בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פתאום תשמעו בום

רגע לפני שקוסובו מכריזה על עצמאות, מתריע שר החוץ של סרביה, כי צעד כזה עלול להצית מחדש את כל מוקדי הסכסוך בלב אירופה, ומקונן: הלוואי שארה"ב היתה מתייחסת לסרבים ולקוסובארים כפי שהיא מתייחסת לישראלים ולפלשתינאים

תגובות

שעת השין מתקרבת. מדינות המערב, ברובן, מתעתדות להכיר בעצמאות מחוז קוסובו. ברחבי סרביה, לעומת זאת, העולם לכאורה הפוך. זה כמה שבועות מתנוססות שם כרזות עם דיקונאותיהם של ג'ורג' ואשינגטון, אברהם לינקולן, ג'ון פ. קנדי, ווינסטון צ'רצ'יל, וילי ברנדט ושארל דה-גול, כשמתחתם הסיסמה: "קוסובו היא סרביה!". לצד כל תמונה מופיע קטע קצר מתוך אחד מנאומי המנהיג המצולם. הקטעים נבחרו בקפידה, חלקם הותאמו למציאות הסרבית. הם נועדו לטעון, שלו היו אותם מנהיגים מיתולוגיים בינינו, היו ודאי מתייצבים לצד סרביה הנאבקת על שלמות מולדתה ונגד יוזמת ההתנתקות של קוסובו.

לינקולן, מבטו מהורהר, מצהיר בכרזה: "בדברים החשובים ביותר, איננו יכולים ואף אסור לנו לוותר". צ'רצ'יל - הסיגר הנצחי בידו - קורא לבריטים לעמוד מול גרמניה הנאצית ומכריז: "נגן על מה ששייך לנו. לעולם לא ניכנע". ואילו דה-גול - לבוש מדי צבא - מצוטט כאומר: "יום יבוא וייבשו הדמעות, תגווע השנאה, ייסללו שדות הקרב - אבל מולדתנו, לנצח תישאר".

במסגרת המאמצים לגייס את תמיכתן של מדינות "משמעותיות" בעיני סרביה, ביקר כאן בסוף השבוע שעבר שר החוץ הסרבי, ווק ירמיץ'. כמו כדי להשלים את קמפיין הכרזות והציטוטים, גייס ירמיץ' לצדו שלושה מנהיגים ישראלים. בנאום במרכז הבינתחומי בהרצליה, ציטט השר את גולדה מאיר שהצהירה בעבר כי "אי-אפשר לשאת ולתת עם מי שאגרופו קפוץ"; הוא הזכיר גם את אבא אבן, שהצהיר כי "אנשים ואומות נוהגים בתבונה רק לאחר שמיצו את כל יתר האפשרויות" וש"הטרגדיה של האדם אינה סבלו, אלא הדברים שאותם הוא מחמיץ". בהקשר זה אמר ירמיץ': "האפשרויות להגיע להסכם שלום במערב הבלקן נוסו וכל שהניבו היתה אלימות גדולה יותר. הטרגדיה שלנו, הסרבים והאלבנים, היא שלא החמצנו אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות"; לבסוף הזכיר השר את "המדינאי הדגול", יצחק רבין, שביקש להעביר את המסר האוניוורסלי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", בעת קבלת פרס נובל לשלום, ב-1994: "בדבריו כיוון רבין לכך שכדי לשמור על קדושת החיים יש רק פתרון רדיקלי אחד: שלום אמיתי".

נאומו של ירמיץ' היה מלאכת מחשבת של דיפלומטיה קרה ושכלתנית הנשענת על ערכי הצדק והסדר הבינלאומי, יחד עם פריטה על הרגש המתבססת על ה"המורשת והחוויה ההיסטורית המשותפת". הוא ציין שכמו היהודים, "גם הסרבים היו מושא לרדיפות קשות ולהשמדה"; סיפר שהוא עצמו נכד לניצול מחנות מאוטהאוזן ודכאו; הצהיר שבלגרד היתה בין הראשונות בעולם שהכירו במדינת ישראל ועמד על "מחויבותו האישית" להעמקת הקשרים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות.

בראיון ל"הארץ", הציג ירמיץ' את ארסנל הטיעונים, שאומצו גם בכמה חוגים מדיניים ואקדמיים בישראל, ושנועדו להרתיע מפני ההשלכות שעלולות להיות להכרה בינלאומית בעצמאות קוסובו על ישראל.

ירמיץ' מתנגד לתפישה לפיה סכסוך פוליטי וטריטוריאלי יכול להסתיים באמצעות פתרון חיצוני כפוי וללא תמיכת שני הצדדים לסכסוך. התומכים כאן בעמדתו סבורים, שגם על ישראל עלולים לכפות בעתיד הסדר עם הפלשתינאים. יותר מכך, מי יערב לה שניסיון של ערביי ישראל להתנתק מהמדינה, בגליל למשל, לא יזכה אף הוא לתמיכה בינלאומית פעילה? ירמיץ' עצמו מעדיף שלא להיכנס לצד הישראלי-פלשתיני של המשוואה. הוא ודאי מכיר את מגבלותיה: המציאות הדמוגרפית-גיאוגרפית בקוסובו, שבה האלבנים הם רוב של 90%, אינה דומה לזאת של הגליל, בעל האוכלוסייה המעורבת. לכן, אין אף גורם משמעותי שיכיר בתביעה בדלנית-דימיונית של ערביי ישראל. כמו כן, במקרה של קוסובו, הכרזה על עצמאותה לא תהיה חד-צדדית, אלא בהסכמת ארה"ב ואירופה (ברובה) ובהתאם לתנאים ("עצמאות מותנית" ומחויבות להגן על המיעוט הסרבי), שייקבעו מראש על ידי המעצמות.

ירמיץ' בוחר, עם זאת, להשתמש בשני הסכסוכים כדי להלין על מדיניות האיפה ואיפה של המערב. כמי ש"תומך בכל לבו ביוזמת אנפוליס", הוא בוחר לצטט מדברי הנשיא בוש בוועידה: "כל פתרון צריך להיות מוסכם על שני הצדדים. ארה"ב אינה יכולה לכפות עליהם את חזונה, שכן במקרה כזה ההסכם לא יחזיק מעמד. תפקידנו הוא לקדם את השיחות... אבל איננו יכולים לכפות את התוצאות".

"כל מה שאנו מבקשים הוא שהקהילה הבינלאומית תנקוט כלפינו גישה זהה. שתשקיע את אותם מאמצים בזירת המאבק שלנו", אמר ירמיץ', "הסיבה שבגללה נכשלו עד כה השיחות על עתיד קוסובו הוא שנקבע להן תאריך יעד: 10 בדצמבר. ארה"ב וכמה שותפות מערביות אמרו לנו: אם תמצאו עד אז פתרון, מצוין. אם לא, נתמוך בעמדת אחד הצדדים. בנסיבות אלה ברור שלאותו צד - זה של האלבנים בקוסובו - אין שום תמריץ מלבד לחכות שהשעון יעשה את שלו".

מטאור פוליטי

ירמיץ', רק בן 32, מטאור של הפוליטיקה הסרבית. בתפקידו האחרון היה יועצו המדיני של הנשיא, בוריס טאדיץ'. הוא הכיר אותו עוד מתקופת לימודיו בתיכון בבלגרד, שם שימש הנשיא כמורה שלו לפסיכולוגיה. כבר כשנהפך המורה לשר התקשורת של יוגוסלוויה ומאוחר יותר לשר ההגנה הסרבי, מינה את ירמיץ' ליועצו וזה נחשב לאיש אמונו גם בתפקידו הנוכחי.

את האנגלית השוטפת שבפיו רכש בבריטניה ובארה"ב: יש לו תואר בפיסיקה מאוניברסיטת קיימברידג' ותואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת הארוורד. הוא מדבר בגובה העיניים וקרוב מאוד לעיניים. בעת שהוא מדקלם את תשובותיו הארוכות, נוטה כל גופו לעבר המראיין עד כי מפרידים בין השניים סנטימטרים ספורים. החיוכים שהוא מפזר והחום שהוא משדר - בין היתר בלחיצת יד נדירה בחוזקה - כמו נועדו לקשור את גורל שני העמים - זה של המרואיין וזה של מראיינו.

כשהוא פונה שוב לרגש היהודי, מדבר ירמיץ' על קוסובו כעל "ערש הלאומיות, התרבות והדת" של סרביה. הרמז ברור: אם גוזלים ממנה את מה שהוא מכנה "ירושלים הסרבית", למה שלא יקחו בעתיד מישראל את "אל קודס", שתיהפך לבירת פלשתין עצמאית. ירמיץ' מכיר את טיעוני הנגד: הפלשתינאים רוצים את ירושלים כבירתם, בעוד שהאלבנים אינם נושאים עיניהם לבלגרד; מאז המאה ה-19 יש בירושלים רוב יהודי ואילו בזאת "הסרבית" אין רוב סרבי-אורתודוקסי זה כ-300 שנים; מלבד ולמרות זאת, לפחות חלק מהיהודים מוכנים להתפשר בירושלים, בעוד הסרבים לא מוכנים לוותר על "לבם ונשמתם".

אולי לכן ירמיץ' חוזר להתמקד בטיעונים החוקתיים - בפגיעה "המסוכנת", בעיניו, במשטר הבינלאומי. "ריבונות", "שלמות טריטוריאלית", "גאווה לאומית" ולהבדיל "השפלה" - הם חלק בלתי נפרד מהרטוריקה שלו. החלטה 1244 של מועצת הביטחון, שהתקבלה לאחר מלחמת קוסובו, הכירה בריבונותנו במחוז, הוא מזכיר. "פיצולה של סרביה - מדינה דמוקרטית ומוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית - יערער את יסודות היחסים הבינלאומיים המתבססים על אמנת האו"ם ואת הלגיטימציה של מועצת הביטחון שלה". גם בישראל יש הסבורים, שאל לה להכיר בישות שעצמאותה לא זכתה להכרת מועצת הביטחון. עקיפת המועצה תוך פגיעה בזכות הווטו של הרוסים המתנגדים לעצמאות קוסובו, כך נטען, תהיה בומרנג לישראל הנזקקת בעצמה לווטו האמריקאי.

אלא שהצורך לעקוף את האו"ם נובע דווקא מהכרה בחוסר יכולתו לפתור סכסוכים אתניים וטריטוריאליים. "המשטר הבינלאומי" הרי לא הצליח לפתור את בעיית בוסניה, וגם לא את בעיית קפריסין. השמירה על אותו משטר, אינה מאפשרת להתערב ברצח העם בדרפור, או להפעיל כוח לסיכול ההתגרענות האיראנית.

עם הפנים למערב

ירמיץ' מתקומם נגד התפישה לפיה סרביה הביאה במו ידיה לעצמאות האלבנית הממשמשת ובאה בקוסובו; שהיא "הצד הרע", שאיבד את זכותו המוסרית לטעון לבעלות על המחוז.

ראשית, הוא אומר, האלבנים בקוסובו אחראים גם הם לפשעים חמורים ולטיהור אתני של סרבים. שנית, פשעי נשיא יוגוסלוויה לשעבר סלובודן מילושביץ' נוראיים ללא ספק, אבל לא ייחודיים: פשעי סדאם חוסיין, למשל, לא פגעו בזכותה של עיראק לטעון לריבונות בכורדיסטאן. שלישית, הסרבים עצמם הם שהפילו את מילושביץ' במהפכה דמוקרטית ב-2000; הם שהסגירו אותו ואת בכירי משטרו לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג; והם ששיגרו ביולי 2005 את נשיאם, בוריס טאדיץ', להרכין ראש ביום השנה העשירי לטבח סרברניצה בפני משפחות 8,000 הקורבנות הבוסנים. מדוע, אם כן, צריכים הם לשאת בעונש שמילושביץ' עצמו לא נדרש לשאת בו. רביעית, מאז הודח מילושביץ' עסוקים הסרבים בבניית מדינה הנשענת על מוסדות דמוקרטיים ועל כלכלת שוק תוססת; מדינה, שפניה למערב ולהשתלבות מלאה באיחוד האירופי.

אפשר להאמין לירמיץ'. למרות ההיסטוריה המשותפת של רוסיה וסרביה, למרות התרבות והדת המשותפת, קרבת השפות והקשרים הכלכליים והצבאיים, סרבים רבים קושרים היום את גורלם באירופה. "שאלת קוסובו תמיד העסיקה את רוסיה. במובן זה היא משמשת לנו מגאפון", אומר השר הסרבי. מגאפון להעלאת תביעות היסטוריות. האיחוד האירופי, לעומת זאת, הוא העתיד. כשהוא מדבר עליו עיניו בורקות. "מדובר בפרויקט השלום הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות. במסגרתו לא ניתן להעלות על הדעת שיפרוץ סכסוך אלים בין שתי אומות".

אם כך, מדוע שלא תכיר סרביה במציאות ותקבל את המסלול שאירופה מציעה לה: הכרה ב"עצמאות המותנית" של קוסובו, בתמורה ליציאה מהבידוד הבינלאומי והצטרפות מהירה לאיחוד. מבחינת ירמיץ', זו שאלת ביצה ותרנגולת. הדרישה להפגנת פרגמטיזם וריאליזם עובדת לדידו בשני הכיוונים. מדוע שלא יהיו אלה הקוסבארים שיוותרו על עצמאותם בתמורה לקבלת האוטונומיה הרחבה ביותר האפשרית והצטרפות מהירה לאיחוד כחלק מהמדינה הסרבית, הוא שואל.

ובשעה שלא נראה שמי מהצדדים מתכוון להתפשר, מזהיר ירמיץ' ממדיניות מערבית נמהרת, ובעלת השלכות אפוקליפטיות. הוא אמנם שולל את טענת התועמלנים הסרבים, לפיהן לאיסלאם יש היום משקל משמעותי בחברה הקוסובארית; עם זאת, כפיית פתרון חיצוני עלולה, לדעתו, להפוך את הסכסוך האתני לסכסוך דתי. בנוסף, בדינמיקה הגיאופוליטית הייחודית לבלקן עלול להיווצר "אפקט דומינו לא מבוטל, שיפגע ביציבות האזורית, יערער את הדמוקרטיה ואת לגיטימיות הגבולות הקיימים ויהפוך את השגשוג לתעתוע". יותר מכך: מאחר שמקרה קוסובו אינו ייחודי בעיניו, עלולים לפרוץ סכסוכים חדשים, להתעורר סכסוכים "רדומים" ולהידרדר סכסוכים קיימים. "כולנו יודעים שיש עשרות 'מקרי קוסובו' מסביב לעולם, שרק ממתינים ליצירת הלגיטימציה לתופעת הבדלנות, ולהפיכתה לנורמה מקובלת", הוא אומר.

לבסוף, עלולה סרביה - שאזרחיה ייקראו בעוד כשבועיים וחצי לקלפיות כדי לבחור נשיא - ליפול לידי האופוזיציה הרדיקלית-הלאומנית, תרחיש שאת התוצאה שלו מכנה ירמיץ' "חור שחור". בשני משפטים שולף השר הסרבי את עיקרי הלקסיקון שלו, המרכיבים את התורה כולה על רגל אחת: "הנוגע בריבונות, בשלמות טריטוריאלית ובגאווה לאומית, משחק באש. אם סרביה תושפל, הדמוקרטיה הסרבית תושפל והמאמצים 'להתמערב' ולהשתלב באירופה ייפגעו קשות, שלא לומר נואשות".

ירושלים מודאגת

בישראל, נפגש ירמיץ' עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט ועם שרת החוץ, ציפי לבני, "וזכה להרבה סימפטיה", כדברי גורם מדיני בכיר. הידרדרות היציבות בבלקן והאפשרות שקיצונים ישתלטו על הזירה הפוליטית בסרביה מדאיגה את ירושלים, שחוששת מ"שיבה לעידן מילושביץ'". הפניית הגב של הקיצ ונים לאירופה תוביל, במקביל, לאוריינטציה סלאווית מובהקת שעלולה להתבטא, בין היתר, בהזמנת הצבא הרוסי להקמת בסיסים בסרביה, אמר הגורם המדיני.

ירמיץ' שמע כאן את העמדה הישראלית הצפויה, התומכת בהסדרים שהם תוצאה של מו"מ בין הצדדים המסוכסכים ומתנגדת לפתרונות כפויים. "ישראל", נאמר לו, "לא תהיה בין הראשונות להכיר בעצמאות קוסובו, אם וכאשר זו תוכרז". מאידך גיסא, כבעלת בריתן של ארה"ב ואירופה וכמי שרואה את עצמה חלק מ"העולם הראשון", הנאור, היא גם לא תהיה בין האחרונות.



בתצלום הגדול: בית קברות בקוסובו. "פשעי נשיא יוגוסלוויה לשעבר סלובודן מילושביץ' נוראיים ללא ספק, אבל לא ייחודיים", אומר ירמיץ', שר החוץ בן ה-32 (בתצלום למטה)


תצלום: אלכס ליבק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו