טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזמן הצהוב של לובה אליאב

ביוני 1967 התפטר סגן השר אריה לובה אליאב מתפקידו ויצא למסע של סיורים ופגישות ברצועה ובגדה. כשחזר פירסם סדרת מאמרים על העם הפלשתיני וההכרח לפתור את בעיית הפליטים. דווקא בחירתו למזכ"ל המפלגה ב-1970 מיקדה את תשומת הלב בעמדותיו המתונות. מי שנחשב מועמד לראשות העבודה נהפך ל"ברווז צולע". כתבה שלישית בסדרה

תגובות

בסוף יוני 1967 התייצב סגן השר לפיתוח אזורי אריה לובה אליאב בלשכת ראש הממשלה לוי אשכול. בפי אליאב היתה בקשה שהותירה את אשכול מופתע - להתפטר. בשיחה הסביר אליאב כי "בגדה המערבית וברצועת עזה ייחרץ העתיד שלנו לטוב ולרע, ואני לא יודע עליהן כלום. אני לא ערביסט או מזרחן. ועד היום הכרתי את הערבים רק דרך כוונת הרובה". אשכול שאל בטון אבהי: "אז מה אתה רוצה, יונגרמאן?". אליאב, מהמבטיחים במפלגת העבודה, ענה: "מה שאני רוצה לעשות כעת הוא לסייר בשטחים, לחקור ולהתחיל להבין את הנושא ואת הבעיות. ועכשיו אני מודיע לך על התפטרותי".

במשך חצי שנה ערך אליאב סיורים במחנות הפליטים, ונפגש עם המנהיגים הפלשתינאים ברצועת עזה ובגדה המערבית. אחת לחודש דיווח על ממצאיו לאשכול.

אליאב לא היה היחיד שניסה לעשות משהו בנוגע לבעיית הפליטים. כבר ב-18 ביוני כתב עמוס אילון ב"הארץ" כי בעיית הפליטים היא אחד המפתחות לשלום. "...לפתרון בעיית הפליטים שנותרו בתחומי שליטתה של מדינת ישראל יכולים אנו לעשות משהו כבר עכשיו. יש לנו חובה מוסרית לעשות זאת. שכן על גבם של אנשים אלה נחרשה עצמאות ישראל והם שילמו בגופם, ברכושם ובעתידם... הם קורבנות עצמאותנו". שלמה גרוס מ"הארץ" הציע שבוע אחר כך להקים מדינה פלשתינית (ראו מסגרת).

אבל אליאב היה יוצא דופן בכך שהגיע מהממסד הפוליטי והיתה לו יכולת ביצוע (פוליטיקאי נוסף שניסה לקדם יוזמה בנושא הוא השר אליהו ששון, שהגיש לאשכול שורה של הצעות לפתרון בעיית הפליטים). בפגישה עם אשכול בתחילת 1968 אמר אליאב כי "הפלשתינאים בהלם לאחר המלחמה. אנחנו צריכים לנצל את המצב כדי להתחיל מו"מ לפתרון בעיית הפליטים". הוא הציע לעמוד בראש רשות לאומית לפתרון בעיית הפליטים הפלשתינאים. אבל 1968 היתה שנה אבודה. אשכול שידר לסובביו תחושה של מרירות ועייפות ובריאותו הידרדרה. כשדבר בענייני הפליטים לא זז התייעץ אליאב עם גולדה מאיר, מזכירת מפא"י, שניפנפה אותו מעליה באומרה: "לובה, עניי עירך קודמים". אליאב הרים ידיים. הוא חזר לפעילות פוליטית והתמנה לסגן שר הקליטה.

בנובמבר 1968 התפרסמה ב"דבר" סדרה בת שלושה מאמרים שכתב בהשראת סיוריו בשטחים. לגבי האיש שהיה בשר מבשרה של מפא"י, הדברים שכתב היו חריגים. "העם הפלשתיני נהנה כיום מכל סימני הזהות המעידים על קיומו של עם. קייימת תודעה לאומית פלשתינית. קיים שטח רצוף בו יושבים מרבית הפלשתינאים. קיימת היסטוריה פלשתינית בת עשרות שנים, רצופה מאבקים ומלחמות. קיימת גולה ופזורה, השומרת על זיקה על המולדת הפלשתינית. עם זה נושא עמו תודעת אסון משותף, קורבנות, ייסורים, גיבורים. לעם זה חזון, ספרות ושירה משלו. העם הערבי הפלשתיני הוא אולי העם בעל סימני הזהות הבולטים ביותר וקשרי הליכוד הלאומי החזקים ביותר בין עמי ערב. עם זה מונה כשניים וחצי מיליון ערבים, מחציתם בשטחים המוחזקים בגדה המערבית של הירדן, מחציתם בגדה המזרחית של הירדן. חלקם גולים ונפוצים ברחבי העולם הערבי".

האריה השואג

אליאב כתב על הפרדוקס ההיסטורי "שהציונות היא הסיבה ביצירתו של העם הפלשתיני, אך יש לראות את העם הפלשתיני כראות עובדה קיימת". הוא חשף את הצד האירוני שהיה לתוצאות מלחמת ששת הימים. ישראל יצאה למלחמה נגד מדינות שכנות שניסו לתקוף אותה, אך "בעיית יחסינו עם הערבים הפלשתינים תופסת עתה מקום ראשון במכלול יחסינו עם העולם הערבי. היא חשובה יותר מבעיית יחסינו עם מדינות ערב. בה נעוץ המפתח לפתרון בעיית יחסינו עם מדינות האזור".

במקביל לאליאב עסק בהשפעת מלחמת ששת הימים על הערבים האלוף במילואים פרופ' יהושפט הרכבי, בעבר ראש אמ"ן. ב-1969 פירסם את ספרו "לקח הערבים מתבוסתם" ובמבוא כתב על פעולת ארגון הפתח והפתיע בקביעתו כי פעולות הפתח, שלהן התנגדו מדינות ערב (פרט לסוריה ולאלג'יריה), היו גורם עיקרי למלחמה. הוא הוסיף כמה אבחנות שהדהימו את קוראיהן: "...כזרם המהפכני דוגל פתח במלחמה עממית ובגרילה, רואה בהן את המכשיר העיקרי במאבק נגד ישראל ומכנה אותן 'מהפכה מזוינת'. כזרם המהפכני אינו חושש ליתרון הטכנולוגי הישראלי, שכן האדם ורצונו הם שיגברו. על ידי המהפכות הופך המהפכן לכעין אדם עליון המסוגל להתגבר על מכשולים וקשיים".

בנובמבר 1969 התקיימו הבחירות, שהיו אור אדום למפלגת העבודה. הניצחון במלחמה לא הגדיל את כוחה ולמרות איחוד מפלגת העבודה (מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה) והשותפות עם מפ"ם, המערך בראשות מאיר זכה ב-56 מושבים בכנסת - ירידה ניכרת בהשוואה לרוב שממנו נהנו המפלגות, 63 ח"כים, לפני הבחירות. לעומת זאת גדל ייצוג גח"ל בראשות מנחם בגין ל-26 ח"כים.

לאחר כינון ממשלת מאיר התקיימו בעבודה, בינואר 1970, בחירות ליורשה כמזכ"ל המפלגה. אליאב נבחר. לאחר כשבועיים התפרסם ב"טיים" ראיון עמו. תחת הכותרת "האריה השואג" הופיעו ציטוטים נבחרים מעמדותיו בשאלה הפלשתינית. ביום פרסום הכתבה התקשרה אליו גולדה: "לובה, ראית את ה'טיים'?" אליאב: "כן". גולדה: "אני מקווה שאתה הולך לפרסם הכחשה או שזה הוצא מההקשר". אליאב: "אין לי סיבה לפרסם הכחשה. אלה הן דעותי". גולדה: "אז אני מציעה שאתה תכנס את המרכז. אני אנאם ואגיד: 'יש לכם ראש ממשלה זקנה ולא חכמה ומזכ"ל צעיר וחכם. ותחליטו'". אליאב אמר כי דעותיו הפוליטיות לא היו סוד, וכי את מאמריו שלח גם אליה. היא הכחישה שקיבלה אותם. הוא הכיר במגבלות כוחו במפלגה ולכן התחייב כי יראה כמשימה ראשונה את איחוד מפלגת העבודה והוסיף: "אני לא הולך לעשות נפשות לדעותי בתוך המפלגה".

מאותו יום חל שינוי עמוק ביחסה של גולדה אליו. היא אמנם סייעה לו בענייני המפלגה, אבל במהרה התברר לו שנהפך ל"ברווז צולע". אליאב: "גולדה ראתה בי את היורש שלה. הרבה לפני רבין. אך מרגע שקלטה מה הן דעותי, הפסיקה לזמן אותי למטבח שלה". באפריל 1971 התפטר.

השחף רוצה להזהיר

בעודו מהרהר על המשך דרכו הפוליטית לקח אליאב פסק זמן ולמד כשנה באוניברסיטת תל אביב. במאי 1972 השלים את כתיבת ספרו "ארץ הצבי" על מצב ישראל לאחר המלחמה. וכך כתב בין השאר: "...מי שמבטל ומזלזל באלפי הלוחמים הערבים הפלשתינאים אשר קמו להורגנו וקורא להם 'כנופיות', 'ערב רב', 'ערבושים', עושה קודם כל עוול משווע לחיילי צה"ל ולזרועות הביטחון... זוהי מלחמה אכזרית באנשים אכזריים, מרי נפש, הבטוחים כי הם לוחמים לעניין צודק ואינם חסרים כלל ועיקר אומץ לב ותושיה, שכן כדי לצאת מבסיסים מחוץ לגבולות ישראל, לחדור לתוכה דרך מערך צפוף של מעוזים, גדרות, שדות מוקשים ומכשירים אלקטרוניים ולאחר מכן לחיות במערות וערוצים, נרדפים ללא רחם וללא הרף על ידי צה"ל וזרועות הביטחון האחרות - דרוש אומץ לב לא מועט... לוחמים פלשתינאים אלה יודעים כי הם מחרפים נפשם למות, וכי מתוך כל עשרה אחד או שניים בלבד יחזרו לבסיסיהם ואילו היתר ייהרגו בקרב או במקרה הטוב ייאסרו לשנים רבות". "ארץ הצבי" היה לרב מכר.

אליאב הקים את החוג לליבון רעיוני וסביבו התקבצו אנשי אקדמיה ופעילים במפלגת העבודה. ביניהם היו א"ב יהושע, יגאל עילם, דן יעקובסון, יוחנן פרס, יורם פרי, דוד שחם וצבי כסה. הצעיר בחבורה היה סטודנט למשפטים, חיים רמון.

בדיון שהתקיים באוקטובר 1972 במזכירות מפא"י קרא אליאב: "לתת לעצמנו תקווה שביום מן הימים בתנאים ביטחוניים מסוימים, כאשר יהיה עם מי לדבר, אנו ניפרד, וההפרדה אצלי היא הפרדה לאומית". בני מהרשק, מהבולטים באחדות העבודה ובעבר ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח, שאל: "ממה ניפרד? מארץ הצבי או מארץ ישראל?" אליאב ענה: "ניפרד ממיליון ערבים. ניפרד מאוכלוסייה ערבית הצפופה על שטחיה, לא על כל הגדה, לא על כל הרצועה. לא אמרתי כך. אמרתי על מרב השטחים".

חלפו כמה חודשים. אליאב כתב סיפור קצר, "השחף", על ספינה השטה בים: "...הקברניט ומרעיו שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם... מעל תורנה עג שחף חד עין, הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה על כל מדוריה... הוא רואה באופק הרחוק חומת סלעי מגור משוננים... האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שרטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר 'התפכחו מיינכם, כנסו המשוטים, הרימו מפרשים, שנו כיוון, תנו לרוח הטובה והאחרת להובילכם לחוף מבטחים!'".

אליאב הביא את כתב היד לעורכת "דבר" חנה זמר שקראה את הסיפור והבהירה כי לא תדפיסו. אליאב הפציר: "החובלים האלה הם הממשלה". זמר עמדה בסירובה. זה היה ב-15 בספטמבר 1973. שלושה שבועות אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים.



אליאב בוועידת העבודה, מארס 71'. חשף את הצד האירוני שהיה לתוצאות המלחמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#