בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דניאל בן סימון מצטרף למפלגת העבודה

אחרי 25 שנות עבודה ב"דבר" וב"הארץ", העיתונאי דניאל בן סימון תולה את העט. בכתבת פרידה הוא מסביר מדוע החליט לחצות את הקווים ולהצטרף למפלגת העבודה, דווקא בתקופה שפוליטיקה היא כמעט מלה נרדפת לשחיתות

תגובות

אני לא יודע מתי זה התחיל. אולי ביום ההוא, שלא אשכח לעולם, כשהמורה הקשוח לחיבור חילק בחזרה לחברי בכיתה ח' את המבחנים בחיבור. הוא עבר מתלמיד לתלמיד, העיר הערה, סתמית או בעלת ערך, והניח ליד כל אחד מהם את החיבור עם הציון, כלוא בתוך עיגול. ורק עלי הוא פסח. ישבנו זקופים ודרוכים, לבושים חליפות ומעליהן חלוק לבן. כיאה לתלמידים בפנימייה של "אקול נורמל אבראיק" בקזבלנקה, מרוקו, שיצאו לו מוניטין כמסגרת החינוך הטובה ביותר במדינה.

חברי לכיתה שלחו מבט לעברי ולא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. האם המורה הקשוח והקפדן עומד להשפיל אותי? ואז הוא נעמד מלוא קומתו ליד הלוח והחזיק כמה דפים בידו. הבחנתי בכתב היד שלי מבין אצבעותיו והרגשתי שראשי מסתחרר עלי. המורה, סולי לוי שמו, קרא את החיבור שלי בפני התלמידים ההמומים. זו היתה קינה סוחטת דמעות על שכן, חבר לספסל הלימודים, שנעלם בחשאי מבית הספר כאילו בלעה אותו האדמה עד שהתברר לי שהוא נחת על אדמת ישראל יחד עם בני משפחתו.

"איני יודע מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" פנה אלי אחרי שסיים את הקריאה, "אם יורשה לי, אני מציע לך להיות עיתונאי או סופר. זה הייעוד הנכון שלך בחיים". זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתוודעתי למקצוע העתידי שלי ומעתה הייתי נחוש בדעתי לדבוק בו בכל מחיר, ולא חשוב היכן אחיה. לא אחת תהו חברי לכיתה בפנימייה הדתית שאליה נשלחתי עם עלייתי לישראל, כיצד אהיה עיתונאי או סופר אם שפת המקום אינה שגורה בפי.

העלייה לישראל ובייחוד חוויית הקליטה, הטביעו חותם מכונן בעבודתי העיתונאית. הן הציבו אותי בצדה האפל של החברה הישראלית. חייתי לצדם של ישראלים "אחרים" שבחלוף הזמן זוהו כתושביה של ישראל השנייה, האחרת והנידחת. בשנים הראשונות שהיתי במחיצתם של צעירים, רובם תושבי עיירות פיתוח, מושבים וכפרים. כולם בני דור שני להורים מהעלייה ההמונית של שנות ה-50, שתוגת חייהם עוצבה במעברות.

שפתם של התלמידים האלה לא קלחה והעברית המשובשת שבפיהם העידה כאלף עדים על התערות לא מלאה בתוך החברה. הם נשלחו ללמוד בפנימיות חקלאיות כדי לרכוש מקצוע שיעזור להם בחיים. הם למדו מסגרות, מכונאות ומקצועות חקלאיים. רק מעטים זכו ללמוד במגמה עיונית.

כעבור שני עשורים וחצי, זומנתי לפגישה היכרות עם עורך "הארץ" חנוך מרמרי, זמן מה אחרי שהתקבלתי לעבודה בעיתון. שנה קודם לכן, במאי 1996, נסגר עיתון "דבר" שבו עבדתי אחרי שובי מלימודים בארצות הברית. נמניתי עם אותם עיתונאים אומללים שנעלו אחריהם את שערי הכניסה לבניין הנטוש של העיתון, במעלה רחוב שינקין בתל אביב.

ההסתדרות, הבעלים של העיתון, שינתה את דרכה ולא נזקקה עוד לעיתון בעל השקפת עולם סוציאליסטית. ישראל של שנות ה-90 קידשה את נפלאות הקפיטליזם ושעטה בתשוקה חסרת מעצורים לעבר ההון והרווח. "דבר" הצטייר כאבן ריחיים על צווארה של ההסתדרות החדשה והוא הומת בידי הבוסים החדשים, חודש לפני שבנימין נתניהו עלה לשלטון.

באותה פגישה הצעתי למרמרי לסקר את ערי הפריפריה וקבוצות השוליים של החברה הישראלית. הבאתי עמי זיכרונות עגומים מימי בפנימייה ומהחיים בעיירות העולים. בחירות 1996 העצימו את הדחף הפנימי הזה להתמקד במצוקות. תוצאת הבחירות חשפה חברה ישראלית קרועה שהיא יותר פדרציה של שבטים מאשר מדינה נורמלית. ברוב המקומות המבוססים והעשירים זכה השמאל בראשותו של שמעון פרס ברוב מוחץ ובכל המקומות העניים זכה ברוב מוחץ הימין בראשותו של נתניהו.

ביקשתי מהעורך שיעניק לי אפשרות להציץ לתוך עולמם של אותם מסכנים שהצמיחה הכלכלית פסחה עליהם והותירה אותם פצועים וזועמים. ביקשתי ללמוד מקרוב כיצד הם רואים את החברה הישראלית ולהתחקות אחר חלומם האבוד של אלפי התלמידים שגדלים ללא אופק וללא תקווה.

במהלך שנות כתיבתי ב"הארץ" הגעתי לעיירות נידחות ולמקומות שכוחי אל. עולם אחר, רחוק ומצולק, נפרש לנגד עיני. כאילו שתי מדינות חיות זו לצד זו. שוחחתי עם צעירים ילידי הארץ, שעדיין כאבו את ייסורי הקליטה של הוריהם. נפגשתי עם עולים חדשים מחבר המדינות, מאתיופיה ומארצות אחרות, שנשלחו להתגורר בעיירות הדרום ולא מצאו את מקומם. הם ישבו, אבודים ומהורהרים, על ספסלים ציבוריים והתבוננו במבט ריק אל המציאות הישראלית.

הייתי מפוצל בתוכי. חייתי במרכז הארץ אך נקשרתי לאותם מקומות נידחים שהזכירו חיים בעולם שלישי. עולם ראשון ועולם שלישי במרחק של חצי שעה נסיעה זה מזה. ככל שהמדינה התעשרה, התרבו העניים. הייתי עד למה שעוללו כלכלת השוק ואווירת הרווח לאותן עיירות. המדינה נמלטה מהן כאילו רדפוה שדים ואת מקומה תפסו ארגוני צדקה.

באתי לעיתונות מתוך תקווה ליטול חלק בעיצובה של החברה הישראלית. במשך השנים לא החמצתי הזדמנות לשלוח פריסקופ לעבר אותה ישראל אחרת ובלתי נראית. ניצלתי כל במה אפשרית - בעיתון, ברדיו ובטלוויזיה - כדי להתריע מפני התערערות ערך השוויון ואובדן הסולידריות. איני בטוח שהצלחתי.

לא אשכח את ההלם שנחת עלי כשנודע לי שקרית מלאכי - היישוב שנפגע אולי יותר מכולם מכלכלת השוק - עומדת להעניק אזרחות כבוד לשר האוצר בנימין נתניהו. לא היה אדם שתרם לריסוקה של העיירה יותר ממנו ולא היה עוד מקום במדינה שבו הורגשו הגזירות הכלכליות שלו בעוצמה כה רבה. במשך חודשים שבתו עובדי העירייה והתושבים נאלצו לפקוד את בתי התמחוי המקומיים כדי לזכות בארוחה חמה.

הזרקור העיתונאי העצום שהופנה אל קרית מלאכי התגמד מול עסקה פוליטית אפלה שבעקבותיה העניק ראש העיר מוטי מלכה אזרחות כבוד לאיש שרושש את יישובו. הרגשתי חסר אונים.

אירוע זה ואחרים העלו בתוכי הרהורים על השפעה אמיתית והשפעה מדומה. מהו כוחו על העיתונאי ועד היכן מגיעה יכולתו לשנות ולתקן עולם. האופי הנשכני והחקרני של העיתונות לא הצליח להדביר את קדחת השחיתות שפשתה בזירה הפוליטית. בשנה אחת בלבד, ראש ממשלה, נשיא מדינה, שר אוצר, שר רווחה ושר בלי תיק, מצאו את עצמם על ספסל הנאשמים או שרויים בחקירות.

אילו פיעמה באנשים האלה תחושת שליחות ואחריות ציבורית, חדלונם היה מצטייר בצבעים פחות עזים. אבל בתקופה האחרונה, תחת השפעתו ההרסנית של מרכז הליכוד בעידן של אריאל שרון, הסתננו לחיים הפוליטיים אנשים שאסור היה שרגלם תדרוך בזירה הציבורית.

היום, בגיל 54, 25 שנה אחרי כניסתי לעיתונות, אני פורש עם תחושה תסכול לצד תחושה מסוימת של הישג. ניסיתי להדליק נורה אדומה מעל מצוקות העוני והדלות שהעמיקו, אך המערכת הפוליטית התעלמה. בכינוסי המפלגות שסיקרתי לא נערך כל דיון שאינו קשור לעזה או להתנחלויות או למאחזים או לגבולות - זמניים או קבועים - או למצבה של ירושלים או לאיומים מאיראן ומהחמאס ומהחיזבאללה. המערכת הפוליטית השתעבדה באופן מוחלט לאיום מבחוץ, בין אם הוא ממשי ובין אם לאו.

חשתי שלא הצלחתי להשפיע על מצבן של השכבות החלשות במעורבותי העיתונאית. זו הסיבה שאני נפרד בעצב מה מהמקצוע שליווה אותי, אך לא בצער. בחודשים האחרונים נפגשתי עם אנשים רבים. סיפרתי להם על תוכניותי והם הקשו: למה לך פוליטיקה? ולמה מפלגת העבודה? מה רע בתקשורת? היו שתהו האם אני פועל מתוך הכרה מלאה והיו שהביעו חשש לבריאותי הנפשית. רבים מהם איבדו עניין במעשה הפוליטי. אצל אחרים התקבעה התפישה שרק אינטרסנטים או אנשים דפוקים נכנסים לפוליטיקה.

קשה להאשים אותם. במיוחד בשבוע שבו פורסם "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלפיו אמון הציבור בכנסת ירד מ-41% ל-33% והאמון במפלגות נמצא בשפל חסר תקדים עם 15% בלבד. עיתונאים עדיין נהנים מיותר אמון.

מעל הכל נתקלתי באפתיה. אפתיה בפוליטיקה היא כמו סרטן ממאיר בגופו של אדם. כל מפגש הקרין קדרות ותסכול. קדרות בשל מצבה העגום של הפוליטיקה הישראלית ותסכול על חוסר היכולת לשנות. אנשים באו למפגשים האלה כדי לזעוק בפני על המדינה שאבדה להם ועל התקווה שנגוזה. רבים ייחלו שילדיהם יעזבו ויתגוררו בחו"ל. אחרים סיפרו בגאווה איך הניחו יד על דרכון זר, על כל צרה שלא תבוא.

זה מצב לא טוב. סיקרתי את הבחירות בצרפת שנערכו בשנה שעברה וראיתי מאות אלפי אנשים גודשים את הרחובות ואת הקלפיות, באקט מרהיב של דמוקרטיה חיה ונושמת. תזזית דומה מורגשת בימים אלה בבחירות בארה"ב. ורק אצלנו ניכרת דעיכתה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

אף על פי כן אני נכנס פנימה. לתוך מלתעותיה של הפוליטיקה הישראלית. בכל המפגשים שבהם השתתפתי שמעתי ביטויים שלקוחים משדות מלחמה: יטרפו אותך, הזהירו אותי. יחסלו אותך, ויהרסו אותך. לא יתנו לך לזוז. יעשו יד אחת נגדך. ימנעו את בחירתך ויביאו אותך למצב שבו אחרי תקופת זמן תרים ידיים ותעזוב.

זהו דימויה של הפוליטיקה הישראלית בעיני הציבור הרחב: חסרת רחמים, לא לוקחת שבויים. האזהרות מהדהדות באוזני ללא הרף. בכל זאת אני נכנס פנימה. כדי לשנות. כדי להשפיע מבפנים. כדי להציב סדר יום אחר. כדי לקרב הציבור הרחב לפוליטיקה. כדי לסלול דרך לאחרים. כדי לאותת שאין דרך אחרת.

כי היו לנו יותר מדי מלחמות, יותר מדי הרוגים ויותר מדי פצועים. וכי יש יותר מדי עניים, יותר מדי מסכנים ויותר מדי צעירים שעתידם אינו מובטח. אני שואף לשנות את המציאות הזאת. זו הסיבה שאני נכנס פנימה. אני משוכנע שאילו שאלתי את המורה לחיבור, הוא היה מגלה הבנה להחלטתי.



בן סימון. חייתי לצדם של ישראלים "אחרים", תושביה של ישראל השנייה, האחרת הנידחת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו