בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מונותאיזם טהור לאשתו של אלוהים

2תגובות

Did God Have a Wife? Archaeology and Folk Religion in Ancient Israel

$25 .W.G. Dever. Grand Rapids, 344 pp

ד"ר זאב משל, ארכיאולוג, גיאוגרף וסייר מנוסה, איש אוניברסיטת תל אביב, חפר בשנים 1975-1976, לפני החזרת סיני, אתר קטן לא הרחק מגבול ישראל בשם כונתילת עג'רוד. האתר, קטן אבל בולט, שוכן על דרך חשובה, דרב ע'זה, שהוליכה מאילת אל רפיח ועזה. במאות התשיעית והשמינית התקיימה כאן אכסניה להולכי דרכים שחלקה הוקדש למקום פולחן ונמצאו בה כתובות עבריות, הן על כלי חרס והן על טיח הקירות.

ארבע מן הכתובות במקום מזכירות את יהוה ואשרתו. האחת: "ברכת אתכם ליהוה שמרן ואשרתה" (היינו, ברכתי אתכם ליהוה שומרון ואשרתו), השנייה: "ליהוה התמן ולאשרתה" (היינו ליהוה של התמן, היא תימן, עיר באדום). נוסח זה, של אלוהי תימן ואשרתו, חוזר בעוד שתי כתובות. ראוי לשים לב כי יהוה כאן הוא אל לוקאלי, אלם של שומרון ותימן, לא אל של היקום כולו. כך בעולם האלילי אנו מוצאים, דרך משל, את בעל חרמון ובעל חצור.

כמה שנים קודם לחפירה בסיני גילה מחבר הספר שלפנינו, ויליאם ג'י. דיוור, במערה בח'רבת אלכום (היא מקדה המקראית, כ-15 ק"מ ממערב לחברון), כתובת דומה המזכירה אף היא את יהוה ואשרתה. ראוי לזכור כי כונתילת עג'רוד, שכאמור מקומה בגבול סיני, שייכת היתה לישראל הקדומה שבירתה שומרון ובאותם הימים נכללה גם אילת בתחומה. מכאן שכתובות הקושרות את אשרה ליהוה נמצאו הן בישראל, הן ביהודה.

מי זאת האשרה הזאת? בפנתיאון הכנעני אשרה היא אשתו של אל ואמם של שאר האלים. האם הכתובות הללו מדברות באותה אלה שהיא עתה זוגתו של יהוה? במקרא ישנם 40 אזכורים לאשרה, וכמעט כולם מכוונים למבני עץ, עמודים מקודשים או לעץ ממש, שנוטעים, מקימים או מעמידים אותו, ואילו מטהרי הפולחן האלילי כורתים, גודעים, שוברים, או שורפים אותו. אין ספק שמדובר בסמלה של האלה. אבל לאלה זו היה קיים בישראל, לכל הפחות בימי המלכה איזבל ובעלה אחאב, פולחן לא מבוטל. 400 נביאי האשרה היו אוכלי שולחן איזבל והם השתתפו, לצד נביאי הבעל, בעימות הגדול שערך עמם אליהו בהר הכרמל, עימות שהסתיים בשחיטתם של נביאי הבעל (וקרוב לוודאי, אם כי הדבר לא נאמר בפירוש, גם של נביאי האשרה).

התנ"ך, כפי שהגיע לידינו, מייצג ככל יכולתו את התפיסה המונותאיסטית הטהורה, שמחברנו קורא לה דת הספר, וממעיט בפרטים על הדת העממית שעדיין שקועים בה יסודות אליליים רבים. סביר להניח שהיו בעם כאלה שהאמינו כי לאלוהי ישראל, בדומה לאלוהי שאר העמים, היתה בת זוג בשם אשרה.

בהקדמתו אומר המחבר: "זה ספר על אנשים פשוטים בישראל הקדומה ועל חיי הדת היומיומיים שלהם, לא על המעטים היוצאים מן הכלל שכתבו וערכו את המקרא. זה גם ספר שנועד לאנשים פשוטים בני ימינו, היודעים באורח אינסטינקטיבי כי 'דת' היא עניין של חוויה, לא של דוקטרינות של מלומדים, תיאולוגים וכלי קודש (...) עניינו של ספרי הוא הדת העממית בכל גילוייה וחיוניותה (...) לא באמונות ובוודאי לא בתיאולוגיה (...) יפה אמר הארכיאולוג לואיס בינפורד: הארכיאולוגים אינם מצוידים די הצורך להיות פלאו-פסיכולוגים".

דיוור מודה בגילוי לב ראוי לכבוד כי אינו אובייקטיבי, ולכן הוא סבור שראוי להציג את עצמו, מעט מתולדותיו ומרקעו הדתי. אביו היה מטיף פונדמנדליסטי קיצוני, "יורק אש", וממנו ירש את אהבתו למקרא, אך לא את קנאותו. תחילת חינוכו היתה בבית ספר כנסייתי בטנסי, אבל המשכו, בניגוד חריף לראשיתו, היה באוניברסיטת הרווארד, שם העדיף את הארכיאולוגיה על התיאולוגיה. מזה 40 שנה הוא עוסק בהוראה ובחפירות בישראל ובירדן. עם הזמן התגייר, הצטרף ליהדות הרפורמית, אבל רואה עצמו כהומניסט חילוני.

כצפוי, הפרק הטוב ביותר בספר הוא הקרוי "עדות ארכיאולוגית לדת העממית בישראל הקדומה". נסקרים כאן כתריסר חדרי פולחן ביתיים קטנים, המאופיינים באדריכלות דומה ובחפצי פולחן דומים: מזבחות, אצטבאות, מצבות, מקטרים ושרידי מזון, שאריות של קורבנות ומנחות. אלה הם מבנים משפחתיים שאינם נזקקים לכוהנים. את הפולחן המשפחתי הפגאני מתאר היטב הנביא ירמיהו: "הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כונים למלכת השמים והסך נסכים לאלוהים אחרים" (ז, יח). מלכת השמים היא האלה עשתורת. דרגה גבוהה מעליהם הן במות הקטורות (שאינן מחופות בגג, היפה שבהן נשתמרה בתל דן), והגדולים שבמבני הפולחן הם המקדשים כגון אלה שנחשפו בשכם ובערד. לאחר שיבת ציון, ראשית הבית השני, נעשית דת ישראל המונותאיסטית שליטה גמורה. מעתה נעלמים כל המבנים האליליים ואבזריהם - חדרי הפולחן הביתי והבמות - ושוב אין בנמצא חפצי פולחן פגאניים כגון מזבחות, מקטרים או צלמיות.

שניים מפרקי הספר מוקדשים כמובן לאשרה. אחד על פולחנה של האלה וייצוגיה בממצא הארכיאולוגי (לדעת המחבר ועוד חוקרים, לא כולם), בעיקר צלמיות. בפרק השני כתוב על אשרה, פולחן נשים ו"יהויזם רשמי". האם הצלמיות של דמות אשה, שרק חלקה העליון מעוצב ועיקרה שדיים גדולים (ממצא שכיח מאוד, יש בידינו יותר מאלף) היא אשרה? ספק גדול אם אכן צודק המחבר בזיהוי צלמיות אלה עם אשרה. קרוב יותר להניח שאלה הן סגולות לפרי בטן. חשוב מאוד לזכור כי בכל הממצאים מאתרים ישראליים מימי הבית הראשון (וכמובן גם אחריו) אין דמותו של אלוהי ישראל מיוצגת. מועיל מאוד הדיון המפורט של כל החוקרים שעסקו בנושאים אלה, הן כאלה שדעתם קרובה לדעת המחבר והן שדעתם שונה.

פרק מיוחד קרוי "במה עשויה האלה לעזור?" לקורא הישראלי, שהתחנך על משנתו של יחזקאל קויפמן אשר טען כי דת ישראל בתקופת המקרא היתה מראשיתה מונותיאיזם צרוף עם שוליים אליליים זניחים, עשוי ספר זה להקנות תמונה שונה, מעודכנת. יכול אדם לומר ניחא, אבות אבותינו לפני כמעט 3,000 שנה האמינו כי לאלוהים שלהם יש בת זוג, אבל השקפה "מפגרת" שכזאת נעלמה זה זמן רב מן העולם. אבל אין זה כך. השקפה זו לא שבקה חיים, וגם היום, בהשפעת הקבלה, דוגלים בה (לא תמיד במודע) הרבה מאוד מאמוני ישראל.

למושג שכינה יש כידוע הרבה מובנים. בקבלה היא מייצגת את היסוד הנקבי בעולם הספירות. בקבלה, המטרה הראשית של עבודת השם היא להביא לידי איחוד מיני בין העיקרון האלוהי הזכרי, הספירה השישית המכונה תפארת או יסוד, לבין העיקרון הנקבי, הספירה העשירית, המכונה בעיקר שכינה (אבל גם מלכות, כנסת ישראל ועטרה). בהרבה סידורים, אלה שחוברו בהשפעת הקבלה, כגון אותם המשמשים חסידים, מצוי הפסוק המקדים ברכות מסוימות ועשיית מצוות מסוימות: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". ובתרגום לעברית: לשם איחוד, היינו זיווג, של הקדוש ברוך הוא ושכינתו. האיחוד, להסיר ספק, הוא זיווג מיני. מטרתו של מעשה זה היא להחזיר את ההרמוניה לעולם, מאחר שהאיחוד המקורי הופר מחמת חטאי עם ישראל, תחבולותיו של הסטרא אחרא וחוויית הגלות.

מחבר ספרנו למד על ההשקפה הקבלית הזאת מתוך ספרו של רפאל פטאי, "The Hebrew Goddess" אבל לא עמדו לרשותו מחקרו של יהודה ליבס "זוהר וארוס", הכתוב עברית ("אלפיים", גיליון 9, 1994) וגם לא ספרו החדש של משה אידל, "קבלה וארוס", שאמנם כתוב באנגלית אך ראה אור רק זה עתה. אם ייראו דברים אלה משונים בעיני הקוראים, ארשה לעצמי להביא כאן באותו עניין דבר לא צנוע, משונה לא פחות. הכל יודעים על נענועיהם של יהודים המתפללים בדבקות. לנענועים אלה יש משמעות פנטומימית עמוקה. אצטט מתוך הספר צוואת הריב"ש (הריב"ש הוא רבי ישראל בעל שם טוב, הבעש"ט, מייסד החסידות): "התפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג יש ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתפילה בהתחלתה ואח"כ יכול לעמוד כך בלא ניענוע ויהי (ה) דבוק להשכינה בדביקות גדול. ומכוח מה שמנענע עצמו יכול לבוא להתעוררות גדול, שיחשוב למה אני מתנענע את עצמי, כי מסתמא השכינה בודאי עומדת לנגדי, ומכוח זה יבוא להתלהבות גדול" (צוואת הריב"ש, סימן סח).

מגן ברושי הוא ארכיאולוג והיסטוריון, ובעבר היה אוצר היכל הספר



אלה על סוס. צלמית זהב ממקדש בלכיש (אוסף מוזיאון ישראל)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו