך שהילד נפגע מירי ישראלי". עם זאת, ציינו השניים במפורש, "איננו שותפים לדעה כי האירוע בוים".

בראיון בתחנת הרדיו היהודית RCJ, בפברואר 2005, אמר לקונט, כי הדיווח שלפיו חיילי צה"ל ירו בילד, "התאים למה שהציבור בצרפת רצה לשמוע, וזה הדבר המטריד ביותר... יש גרסה מוכנה מראש למה שמתרחש במזרח התיכון, והעובדות מותאמות לה".

האמירות החריפות הללו פגעו במוניטין שלך בצרפת?

אנדרלן: "ז'מבר ולקונט הם שני עיתונאים שכף רגלם מעולם לא דרכה בעזה, בטח שלא בזמן עימות. אני חושב שהם טועים. אני ממשיך לעבוד ולראיין את כל מי שאני רוצה. מה שכן, זה גרם לכך שבכלי התקשורת בצרפת מרגישים לחץ מארגונים שונים, לא רק יהודיים, להתמקד פחות בישראל. משדרים פחות חדשות על ישראל, כי חושבים שזה יעשה בעיות. אומרים לי דברים כמו, ?עוד פעם יהיה משפט'".

עורכת החדשות בפראנס 2, ארלט שאבו, אמרה בפברואר 2005 ל"הראלד טריביון": "אף אחד לא יכול לומר בוודאות מי הרג את א-דורה, ישראלים או פלשתינאים". כעיתונאי ששידר תמונות דרמטיות כל כך, אמירה כזאת לא מטרידה אותך?

"אני עומד על מה שאמרתי אז, אבל אם הבוסית שלי (שאבו) חושבת אחרת, זה גם יכול להיות. אופתע מאוד אם יתברר שפלשתינאים ירו בא-דורה, זה נוגד את כל מה שאני יודע על המקרה. אבל אם תהיה חקירה, שתעמוד בסטנדרטים בינלאומיים, אני ואבו-רחמה מוכנים לעבור פוליגרף, אבל מבקשים שגם החיילים בעמדה יעברו בדיקה כזאת. בכל מקרה, הבעיה שלי היא עם הטענה שהאירוע בוים. כל טענה בדוקה אחרת אנחנו מוכנים לשדר".

במבט לאחור, יכול להיות שהיית פזיז מדי באותו ערב?

"לא חושב. אם לא הייתי אומר שהילד והאב היו קורבנות לירי שבא מכיוון עמדת צה"ל, בעזה היו אומרים, ?איך אנדרלן לא אומר שזה צה"ל?' חוץ מזה, ההתנהלות של ישראל אחרי האירוע חיזקה את התחושה שלי שהסיפור נכון. לא הזמינו אותי לבירור, לא פתחו בחקירה רשמית. ברגע שראיתי שאף אחד לא שואל אותי שום דבר באופן רשמי, התחזקה אצלי התחושה שהסיפור נכון. אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי בשבע השנים האחרונות".

במובן מסוים, קרסנטי הוא לא הדמות שמצטיירת בדימיון כמי שינהל מאבק משפטי רב-שנים ורב-יצרים על כבודה של ישראל. כבחור צעיר, בנם של מהגרים מצפון אפריקה, נראה היה שהכוח המניע בחייו הוא כסף. כבר בגיל 21 הקים חברה למסחר במניות בבורסה בפאריס. "יום אחד אתה מרוויח מיליון, למחרת אתה יכול להפסיד מיליון. זה מלהיב", הוא אומר.

עד לפני עשר שנים עבד כברוקר, וב-1996 הקים חברה לייעוץ עסקי. באמצע 2002 עוד הספיק להתמודד בבחירות מטעם מפלגת מרכז-ימין על מושב בפרלמנט, אך הפסיד ללא אחר מאשר הנשיא הנוכחי, ניקולא סרקוזי (70%, לעומת 3% בלבד). שניהם מתגוררים באותו פרבר אמיד של פאריס, נויי. לבנו הבכור, בן השלוש וחצי, קרא קרסנטי "אדם" על שם אדם סמית, הכלכלן הסקוטי בן המאה ה-18 ומחבר הספר "עושר האומות". ואחרי "שכל זה ייגמר", הוא אומר, הוא רוצה לחזור לעשות ביזנס. אבל לעת עתה, כבר שלוש שנים, הוא מקדיש את כל זמנו לפרשת א-דורה - "לגילוי האמת", כדבריו.

"ישראל שנואה מאוד בצרפת", הוא אומר ל"הארץ" בראיון טלפוני. "היא נתפשת כמדינה חזקה ועשירה, שהצבא שלה מתנהג כמו הנאצים. ההחלטה שלי להיאבק קוממה רבים, לא רק בממסד הצרפתי, אלא גם בקהילה היהודית. אף ארגון יהודי לא תומך בי. הרבה יהודים ולא-יהודים אמרו לי שאני צודק, אבל שהם לא יכולים לתמוך בי פומבית, כי הם לא יכולים להילחם בממסד. הם לא רוצים להצטייר כטראבל-מייקרים. יש להם יותר מדי מה להפסיד".

העניין שלו בפרשת א-דורה החל באפריל 2002, לאחר שצפה בסרט תעודה ששודר בטלוויזיה הגרמנית, ושלפיו חיילי צה"ל לא ירו בילד. עמדתו הנוכחית היא כי הצלם ביים את הסצנה המפורסמת, שלח אותה לאנדרלן, ואמר לו שהילד נהרג. אנדרלן, לדבריו, לא בדק את אמיתותה והעלה אותה לשידור. לטענתו, בתמונות ששודרו באותו ערב לא רואים דם; לא רואים כדורים פוגעים באב ובילד; והילד זז בסוף הסצנה. בנוסף, המספר הקטן יחסית של חורים בקיר שמאחורי השניים, פוסל את האפשרות שחיילי צה"ל ירו בהם דקות ארוכות, הוא אומר. את המסקנות האלה גיבש, לדבריו, על סמך מה שכתבו חבריו בבלוגוספירה - וכן על דבריו של הפיסיקאי נחום שחף, חבר ועדת החקירה של צה"ל. "אין שום דבר בסרט שמוכיח שא-דורה נורה למוות, או נורה בכלל, באירוע זה", מסכם קרסנטי.

יש לו גם הסברים לכך שממשלת ישראל לא מתייצבת לצדו. "בישראל רצו לשכוח מכל הפרשה", הוא אומר. "אני נלחם למען ההיסטוריה, והם עובדים בשביל המשכורת בסוף החודש. יש אנשים שפוחדים מהתקשורת, כי אם השם שלהם יופיע בצד הלא-נכון של הפרשה הזאת, יחד עם ?המטורפים', הקריירה שלהם תיגמר. אבל אני לא מתלונן. בחרתי בדרך מסוימת. הרי יכולתי ללכת למכור ירקות".

אז מה אתה חושב שקרה באותו יום בצומת נצרים?

"אני לא יודע מה באמת קרה שם. אני כן יודע שהסרט שראינו לא אמיתי".

דובר צה"ל מסר בתגובה, כי "צה"ל פנה כמה פעמים לפראנס 2 בבקשה לקבל את חומר הגלם אשר שימש להכנת הכתבה, ולא נענה. פנייה נוספת נעשתה ב-10 בספטמבר 2007, לאחר שהובא לידיעתנו כי במשפט נאמר שלא היתה פנייה רשמית כזאת מצד צה"ל. צה"ל אינו נוקט עמדה במשפט, וכל בקשותינו היא שכל החומר יועבר לעיוננו, כדי להשלים את הבדיקה ולרדת לחקר האמת בפרשה זו".

תגובת פראנס 2: במכתב שהיפנתה למנהל לשכת ראש הממשלה, רענן דינור, ציינה הרשת כי "נדהמה לקרוא את מכתבו של דני סימן, הרצוף השמצות וחצאי אמיתות". הרשת ציינה כי היא מוכנה לשתף פעולה עם כל חקירה רשמית ומקצועית, שתיערך בסטנדרטים בינלאומיים ובליווי משפטי. פראנס 2 הוסיפה עוד, כי היא נכונה לסייע לג'מאל א-דורה, אביו של הילד מוחמד, שהודיע בפומבי על רצונו בהוצאת גופת בנו מן הקבר.

מה רואים בקלטת

לפני שבועיים צפיתי בקלטת באורך 18 דקות, שממנה הכין אנדרלן את כתבתו בספטמבר 2000, ואשר תוגש לבית המשפט בפאריס ב-14 בנובמבר. בעשר הדקות הראשונות מצולמת הפגנה בצומת נצרים: עשרות אנשים, אולי אף מאות, משליכים מטר כבד של אבנים לעבר עמדת צה"ל. כולם בבגדים אזרחיים, חלקם ילדים בני פחות מעשר. בקבוקי מולוטוב נזרקים לעבר העמדה, וכמה מהם מתלקחים.

בדקות אלה לא מתועדת תגובה מעמדת צה"ל, והירייה הראשונה, שמקורה לא נראה בקלטת, נשמעת בסביבות הדקה העשירית. בין הדקה התשיעית ל-14 מקיים הצלם שני ראיונות בצומת עצמו. שני המרואיינים עומדים בקו ראייה ישר לעמדת צה"ל.

בדקה ה-14 מתחילות להישמע יריות תכופות יותר. שוטרים פלשתינאים במדים יורים מרובים שבידיהם, ופלשתינאים בבגדים אזרחים שהיו בקו האש של צה"ל נמלטים מהמקום. הפעם הראשונה שבה נראים מוחמד א-דורה ואביו בקלטת היא בדקה ה-14 וחצי, כשהם מתכופפים מאחורי גליל בטון. המצלמה נעה ימינה ושמאלה ואינה מתמקדת בהם. המצלמה שבה אליהם מדי פעם עד הדקה ה-16 לערך.

השניים מופיעים שוב מהדקה ה-17 ועד סוף הקלטת, כעבור דקה - אלה הן התמונות שהתפרסמו בכל העולם. האב נצמד לגליל הבטון ומנופף בידו, והילד מנסה למצוא מחסה בחיקו. בשלב זה נשמעות יריות תכופות. בתמונה האחרונה נראה מוחמד א-דורה מרים את ראשו.

תעלומת ועדת החקירה

ועדת החקירה שהקים אלוף פיקוד דרום אז, יום טוב סמיה, בעקבות מותו של מוחמד א-דורה, מעולם לא פירסמה את דו"ח ממצאיה - וגם לא את הרכבה. אפילו תאריך הקמתה אינו ידוע.

בתגובה לשאלות שהופנו לסמיה, כיום איש פרטי, בעניין מסקנות הוועדה, הוא הפנה אותי לדובר צה"ל, שמסר כי "בעקבות האירוע החליט מפקד פיקוד הדרום לבצע תחקיר פיקודי. בראש הצוות שערך את התחקיר עמד סמיה, ובין יתר חברי הצוות היו הפיסיקאי נחום שחף (שהיה מופקד על הבדיקה המקצועית), נציגי אמ"ן, מומחים וקצינים נוספים. עם סיום העבודה הוצגו הממצאים לראש אג"ם והובאו לידיעת הרמטכ"ל, ובתיאום עמם הוצגו עיקרי הממצאים בתדרוך עיתונאים".

דובר צה"ל לא נענה לבקשת "הארץ" לקבל את כתב המינוי של הוועדה, או את שמות כל חבריה. ממשרד הביטחון נמסר, כי עותק של הדו"ח נמצא בארכיון צה"ל, אך "מאחר שטרם חלפו עשר שנים ממועד יצירת התחקיר, הדין החל עליו, לפי חוק השיפוט הצבאי, אינו מאפשר עיון בחומר".

מינויו של שחף, שלא נשא בשום תפקיד צבאי או משטרתי רשמי באותה עת, עורר ביקורת בשל הספקות שהעלה בעבר באשר לזהותו של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. חבר אחר בוועדה, יוסף דוריאל, גם הוא אדם פרטי, הודח מהוועדה על ידי סמיה באמצע עבודתה. שש שנים לאחר מכן, במסגרת תביעת דיבה שהגיש דוריאל, התייחסה השופטת שושנה אלמגור לחלקו בעבודת הוועדה - אך לא לחקירה כולה - וקבעה כי "חקירתו את האירוע היתה חובבנית... בלתי מקצועית ובלתי מדעית".

מבדיקת "הארץ" עולה, כי לפחות עוד שלושה אנשים, חלקם בעלי תפקידים רשמיים, השתתפו בוועדת החקירה. הם מתראיינים כאן לראשונה.

מאיר דנינו, ד"ר לפיסיקה ומדען ראשי בחברת "אלישרא": "אני חתום על הדו"ח שהוגש ליום טוב סמיה, ושלפיו היריות שפגעו בילד מוחמד א-דורה לא יכלו לבוא מחיילי צה"ל, בגלל כיוון הירי. החלק שלי בבדיקה כלל ניתוח סרטי וידיאו ותמונות שהוצגו על ידי הטלוויזיה הצרפתית".

סגן-ניצב בדימוס ברני שכטר, מומחה לבליסטיקה ולשעבר ראש מעבדת נשק במעבדה לזיהוי פלילי (מז"פ) של משטרת ישראל: "הוזמנתי על ידי סמיה לוועדה. מכיוון שהקיר עם חורי הירי נהרס, נשארו בידינו רק הווידיאו וזווית הירי. ראיתי את הווידיאו עשרות פעמים והשתתפתי בשחזור שהתקיים בנגב. חשבתי שהיריות לא באו מכיוון צה"ל, אבל הרס הקיר לקח 95% מהמוצגים. לא כתבתי שום המלצה, כי אין לי ודאות. כאיש מז"פ, לא הייתי הולך לבית משפט עם עדויות כאלה, לשום כיוון".

סנ"צ אליוט שפרינגר, איש מז"פ, השתתף גם הוא בוועדה. שפרינגר נמצא עדיין בשירות, ודובר המשטרה לא אישר לו להתראיין.



פיליפ קרסנטי (בתצלום העליון) ושארל אנדרלן. בתצלום למטה: מוחמד א-דורה ואביו, בקטע מהקלטת


תצלומים ותצלום טלוויזיה: פסקל לה סגרטן / גטי אימג'ס, פייר תורג'מן ואי-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו