בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קסנדרה של היהודים

הכרך החדש של "הכתבים היהודיים" כולל את מאמריה של חנה ארנדט מאז התוודעה אל "העניין היהודי", כלומר מאז נמלטה כפליטה מגרמניה הנאצית. היא משרטטת בו את האפשרות לביוגרפיה של היהודי השומר על יהדותו בלי להיות דתי, מתוך נון-קונפורמיות עמוקה

תגובות

Hannah Arendt, The Jewish Writings, Edited by Jerome Kohn and Ron H. Feldman, Schocken, New York, 559 pp.

גיליון 30 של כתב העת "תכלת" (בהוצאת מכון שלם), כולל תרגום יפה למאמר על החינוך בארצות הברית מאת חנה ארנדט. לחוברת שקיבלתי בדואר צורף מכתב מנומס ומאיר עיניים, ובו התבקשתי להתייחס למאמר הזה, הנוקט עמדה שמרנית (בניגוד לעמדותיה האחרות של ארנדט, נרמז במכתב וגם בחוברת עצמה בלשון רפה יותר). כך כותבת ארנדט במאמרה: "השמרנות, במובן של שימור, מצויה בעיני בלב הפעילות החינוכית, שמטרתה תמיד לקדש משהו ולהגן עליו - על הילד מפני העולם, על העולם מפני הילד, על החדש מפני הישן, על הישן מפני החדש. אפילו מן האחריות הכוללת לעולם, שפעילות זו תובעת מאיתנו ליטול על עצמנו, משתמעת, כמובן, עמדה שמרנית".

נראה כאילו אנשי "תכלת" (שבחירתם בהרצאה ראויה לכל שבח), עטו קצת כמו מנוע גוגל על המאמר בגלל המלה "שמרני". שהרי אפילו המשך הפיסקה חושף את הבעייתיות שלה כ"שמרנית": "אבל עניין זה תקף רק בתחום החינוך, או בתחום היחסים בין מבוגרים לילדים, ולא בפוליטיקה, שבה אנו פועלים יחד עם אנשים מבוגרים ושווים לנו. בזירה הפוליטית עמדה שמרנית כזאת - המקבלת את העולם כפי שהוא ושואפת לשמר את הסטטוס קוו - יכולה לגרום רק נזק, מאחר שהעולם יופקר לחסדי הזמן ולשיגיונותיו, אם לא יחליטו בני האדם להתערב, לשנות, ליצור את החדש". כאן אפשר לקרוא כבר את ה"אני מאמין" הפוליטי של ארנדט (זה המנוסח בצורה הפילוסופית בספרה "המצב האנושי") על הפעילות האנושית בתוך הקהילה הפוליטית. אילו הכירו עורכי "תכלת" את כתביה הפוליטיים של ארנדט שנכתבו נוכח מלחמת וייטנאם, מהומות הסטודנטים, ומרידתם המזוינת של השחורים, היו בוודאי יודעים כי לא רק שלא באה מן השמאל הגרמני (כמו שהאשים אותה גרשם שלום, באדנות), ובעצם אף פעם גם לא הגיעה אל השמאל האמריקאי, כמו שמפרסמי המאמר השמרני על החינוך ביקשו לרמוז.

כל הדברים הללו לא באו אלא להמליץ לכל מי שיכול, או לפחות אחראי על רכישת ספרים לספריות ציבוריות, לקנות את הכרך החדש של "הכתבים היהודיים" מאת ארנדט. הכרך הזה כולל את מאמריה מאז התוודעה אל "העניין היהודי", כלומר מאז נמלטה כפליטה מגרמניה הנאצית. חלקם תורגם בפעם הראשונה מגרמנית, אחרי שבמקור התפרסמו בכתב עת של מהגרים ופליטים יהודים, "Aufbau". הספר כולל גם חיבורים שעדיין לא ראו אור, כמו חיבורה החשוב מאוד על האנטישמיות המודרנית, כתופעה נפרדת ונבדלת משנאת ישראל של ימי הביניים. תרגום של מאמר זה לעברית יוכל אולי עוד להועיל למשהו בתוך הביצה הלאומנית המטומטמת שמערכת החינוך שלנו (שמרנית? ליברלית? סתמית?) מטפחת. אני חושב על בני שנאלץ לשמוע במסגרת בית הספר, כביכול כחלק מלימודיו, שיעורים הניתנים בחינם מטעם עמותה פאשיסטית, ומעביר אותם לא מורה, אלא בוגר ישיבה, ועיקרם סקירות מהירות, למשל "העם היהודי תמיד אהב שלום מאז המקרא עד ימינו", ולטענה הזאת צורף מיד תיאור של שנאת ישראל מאברהם אבינו עד היום, והכל תחת האף של המומחית הגדולה לחינוך, יולי תמיר.

אם לחזור אל ארנדט ואל הכרך המרתק, נמצא בו את מסתה המעניינת על "היהודי כמנודה", שבה שירטטה את האפשרות לביוגרפיה של היהודי השומר על יהדותו בלי להיות דתי, אלא כאיזו נון-קונפורמיות עמוקה. ההפך מהיהודי המנודה הוא זה שאותו היא מכנה parvenu, והמונח משמש אותה בתיאור של התפתחות סוג אחר של יהודי חילוני באירופה, זה שדרכו אמורה היתה להסתיים בהרשעה מטעם ההיסטוריה, על התנהגותו בעת השואה. את הדברים הללו כתבה ארנדט בהרחבה בספרה על משפט אייכמן, ספרה היחיד שתורגם לעברית אם גם באיחור גדול מאוד.

בין יתר המאמרים נמצא גם המאמר שנחבא משך שנים באין לו מוציא לאור, "חשיבה מחדש על הציונות". זה מאמר מכריע. ארנדט לא חזרה בה מהציונות אחרי 1948. המאמר הזה נכתב ב-1944 אחרי ועידת אטלנטיק סיטי של הציונים האמריקאים, שם התקבלה החלטה התובעת להתיר למיעוט היהודי בפלשתינה להקים מדינה יהודית בכל חלקי הארץ, בלי להזכיר אפילו את הרוב הערבי בארץ. אז הבינה ארנדט משהו שאחרים רק השלו את עצמם לגביו. היא כותבת: "קשה להבין מדוע ציונים 'כלליים' צריכים בכלל עוד לריב, באופן רשמי, עם הרוויזיוניזם, אלא אם הראשונים לא ממש מאמינים בהגשמת תביעותיהם והם סבורים כי יהא זה חכם לדרוש את המקסימום כבסיס לפשרות עתידיות, בעוד האחרונים הם רציניים, ישרים ובלתי מתפשרים בלאומנותם".

מי שמסוגל לשחזר לעצמו את "העמדה היונית" אחרי 1967, אשר כותרתה הפרגמטית היתה "שטחים כקלף מיקוח" אינו יכול שלא לראות את הנבואה ואת התגשמותה באסון שהמיטה עלינו העמדה הזאת, שלתוכה נוצקו ההתנחלויות, כאילו יש חלל וזמן קפוא, כאילו הזמן משחק לידינו, כאילו לא התמוטט הסיכוי שלנו לחיים נורמליים. אבל ההבחנה של ארנדט על הקשר האינטרסנטי בין העמדות ה"נציות" לעמדות ה"יוניות", אי אז, ב-1944, בארצות הברית, היה לנבואה, לנבואת קסנדרה.

חלק מהביקורת של ארנדט על הציונות צריך להיקרא בהקשר של תפישתה את הלאומיות. היא לא ראתה בלאומיות עצמה עניין מגונה, או חסר ערך (ויעידו מאמריה הנרגשים שנכתבו בעת השואה בעד הקמתו של צבא יהודי שיילחם נגד הנאצים, למען העתיד של החיים הלאומיים היהודיים לאו דווקא בארץ). ארנדט ראתה את הסכנה הגדולה שיש בקולקטיב הלאומי, התובע לעצמו בעלות, כקולקטיב, על המדינה, באמצעות שליטה בטריטוריה ותוך רמיסת הרעיון של מדינה, אשר לאומיות בה תהיה מאפיין של חלק מהקולקטיווים החיים בה. בשנות הארבעים ראתה ארנדט בברית המועצות, חרף כל מה שכתבה נגדה, את המדינה אשר הצליחה לבנות מודל כזה, של מדינה שבתחומיה אין זהות בין מדינה לקולקטיווים לאומיים בתוכה. מצד שני ראתה בארצות הברית פתרון אחר, או אפשרות שלא הרפתה ממנה עד סוף חייה: מדינת לאום שלא ייצרה שום לאומיות, מדינת לאום בלי לאום.

בספר החדש שראה אור בהוצאת שוקן האמריקאית נעשה צדק היסטורי עם מי שהיתה העורכת הראשית של בית ההוצאה הזה בשנים 1946 ל-1948. הצדק הזה בא לידי ביטוי בהוצאת כתביה היהודיים, וביניהם גם כאלה שמעולם לא פורסמו כלל, כמו חיבורה החשוב על האנטישמיות המודרנית. פרסום הכרך בארצות הברית בהוצאה מסחרית (ולא בהוצאה אוניברסיטאית), מעיד על מה שבודדים כאן מוכנים להבין: המשיכה של היהודים בארצות הברית אל מדינת ישראל, משיכה שהגיעה לשיאה אחרי מלחמת 1967 (וסחפה גם את ארנדט להתלהב ממשה דיין), מגיעה אל קצה. ההיבדלות של יהודי ארצות הברית, או לפחות האינטליגנציה שלהם, ממה שקורה כאן - כן ליבה, לא ליבה - פחות חשובה כבר. חומסקי הרי הבטיח כמה פעמים: ברגע שארצות הברית תנטוש את ישראל, ינטשוה גם היהודים.



חנה ארנדט. צדק היסטורי של הוצאת "שוקן" בארצות הברית עם מי שעמדה בראשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו