בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתים של אנשים אחרים

בעוד מערכת החינוך תוהה כיצד לשלב את הנרטיב הפלשתיני בתוכנית הלימודים, פורצת ההיסטוריה "האסורה" הזאת אל המיינסטרים הישראלי דווקא בחנויות הספרים - ברבי מכר שמספרים סיפורי אהבה, פרידה וגעגוע. תשאלו את אשכול נבו ואלון חילו

תגובות

הסופר אלון חילו זוכר את הרגע שבו הנוף התל-האביבי השתנה מול עיניו. "ישבתי בבית קפה ליד דיזנגוף סנטר, נוף תל-אביבי לגמרי, ופתאום ראיתי איך הנוף הזה היה יכול להיות אחר: פרדסים, נוף ערבי. כמו הצצה אל תוך העבר". אנחנו יושבים בבית קפה בעל נוף היי-טקי בהרצליה, וחילו, בן 36, שספרו החדש והמצליח "אחוזת דג'אני" מתרחש ביפו הערבית רגע לפני שהיהודים מקימים את תל אביב וחמישים שנה לפני שהערבים נוטשים את הפרדסים שם, ממשיך: "כמה זמן אחר כך ישבתי עם אשתי בקפה בנמל תל אביב, והעבר הזה רדף אחרי כמו רוח רפאים. חשבתי שאני רואה מולי את בית הקברות המוסלמי ליד הים, פתאום גם הים נראה לי ערבי. אני לא יודע איך ים יכול להיראות ערבי".

אצל הסופר אשכול נבו, בן גילו של חילו ואפילו בן השכבה שלו בבית הספר בירושלים בתקופה מסוימת, הגילוי של העבר הערבי של הארץ הזאת היה אטי ומקרי יותר. כשהחל לכתוב את "ארבעה בתים וגעגוע", שנהפך לאחד מרבי המכר הגדולים של השנים האחרונות, הוא ידע שהעלילה תתרחש במעוז ציון, יישוב קטן ליד ירושלים, שם התגורר בעבר. כל פעם שנסע לירושלים, עצר במעוז ציון.

"בהסתובבויות האלה ראיתי כל מיני הריסות שלא שמתי לב אליהן כשגרתי שם", הוא מספר. אלו היו הריסות הכפר הפלשתיני קסטל, שעליהן הוקם מעוז ציון. "התחלתי לשאול שאלות, התחלתי לקרוא, להיפגש עם אנשים", מספר נבו. הספר שלו היה אמור לדבר על הגעגוע הישראלי לבית, למקום יציב, "והבנתי שאני לא יכול לכתוב על געגועים לבית בלי לכתוב על הגעגוע של הבעלים המקוריים לבית שלו", הוא אומר.

אורי בלטר, סטודנט בן 25 במחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב, הגיע אל העבר של יפו לא מתוך בחירה, אלא כחלק משיעורי בית. על בלטר הוטל לגבש פרויקט שימור לבית-באר ערבי ביפו, אחד מעשרות הבתים המפוארים שנבנו מעל באר, במרכז הפרדסים שעטפו את העיר, והיום עומדים בחורבותיהם בלב תל אביב, זכר לתרבות שנעלמה. "כמו שחקרתי מאיפה הגיעו המרצפות לבית", מספר בלטר, שהפיק את התערוכה "בתי הבאר" שהוצגה בהצלחה בשבועות האחרונים בתל אביב, "חיפשתי את האדם שיצר את הבית הזה". הפגישה עם הבעלים הפלשתינאי, שמתגורר היום ביישוב ליד קרית מלאכי ומתגעגע לבית שבנה ולפרדס שעיבד, השאירה את בלטר עצוב ועם תחושה ברורה ש"אי אפשר להתמודד עם העתיד, אם לא מכירים את העבר".

דה-דה-ערביזיציה

בלי ששמנו לב, הטאבו על העבר הפלשתיני של הארץ הזאת - נשבר. הוא נכנס למיין-סטרים, כולל לרשימות רבי-המכר. ב"מול היערות" של א"ב יהושע, הפלשתינאי ששורף את היער שניטע על חורבות כפרו, הוא אילם. ב"אחוזת דג'אני" של חילו, הילד הערבי צאלח, המתנבא כבר ב-1895 שהיהודים יגלו את הערבים מבתיהם ושעל אדמת אחוזתו על גדת ואדי מוסררה יקומו שלושה מגדלים - מרובע, משולש ועגול - אינו סותם את פיו. הגעגוע של צאדק, השיפוצניק הפלשתינאי ב"ארבעה בתים וגעגוע" המגלה מחדש את בית הולדתו בקסטל-מעוז ציון, חזק יותר מהגעגועים ההפכפכים של המשפחות היהודיות היושבות היום בביתו. הוא הגיבור השקט, גם כאשר זורקים אותו לכלא משום שניסה לקחת מביתו את שרשרת הזהב, שאמו השאירה במנוסתה לפני שישים שנה.

"ארבעה בתים וגעגוע" (הוצאת זמורה ביתן) נמכר בעשרות אלפי עותקים. "אחוזת דג'אני" נמצא גבוה ברשימת רבי המכר, ויצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים - עצם מעצמותיו של הממסד התרבותי. נבו וחילו חזרו זה עתה מצרפת, לשם נשלחו על חשבון משרד החוץ להשתתף בביתן הישראלי ביריד הספרים בפאריס. עיריית תל אביב(-יפו) נתנה את חסותה לתערוכת "בתי הבאר".

"אנחנו מקבלים כל הזמן פניות מעיתונאים, מחוקרים, מתסריטאים", אומר איתן ברונשטיין, מנכ"ל עמותת "זוכרות", הפועלת להנצחת הנכבה, "אנחנו לא יכולים לעמוד בכולן. הפניות הן לא מצד אנשי 'מצפן'. פונים אלינו ישראלים שמזהים את עצמם כפטריוטים לחלוטין. תראה כמה כתבות היו על פרויקט הבנייה בסומייל (שרידים של כפר פלשתיני ברחוב אבן גבירול בתל אביב), וזה בסך הכל כפר קטן ולא חשוב במיוחד".

חילו אומר שהרצון הראשוני לעסוק בעבר הפלשתיני בא מתוך הזהות המזרחית שלו. "ההורים שלי נולדו בדמשק, הם דיברו ערבית בבית, אבל התביישו. במקום להגיד 'דמשק', הם היו אומרים 'חוץ לארץ'", הוא מספר. הוא עצמו, ילד מחונן, צמח באליטה האשכנזית ותמיד הרגיש חוסר שייכות. בספרו הראשון, "מות הנזיר", הוא חזר לדמשק, לתרבות אבותיו.

בעיניו, "אחוזת דג'אני" הוא המשך ישיר ל"מות הנזיר", משום ש"רציתי להזכיר לעצמי שאנחנו חיים במובלעת אירופית בתוך מרחב מוסלמי, רציתי להחזיר לנוף הישראלי את המזרחיות שלו. זה היה לי קל כי אני עצמי מזרחי". חילו חזר וקרא את "תמול שלשום" של ש"י עגנון, המתרחש בימי העלייה השנייה. "עגנון מגיע ליפו ורואה את אדמת ארץ ישראל. הוא לא רואה את הערבים. הוא עשה דה-ערביזציה של הנוף. אני עשיתי ערביזציה של הנוף, אולי בעצם עשיתי דה-דה-ערביזציה שלו".

חילו ידע מראש שהגיבור של הספר יהיה ילד פלשתינאי שרואה את העתיד, שיודע שעוד מעט כל המציאות תהיה אחרת. אחר כך הצטרף לצאלח, הילד רואה העתידות, חיים מרגליות קלווריסקי, דמותו (האמיתית) של איש העלייה הראשונה, שרכש אדמות בארץ ישראל. "ידעתי מראש שאמקם את הסיפור בתל אביב", אומר חילו, שנולד בעצמו בבית החולים דג'אני ביפו, "תל אביב היא קודש הקודשים של הציונות, היא נולדה מהחולות, רציתי לגעת בנקודה הכי כואבת".

במכוון, חילו נוקב בשמות הערבים של המקומות המוכרים כל כך לכל תל-אביבי. נחל אילון הוא ואדי מוסררה, הירקון הוא נחל אל-עוג'ה, מלון הילטון הוא בית הקברות המוסלמי. וכל המרחב שביניהם מכוסה פרדסים שמעבדים פלשתינאים, הרבה לפני שרגל יהודית דרכה בכלל במקום הזה.

יותר נקי מאשמה

חילו התחיל לסייר ביפו ובתל אביב, בליווי עמותת "זוכרות" וגם לבד, ודי מהר למד לזהות את העבר היפואי מציץ מתוך ההווה התל-אביבי. "פיתחתי עין מיוחדת", הוא מספר, "כשאני רואה חניונים, אני יודע שיש שרידים ערבים: מנשייה הפכה לחניון אחד גדול, בין החניונים של האוניברסיטה מסתתרים השרידים של שייח מואנס. מהנוכחות הפלשתינית נשארו רק בתים, ומהבתים האלה יוצאות רוחות רפאים ומהדהדות באוזנינו. כדי להיפטר מהן, צריך לחבק אותן. כמו שנפטרים מדיבוק".

ספר כמו "אחוזת דג'אני", שמספר את הסיפור הפלשתיני, היה צריך להיכתב לפני 20 או 40 שנה, אומר חילו. אבל במחשבה שנייה, הוא מוסיף, אולי רק היום אפשר לכתוב אותו. "אני ואשכול בני אותו גיל, וייתכן שהיכולת לכתוב על הדברים האלה ללא פחד היא משהו ששיך לדור שלנו", הוא אומר. "הדור שלנו יותר סקרן, יותר נקי מאשמה אישית ויותר רוצה לדעת מה קרה. העבר פחות מאיים עלינו". לדעתו, גם ההשלמה של ישראל עם ה"מזרחיות" עוזרת לישראלים צעירים להתמודד עם העבר הערבי.

לפי חילו, סיבה נוספת לעיסוק בעבר הזה היא ההכרה ש"הסכסוך עם הפלשתינאים הוא מחלה כרונית. כמו משכנתא, הוא לכל החיים". הוא לא חושב שזכות השיבה היא הפתרון. "אני הציוני הטוב, דווקא מפני שאני מודע לעוול. דווקא מפני שאני רוצה שמדינת ישראל תמשיך להתקיים, אני חושב שצריך למצוא פתרונות יצירתיים. החברה הישראלית חייבת להכיר את העבר כדי להציל את עצמה".

אשכול נבו בא ממקום אחר. סבו היה ראש הממשלה לוי אשכול, מחלוצי העלייה השנייה שהתיישבו על האדמות שדומיו של קלווריסקי מספרו של חילו "גאלו" אגב גירוש האריסים שישבו עליהן. תוך כדי התחקיר לספר נפגש נבו, לראשונה, עם פליטים פלשתינאים. "הייתי חוזר מהמפגשים האלה בדיכאון עמוק", הוא אומר. "קשה ליישב את הנרטיב שלהם עם הנרטיב שלנו. הרגשתי עד כמה מיתוס השיבה עדיין חי אצלם, ואמרתי לעצמי: אם הם לא ויתרו, אז איך אפשר בכלל לעשות אתם הסדר".

סלחי לנו אדמה

ובכל זאת, נבו הרגיש הזדהות כלשהי עם סיפורי הנכבה הפלשתיניים ולכן לא חשש להציב את השיפוצניק צאדק במרכז הספר שלו. "אני ואלון (חילו) נולדנו ב-1971", אומר נבו, "במלחמת יום כיפור היינו בני שנתיים. בשביל הדור שלנו, לא היתה קיימת השאלה אם ישראל תתקיים או לא תתקיים. גדלנו מתוך ביטחון במקום שלנו, ביטחון שיש מדינה. לכן אני יכול לשמוע סיפור אחר. אני לא מאמץ אותו, אבל מקשיב לו. אני יכול לתת מקום לסיפור הפלשתינאי בלי לחשוש שהוא ישרוף אותי, כמו אצל א"ב יהושע".

כשכתב את "ארבעה בתים וגעגוע", נבו הרגיש שהוא עושה משהו חדש, משמיע קול שלא נשמע עד אז, ולכן הופתע מהקלות שבה התקבל הספר. במפגשים עם קוראים, שקיים מאז יצא הספר ב-2004, שאלת הפליטים עולה תמיד, בעיקר מצד "דור הסבים". אבל גם שם הוא לא נתקל בעוינות. בעיניו, גם זה סימן לרוח החדשה שנושבת סביב הנושא הזה. גם חילו, למרות התוכן הבוטה יותר של ספרו, לא קיבל תגובות עוינות. "אפילו המליצו עליו ברדיו קול חי (הדתי), רק ביקשו ממני לא לדבר על הרומן בין קלווריסקי לאמא של צאלח".

"עשרות האלפים שיקראו את הספר של אלון יסתכלו על מגדלי עזריאלי בעין אחרת", אומר נבו, "והמודעות הזאת תעבור לחוגים רחבים יותר". את "ארבעה בתים וגעגוע" כבר לומדים לבחינות בגרות, כך שהדילמות של צאדק נלמדות היום בהרבה בתי ספר. נבו מצהיר שהוא חבר בעמותת "זוכרות", אבל באותה עת הוא ציוני נאמן ואת רעיון זכות השיבה הוא דוחה לחלוטין כפתרון פוליטי. "בנרטיב הפלשתינאי יש צדק רגשי, וחשוב שהוא יילמד ויישמע. האתגר הוא איך מתמודדים אתו בלי להפסיק להיות ציוני, בלי לאבד את המשמעות של הקיום שלנו כאן".

גם בלטר מרגיש שמדובר בעניין של דור. הוא בא מבית דתי, ימני. "אם על אבא שלי היו מטילים פרויקט שימור לבתים האלה, הוא היה מתייחס אליהם אחרת", הוא אומר. "הוא היה אומר: 'אנחנו ניצחנו, וזכינו בארמונות האלה ביושר. הם שלנו'. אני לא ראיתי את יפו לפני מלחמת העצמאות, אין לי את החשש שהיה לדור ההורים שלי שזה או הם או אנחנו". הפרויקט שינה את נקודת המבט שלו על תל אביב: "פתאום הבנתי שהפרדסים בציורים של גוטמן וראובן הם פרדסים של ערבים, פתאום הבנתי שתל אביב נולדה מהחולות כי אלה היו האדמות הכי זולות, משום שהערבים לא רצו למכור את אדמות הפרדסים שלהם".

בלטר חש חובה לשמר את הבתים האלה, כמו שבברלין משמרים את העבר היהודי של המשפחה שלו. גם הוא ציוני, גם הוא מתנגד לזכות השיבה, אבל הוא חושב שאי אפשר להתעלם ממה שהיה כאן לפני כן. בתי הבאר שנשארו באזור התחנה המרכזית, באבו-כביר, ביפו, הוא אומר, "הם רוחות רפאים שמכריחים אותנו להתמודד עם המציאות. מוזר שלימדו אותנו שאפשר לשכוח. אמת היא הבסיס לפתרון".

"סלחי לנו אדמה. סלחי לנו ארץ אהובה", כותב האמן דני קרוון בקטלוג התערוכה "בתי הבאר", "כי היינו צעירים מדי, כי לא ידענו לשאול ולא ידענו לראות, כי היינו שטופי מוח". קרוון - מבוגר בהרבה מחילו, נבו ובלטר - לא חושב שמה שעשו בני דורו במלחמת העצמאות היה פשע. הוא עצמו נפצע ברגל מכדור שנורה מיפו אל רחוב הירקון. ובכל זאת הוא מבקש סליחה.

"אני מבקש סליחה על שלא התייחסנו אל התרבות הערבית כאל תרבות", אומר קרוון בשיחת טלפון מהסטודיו שלו בפאריס, "סליחה על שהרסנו את התרבות הזאת, את הבתים שלה, את הנופים שלה. רצינו למחוק את העבר, אבל את העבר אי אפשר למחוק, ושום תרבות לא קיימת בלי העבר שלה".



תצלומים: לימור אדרי, אלון רון ותומר אפלבאום


אשכול נבו (למעלה) ואלון חילו; בתים ביפו על רקע מגדלי עזריאלי. חילו: "מהנוכחות הפלשתינית נשארו רק בתים, ומהם יוצאות רוחות רפאים. כדי להיפטר מהן, צריך לחבק אותן"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו