בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

90 מיליארד דולר. זה המחיר של פתרון בעיית הפליטים

קבוצת ישראלים ופלשתינאים שהתכנסה בדרום צרפת כדי לאמוד את העלות הכלכלית של הסדר הקבע, הגיעה למסקנה שהמחיר לא בשמים. היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, וגם המשנה שלו - שראו את "מסמך אקס" - מסכימים אתם. פרסום ראשון

תגובות

ביום שלישי השבוע, אחרי שעוכב במחסום קלנדיה שמצפון לירושלים, סאעיב במיה הגיע מרמאללה לשער משרד הביטחון בקריה בתל אביב. מי שהיה סגן שר הכלכלה ברשות הפלשתינית נכנס יחד עם פרופ' אריה ארנון ללשכת האלוף במילואים עמוס גלעד. הם הציגו בפני נציג שר הביטחון בצוות המו"מ לקראת ועידת אנפוליס חוברת עבת כרס, שבה הצעות לפתרונות מדיניים-כלכליים לשתי "סוגיות הליבה" הכבדות ביותר: הפליטים הפלשתינאים וירושלים.

"מסמך אקס-אן-פרובנס" שבחוברת, תוצאת דיוני הקבוצה הישראלית-פלשתינית- בינלאומית שבה חבר במיה, הוא ניסיון ישראלי-פלשתיני חצי רשמי ראשון לפרק את מחסום זכות השיבה לגורמים כלכליים ולהציג פתרונות מעשיים. לפי המסמך, פתרון סוגיית זכות השיבה יעלה בין 55 ל-85 מיליארד דולר - כלומר בין 14 ל-21 אלף דולר לכל פליט (על הצעתם לגבי ירושלים - ראו תיבה).

בעבור במיה, המסמך הראשוני הזה אינו קובץ נוסחאות יבשות ליישוב סכסוך בין שני עמים, אלא עניין אישי לגמרי. לא הרחק מהקריה, על שפת הים בשכונת עג'מי שביפו, יש למשפחת במיה בית מידות יקר ערך. ב-1948, כשאביו נעל את הבית וסגר את משרדי חברת האוטובוסים שלו, סאעיב היה בן פחות משנה. מאז הוא הערבי הנודד: ביירות, תימן, תוניס, דובאי, ירדן, תוניס - ולבסוף רמאללה. הוא היה שותף לדיונים על הסכם אוסלו א', ואחרי החתימה על אוסלו ב' בא לגדה עם אנשי אש"ף, כדי לבנות את פלשתין. פעם אחת לקח במיה את ילדיו ליפו, כדי לראות את בית סבא. רק באחת משבע הדירות הדיירים היהודים פתחו בפניהם את הדלת.

מאז שבמיה חזר לגדה הוא היה שותף לשורה אין-סופית של אכזבות ומשברים, אך גם ליוזמות ולמאמצים להצלת השלום. מבחינתי, אומר במיה, המפתח לשלום הוא חלוקת הארץ לשתי מדינות לפי קווי 4 ביוני 1967, עם תיקוני גבול מוסכמים. לדידו, משמעות הדבר היא ויתור על ביתו ביפו תמורת פיצוי הולם, שגובהו ייקבע על ידי מומחים ניטרלים. את בית הקבע שלו יבחר להקים בבירת פלשתין - מזרח ירושלים. שם יהיה שכן של ארנון, שנולד גם הוא ב-1947, למשפחת ניצולי שואה מהולנד. הפרופסור לכלכלה מאוניברסיטת בן-גוריון שמתגורר בשכונת יפה נוף, אומר שגם בחינם לא יסכים לגור בבית פלשתיני נטוש.

המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, שהשתתף לפני חודשיים כמשקיף בכנס סגור בפאריס שבו הוצג המסמך (אז הוא הוביל את ההכנות לוועידה בארה"ב), אמר ל"הארץ", ש"זה נייר עבודה שרצוי שמקבלי ההחלטות משני הצדדים ילמדו אותו. אם וכאשר נדון על הסדר קבע, הנייר הזה יוכל לסייע לצוותי העבודה ללמוד מה אפשרי".

היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, פרופ' מנואל טרכטנברג, שהשתתף באותו כנס, אומר שחש שם, לראשונה בחייו, שבעיית הפליטים אינה מפלצת. לדבריו, "אם ישראלים ופלשתינאים יושבים בנחת בחדר אחד ומעלים חלופות, לא בגישה של אפס-אחד, אפשר להוציא את העוקץ גם מהנושאים הטעונים ביותר". טרכטנברג אומר, שחשיבות "מסמך אקס" אינה דווקא בנתונים הכלכליים שבו, אלא בעצם היכולת של הצדדים לתרגם שפה מתלהמת של עוול וזכויות היסטוריות לשפה כלכלית רציונלית. "הלוואי שהציבור הרחב יאמץ את הגישה הזאת", מסכם היועץ.

"הינדוס לאחור"

את הקמת הקבוצה יזם לפני כחמש שנים פרופ' ז'ילבר בנחיון, יהודי-צרפתי יליד מרוקו. פעילותה ממומנת על ידי גופים כמו האיחוד האירופי, הבנק העולמי, גורמים ממרסיי ומדרום צרפת, בתיאום של מרכז פרס לשלום ומכון המחקר "דטה" בבית לחם ואוניברסיטת פול סזאן במרסיי, שנתנה לקבוצה אכסניה בשלוחתה באקס-אן-פרובנס. בקבוצה שותפים גופים רשמיים, כמו האיחוד האירופי, הבנק העולמי ומשרד החוץ הצרפתי, ומשמשים בה כמשקיפים מוסדות ציבוריים ומשרדי ממשלה ישראליים ופלשתיניים. המשקיפים לא השתתפו בניסוח ההבנות, אך סייעו בשמירת הקשר בין שני הצדדים ובאיתור תחומים שבהם אפשר לגבש מכנה משותף.

נקודת המוצא של הקבוצה היא שישראל והפלשתינאים טעו כשביססו את תהליך השלום מאז 1993 על "הדרגתיות", בלא הסכמה או דיון על התוצאה הסופית. לכן, משתתפי הדיונים אימצו את גישת "ההינדוס לאחור": תחילה הסכימו על קווי המתאר של הסכם הקבע, ומאז דנים בדרכים ליישומו.

לפי נתונים של סוכנות האו"ם אונרוו"א, ב-2006 היו כ-4.4 פליטים פלשתינאים, מהם כ-1.3 מיליון במחנות פליטים, רובם בירדן, סוריה, לבנון, הגדה המערבית ורצועת עזה. בשטחי הרשות הפלשתינית חיו כ-1.7 מיליון פליטים, מהם כ-550 אלף במחנות פליטים.

"מסמך אקס" נפתח בהצהרה עקרונית על כך שפתרון ארוך-טווח, מוסכם וצודק לבעיית פליטי 1948 חייב להתבסס על החלטות האו"ם, כולל החלטת העצרת הכללית 194. החלטה זו, מדצמבר 1948, מאפשרת לכל פליט לבחור בתנאים מסומים אם לשוב לביתו או לקבל פיצוי. כדי לפרק את המוקש הזה, המסמך המשותף מסייג את החלטה 194 בתוספת: "תוך הכרה בכך שיישום נוסח ההחלטה כלשונה אינו אפשרי, בשל השינויים המשמעותיים בשטח". וכדי שלא לצאת פטור בלא כלום, נאמר כי מימוש הצעדים שבמסמך ייחשב ליישום החלטה 194.

הפתרון שמציעה הקבוצה יתייחס הן לתביעות הפרטיות והן לשיקולים הקיבוציים של שני הצדדים, ויציע דרך ליישב בין השניים. מצד אחד, הפליטים יוכלו לבחור מקום מגורים קבוע, אך מצד אחר, יישום הבחירה יהיה תלוי בהסכמים בין הצדדים וכפוף לריבונות של כל המדינות הנוגעות בדבר, כולל פלשתין וישראל.

יותר זול מהחלופה

במבט ראשון, האומדן הפיננסי של יישום פתרון מוסכם לבעיית הפליטים נראה כמעט דימיוני. אבל אם משווים אותו לאלטרנטיווה, ולוקחים בחשבון שהוא ייפרס על פני עשר שנים ויגובה בסיוע בינלאומי נדיב, המשימה אינה בשמים - בין 55 ל-85 מיליארד דולר, לפי אומדן הקבוצה. בלא פתרון שישים קץ לסבל הפליטים ולמעמדם המיוחד, לא יהיה סוף לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שמשפיע על יציבות האזור כולו. כך לדוגמה, לפי בנק ישראל, האינתיפאדה הראשונה הסבה למשק הישראלי נזק של ארבעה מיליארד דולר בכל אחת משנותיה הראשונות; המלחמה בעיראק עולה למשלם המסים האמריקאי יותר מ-20 מיליארד דולר מדי חודש.

בהתאם למתווה שהציג הנשיא קלינטון לצדדים ב-2000 ולפי סקר שנערך בקרב הפליטים, חברי הקבוצה מציעים שהפליטים יוכלו לבחור בין כמה חלופות: העתקת מגוריהם למקומות חדשים; שיקום במקומות מגוריהם הנוכחיים; פיצוי בכסף או ברכוש, או מעבר לשטח שיועבר לפלשתין במסגרת חילופי שטחים עם ישראל.

לפי "מסמך אקס", כל פליט יוכל לבחור בין החלופות, ויוסכם על מסגרת זמן לסיום התהליך, תחת פיקוח של סוכנות בינלאומית שתוקם לצורך זה. הסוכנות הבינלאומית תהיה אחראית לכך שהעדפות הפליטים וההסכם בין שתי המדינות שיקבע מגבלות על מעבר ממקום למקום, יהיו מתואמים. לפי הקבוצה, זכות השיבה לבית לאומי, גם אם במובן ממותן ומוגבל, ביחד עם הצעדים האחרים (קליטה במקומות החדשים, שיקום ופיצויים), הם מרכיבים חיוניים להשגת הסכם קבע.

ליישום התוכניות ליישוב מחדש תזדקק סוכנות הפליטים ל-8-19 מיליארד דולר במשך עשור, בהתאם למספר הפליטים שיבחרו בחלופה זו. כדי ליישם את תוכניות השיקום לאלה שיישארו במקומות מגוריהם הנוכחיים, תזדקק הסוכנות ל-10-14 מיליארד דולר - גם זאת בהתאם למספר הפליטים שחיים במחנות פליטים ושיבחרו בחלופה זו.

באשר לפיצוי על "הרכוש הנטוש" שהותירו הפליטים בישראל, לרשות הפלשתינית, לישראל ולאו"ם יש מידע מפורט ביותר עליו; כל דונם ביפו וכל בית בחיפה רשומים במסמכים רשמיים. הבעיה תהיה כמובן בהערכת שווי הרכוש, ולכן מציעים מחברי המסמך שוועדת מומחים בינלאומית תבדוק ותאשר את תביעות הרכוש הצפויות. לפי אומדן כלכלני הקבוצה, הסכום הכולל יהיה 15 עד 30 מיליארד דולר. השבת נכס תישקל במקרים שבהם לא הוצע "פיצוי מלא והוגן", והנכס קיים בצורה שיכולה להפוך את השבתו למעשית והוגנת.

בנוסף, הקבוצה ממליצה להקים קרן רביעית, שתזדקק ל-22 מיליארד דולר בקירוב, לצורך פיצוי על מצב הפליטות, בלא קשר לתביעות רכוש או לתוכניות השונות. כל פליט רשום יקבל סכום אחיד - כ-5,000 דולר לנפש - סכום גדול פי כמה מההכנסה השנתית של משפחת פליטים בת שש-שבע נפשות.

"הממד הכלכלי אינו משני", אומר פרופ' ארנון; "אם ההסדרים הכלכליים לא יספקו את התנאים הדרושים לפיתוח אמיתי, ייכשל גם ההסכם הפוליטי. עבודת הקבוצה מוכיחה שהפתרונות הראויים קיימים. הם קשים לשני הצדדים, אך ישימים". לפי במיה, "הזמן לפתרון שתי המדינות הולך אוזל. אם רעיונות כמו שלנו לא יאומצו בקרוב, שני הצדדים ייאלצו לחשוב על פתרון פוליטי חלופי. אם לא יינקטו צעדים נועזים, החזון של מדינה אחת לשני עמים יונח על סדר היום".

ומה בעניין ירושלים?

המסמך מציג שלושה תרחישים אפשריים להסדר בירושלים: עיר מחולקת, שבה הגבול הפוליטי יהיה גם גבול פיסי; עיר פתוחה, שבין שני חלקיה תנועה חופשית של אנשים וסחורות; ועיר פתוחה למחצה, שבה האזור הפתוח, לדוגמה העיר העתיקה, קטן יותר.

לגבי מיקום הגבול בירושלים, מוצעות כמה אפשרויות: גבול פוליטי לאורך קווי 1967 עם תיקונים קלים, ופינוי כל השכונות היהודיות במזרח העיר, מלבד הרובע היהודי בעיר העתיקה; גבול שישקף את החלוקה הגיאוגרפית בין יהודים לערבים (נוסחת קלינטון); או שילוב בין שתי החלופות הראשונות, שיותיר כמה מהשכונות היהודיות במזרח העיר תחת ריבונות ישראל, בעוד האחרות יפונו.

לפי המסמך, יוקם בעיר אזור סחר חופשי, דבר שיהיה קל ליישום בעיר פתוחה. באזור הסחר ייקבעו מכסים ומסים אחידים על סחורות ממדינות שלישיות. הסדר סחר מעין זה עשוי להיות יקר לשני הצדדים, בגלל הברחות ואובדן הכנסות, ולכן מטיל ספק בכדאיות של חלופת העיר הפתוחה.

תשתיות משותפות בין שתי ערים ושתי מדינות עלולות לגרום לאי-שוויון במתן השירותים מסיבות פוליטיות. לכן, מחברי המסמך ממליצים שלאחר תקופת מעבר, התשתיות יחולקו בין שני חלקי העיר. עוד מומלץ, שפלשתינאים ממזרח ירושלים, המקבלים קצבאות רווחה בתוקף מעמד התושבות הישראלי שלהם, ימשיכו לקבל אותן, אך יפרישו את התשלומים החדשים שלהם לביטוח הלאומי הפלשתיני.



חיפה, מאי 1948. חיילי הגנה מלווים שלושה תושבים ערבים אחרי כיבוש העיר. האו"ם אומד את מספרם של הפליטים הפלשתינאים ב-4.4 מיליון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו