בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פולחן פרויד

איך אפשר להסביר את ההתעניינות העצומה שיש לאחרונה בפרויד ובתורתו? מה נשאר ממנו והאם אפשר לראות בחברה הפסיכואנליטית את יורשתו החוקית? ומה היה לו נגד נשים? חמישה מומחי פרויד דנים בפרוידיאניות החדשה

תגובות

ישים ושלוש שנים לאחר מותו זוכה זיגמונד פרויד לעדנה בלתי צפויה בישראל. בחודשים האחרונים יוצא גל של ספרים העוסקים באיש ובתורתו - "פרויד ודורה", "זיגמונד פרויד - הטיפול הפסיכואנליטי" (שניהם בעם עובד), "לסעוד עם פרויד" (מטר), "אבל ומלנכוליה" (רסלינג). בסדרת "פסיכואנליזה" של עם עובד יצאו תרגומים חדשים של כתבי פרויד בעריכת פרופ' עמנואל ברמן ובקרוב עתידים להופיע תרגומים נוספים. החשוב ביניהם הוא תרגום מחודש ל"פשר החלומות", או בשמו החדש "פירוש החלום", שהיה בשנות השישים ספר חובה בכל ספרייה ביתית. זה הספר שלאחר פרסומו התחיל פרויד לקבל פציינטים לטיפולו ומכיוון שהופיע על סיפה של המאה העשרים גם צבע את כל המאה שבאה לאחריו בצבעים של חיפוש משמעות ומימוש עצמי.

גם ההתעניינות המחודשת בחייו של פרויד היא חלק מהגל הנוכחי. למשל, הספר "לסעוד עם פרויד" שכתבה הפסיכותראפיסטית הגרמניה קטיה בהלינג-פישר. בחנויות סטימצקי הוא מונח דווקא באגף ספרי הבישול, אולי משום משום שיש בו גם כמה מתכונים, אבל בעצם הוא ביוגרפיה לא לגמרי מדעית של פרויד. "מה אהב פרויד לאכול במסעדה או בשעת התה במלון בריסטול בוינה? כיצד התקבלו ידידיו ומכריו בין דלת אמותיו ואיך התנהלו חיי המשפחה שלו? איזה מין אב הוא היה לילדיו ואיזה בעל לרעייתו מרתה?" אלה סוגי השאלות שגב הספר מבטיח לענות עליהן, לצד עובדות מפתיעות על אופן הטיפול הפסיכואנליטי בתקופה החלוצית של שלהי המאה התשע ועשרה. בין השאר מתברר שפרויד היה חובב פחמימות וכולסטרול בנוסח המטבח הצ'כי והקפיד על שעות ארוחה קבועות.

ניתן לצרף לגל ספרים נוספים, שעוסקים בפרויד בעקיפין (כמו ספריו של ארוין יאלום, "סערת נפש" של יורם יובל, "אהבה זה לא סכין" של זאב ברגמן, ואחרים) וכאלה שעוסקים בו כדמות ספרותית בדיונית (כמו "כשניטשה בכה" הוותיק יותר). ד"ר ערן רולניק, פסיכיאטר ומתרגם ספרו של פרויד "הטיפול הפסיכואנליטי", אומר כי "לא מדובר רק בחודשים האחרונים ולא מדובר רק בגל מקומי. מדובר בתופעה עולמית. בכל העולם ישנה עכשיו חזרה לפרויד".

לאחרונה הוצגה בבית התפוצות התערוכה הרטרוספקטיווית "פרויד - תרבות וקונפליקט". במקביל לה התקיימה סדרת הרצאות בשם "למה פרויד?" שזכתה להצלחה מסחררת, בעיקר מצד מי שאינם פסיכולוגים. ד"ר קרלו שטרנגר, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וחבר במכון תל אביב לפסיכואנליזה מתקדמת שהיה בין מתכנני ההרצאות והתערוכה אומר שהופתע מאוד מהצלחת ההרצאות.

"שאלתי את עצמי מה קורה פה", אומר שטנגר, "למה כל כך הרבה אנשים מתעניינים בנושאים כמו פרויד והנקודה היהודית, פרויד וספרות, פרויד ותיאטרון, מיניות אחרי פרויד או זרמים אנליטיים אחרי פרויד. אמרתי לעצמי שקורה כאן משהו שצריך לבדוק. וחשבתי שאחת התשובות לתופעה הזאת היא שהחילוני בארץ מרגיש במצור וחשובה לו מאוד התזכורת שיש תרבות יהודית חילונית ובעלת מסורת. אני חושב שההתעניינות בפרויד היא תוצאה של המשבר שעובר על החילוניות בעיקר לאחר ההתמוטטות של אוסלו. ישעיהו ליבוביץ' עשה את ההבחנה בין היהדות ליהודים ובעקבות המשבר גם החילונים מנסים עכשיו לחפש גיבורי תרבות יהודים חילונים. פרויד הוא מודל סופר-מעניין. הוא אחת הדמויות היהודיות הבולטות ביותר במאות ה-19 וה-20. יהודי מוצהר וחילוני מושבע, אנטי לאומני אבל ציוני. גיבור תרבות חילוני מושלם".

לד"ר יורם יובל, פסיכיאטר, פסיכואנליטיקן וחוקר מוח, יש הסבר אחר: "החזרה לפרויד נובעת מהעובדה שדווקא מצד המדע מקבלת תורתו של פרויד בשנים האחרונות הוכחות לנכונותה. בשנים האחרונות כל מיני מחקרים והתפתחויות בחקר המוח מספקים חיזוק לתופעות פסיכולוגיות שפרויד מדבר עליהן. למשל הלא מודע. כיום רוב חוקרי המוח מאוחדים בדעה שישנו דבר כזה. שיש זיכרונות שהאדם כלל לא מודע לקיומם ושמשפיעים על חייו. למשל, במקרים של התעללות מינית בילדות ותסמונות פוסט טראומטיות. או התופעה של אמנזיה של הילדות, כלומר אנשים שאינם יכולים לזכור דברים שקרו להם לפני גיל שנתיים. גם פרויד דיבר על התופעה. אומנם ההסבר שהוא נתן לה לא מקובל כיום, אבל חקר המוח גילה שקיימת אמנזיה כזאת משום שהמנגנון שבאמצעותו אנחנו מקדדים זיכרונות מודעים לאורך זמן עדיין לא בשל בשנים הראשונות".

פרויד והביוגרפיה

פרויד נולד במאי 1856 בשם זיגיסמונד שלמה בפרייבורג שבמוראביה (היום פריבור בצ'כיה). הביוגרפים חלוקים בשאלה אם אמו, אמליה, היתה אשתו השנייה או השלישית של אביו יעקב. שני אחיו למחצה של פרויד היו בגילה של אמו. פרויד היה בנה הבכור של אמליה ואחריו נולדו להוריו גם בן שנפטר סמוך ללידתו ועוד חמש בנות.

כשהיה פרויד ילד עברה משפחתו ללייפציג ומשם לוינה, שבה עתיד היה פרויד לחיות עד שנת 1938. הוא למד בגימנסיה, סיים בהצטיינות והחל ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה. אחרי שגמר את לימודיו בהצטיינות התקבל לעבודה בבית חולים כללי בשנת 1882. באותה שנה גם הכיר את אשתו לעתיד, מרתה ברנייז, שהיתה נכדתו של רב. "היא היתה נמוכה, חמודה וכהת שיער. היו לה תווי פנים עדינים ועור חיוור. פרויד לא ראה בה יפהפיה גדולה אך נשבה בקסמיה מיד" כותבת בהלינג-פישר ב"לסעוד עם פרויד".

בסופו של דבר, בגלל התנגדותה של משפחתה הבורגנית של מרתה, נישאו השניים רק לאחר ארבע שנים. פרויד החל בינתיים לחקור את השפעות הקוקאין על בני האדם ונסע להשתלם בטיפולים בהיסטריה באמצעות היפנוזה וסוגסטיה בקליניקה של ז'אן מרטן שארקו בפאריס. בשובו החליט לפתוח פרקטיקה פרטית וגם נשא לאשה את מרתה.

את ראשית הפרקטיקה שלו החל כמטפל בהיפנוזה, מה שמסביר את קיומה של הספה בחדריהם של הפסיכואנליטיקאים עד היום. ב-1887 התוודע פרויד לוילהלם פליס, רופא אף אוזן וגרון מברלין, ונוצרה ביניהם ידידות אמיצה שהניבה התכתבות אינטנסיווית. פרופ' ברמן מציין ש"פליס הופך לדמות מרכזית בחייו הרגשיים של פרויד". פרויד עצמו, במכתב לעמית אחר, ייחס לקשריו עם פליס מרכיב "הומוסקסואלי סמוי".

בין השנים 95-87 נולדו לזיגמונד ולמרתה פרויד שישה ילדים. הצעירה ביניהם היתה אנה פרויד, לימים פסיכואנליטיקאית בפני עצמה. שותפו להתעניינות בהיפנוזה היה הרופא הוינאי המפורסם יוזף ברויר שאף הפנה אל פרויד מטופלים וניהל עם פרויד שיחות על מטופלות היסטריות ששניהם ניסו לטפל בהן. השיחות האלה הן הבסיס למחקר הראשון שפרויד חתום עליו ביחד עם ברוייר, "מחקרים בהיסטריה" שפורסם ב-1895. בחיבור הזה כותב פרויד לראשונה על חשיבות הקשר האישי בין מטופל למטפל, על מנגנוני הגנה (אם כי עדיין איננו מכנה אותם כך) וכן גם על התנגדות והעברה. לשיטת הטיפול הוא קורא עדיין "שיטת הקתרזיס" משום שעל ידי היזכרות אמורה החולה להשתחרר מאותם דברים שהביאו אותה מלכתחילה למצב שבו היא נמצאת.

פרופ' ברמן כותב שהידידות עם פליס הובילה את פרויד לבצע בעצמו אנליזה עצמית. הוא החל לרשום את החלומות שלו וניסה למצוא את האסוציאציות לכל מרכיב בחלום. הוא החל גם לאסוף חלומות של מטופלים. בחלומות התעכב פרויד על היסוד המיני ובאמצעות מחשבה על הדמויות שפיתו אותו עצמו בילדותו (אמו למשל) פיתח את ההשערה שלו על הקונפליקט האדיפלי כקונפליקט מולד. ב-1899, בנובמבר, יצא לאור "פשר החלומות" ובו מובאת התיאוריה של פרויד על החלום, על המנגנונים הנפשיים השונים וכן מופיעים בפירוט רב חלומותיו שלו וניתוחיהם, כלומר חומר אוטוביוגרפי חושפני להפתיע.

לדברי הביוגרף של פרויד, פיטר גיי, מסביר החיבור הזה את העניין העצום שמעוררת לא רק שיטתו של פרויד אלא גם אישיותו. "מעטים הם בני האדם שחשפו את רגשותיהם, את שאיפותיהם ואת משאלותיהם החטאות אגב זלזול כה מוחלט בשמם הטוב כפי שעשה הוא", כותב גיי. "כחוקר ללא-מורא חשף את מרבית ישותו הפנימית לעיני הציבור; כבורגני טוב העריך מאוד את פרטיותו".

פרויד עצמו נהג מדי פעם להשמיד מסמכים ומכתבים הנוגעים לחייו. ברמן אומר שמכתביו של פליס לפרויד, למשל, לא נעלמו במקרה. "יעמלו להם הביוגרפים ויטרחו, אנחנו לא נקל עליהם את המלאכה" כתב פרויד לארוסתו בשנת 1895 במכתב שבו הודיע לה שזה עתה השמיד את כל הרשימות, המחקרים והמכתבים הנוגעים לארבע עשרה השנים האחרונות.

פרויד מעולם לא התכחש ליהדותו אבל סלד מדתיות. "הורי היו יהודים" כתב ב"מחקר אוטוביוגרפי קצר" בשנת 1925, "וגם אני נשארתי יהודי" הוסיף ברמז ליהודים שהתנצרו כדי לחמוק מהאנטישמיות. פרויד היה חילוני במוצהר כמו הוריו. הוא נישא בטקס רפורמי. בהלינג-פישר מספרת ב"לסעוד עם פרויד": "מרתה, בניגוד לבעלה, האמינה באלוהים. אך נישואיה לפרויד גרמו לה לשבר בכל הנוגע למנהגי הדת ולאמונתה... היא נכנעה לרצון בעלה ובבית פרויד לא שמרו על כשרות".

ביתו של פרויד בוינה הפך לאבן שואבת למטופלים ותלמידים מרחבי העולם. הוא פירסם מחקרים נוספים ובשנת 1908 הקים את האיגוד הפסיכואנליטי הווינאי. באותה שנה גם נערך קונגרס פסיכואנליטי בברלין. שנתיים לאחר מכן הוקמה החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית. תלמידו של פרויד, קרל יונג, נבחר לנשיאה. ב-1913 פרש יונג עם קבוצה מחסידיו על רקע חילוקי דיעות מקצועיים.

ב-1920 מתה סופי, בתו האהובה של פרויד, ושלוש שנים לאחר מכן נפטר גם בנה. באותה שנה התגלה אצל פרויד סרטן החך והלוע והוא נותח, ניתוח ראשון בסדרה ארוכה של ניתוחים. בשנת 1933 נשרפו ספריו של פרויד בברלין. שלוש שנים לאחר מכן הרס הגסטאפו גם את ביתה של ההוצאה לאור הפסיכואנליטית הבינלאומית. ב-1938 ערכו הנאצים חיפוש בבית פרויד, אנה בתו נחקרה על ידי הגסטאפו ובהתערבותם של גדולי שם מרחבי העולם הוא הצליח להגר עם משפחתו ללונדון דרך פאריס. הוא מת שם שנה לאחר מכן.

פרויד ופרוידיאניות

למין הרגע שהחל פרויד את פועלו, השתנה באופן בלתי הפיך האופן שבו אנו מתבוננים על התנהגותנו, רגשותינו ומהותנו. הפסיכואנליזה של פרויד כצורת התבוננות הבודקת מניעים מודעים ולא מודעים להתנהגות האנושית, חילחלה לתחומי לימוד ויצירה שונים. בתבניות חשיבה פרוידיאניות נעשה שימוש, גם אם באופן בלתי מודע, בניתוחים פוליטיים וחברתיים (מדינת ישראל הוקמה מתוך הזדהות עם הקורבן, השמאל חי בהכחשה וכדומה). כל צורת הניתוח של יצירות ספרות ותיאטרון, הבנת המניעים הגלויים והסמויים של התנהגות הגיבורים, מתבססת על כלים פרוידיאניים.

פולחן האישיות סביב דמותו של פרויד החל עוד בחייו, מה שמסביר את אמירתו המפורסמת "אני לא פרוידיאני". פרויד, כנראה, היה הלא פרוידאני האחרון. למין הרגע שפורסם "פשר החלומות" שלו (בנובמבר 1899, אבל תאריך ההוצאה שנרשם על המהדורה הראשונה על ידי ההוצאה לאור הוא 1900), הפך פרויד גם לפרוידיאני הראשון, משום שכל מי שבאו בעקבותיו ועסקו בנפש האדם ובהתנהגות האנושית, כמטפלים, חוקרים, או יוצרים, כבר נאלצו להיות פרוידיאנים על דרך החיוב או השלילה.

בעצם כל שיטות הטיפול הגורסות ששיחה בין מטופל למטפל היא הדרך לברור בעיות, הן המשך של מסורת פרויד ובמובן הזה כולן "פרוידיאניות". "פסיכולוג או פסיכיאטר שמכריז על עצמו כלא פרוידיאני או שאומר כי אינו מתייחס לפרויד, יכול לעשות זאת רק מתוך בורות", אומר ד"ר רולניק. "בסופו של דבר הזהות המקצועית של כל מטפל עוצבה על ידי פרויד, במודע או שלא במודע משום שכל מטפל מנהל איזשהו דיאלוג, מתוך קונפליקט או מתוך הסכמה, באופן ישיר או דרך מי שלימדו אותו, עם פרויד".

התשובה לשאלה מי הם הממשיכים האמיתיים של פרויד גם היא איננה חד משמעית. המכונים והחברות הפסיכואנליטיות ברחבי העולם שהוקמו על ידי תלמידיו הישירים של פרויד, תובעים לעצמם מונופול על הפסיכואנליזה ומשמרים בצורה הקרובה ביותר את אופן הטיפול המקורי. משום כך הם סובלים מדימוי דוגמטי ומאובן - פרויד גרס אנליזה על הספה ארבע פעמים בשבוע וכך נהוג גם בהם; הוא תבע שכל מי שירצה לעסוק בפסיכואנליזה יעבור בעצמו אנליזה לימודית וכך קורה במכונים; הוא גרס שהמטפל חייב להיות נייטרלי, "מסך ריק", וכך נוהגים גם ממשיכיו הרשמיים.

כדי להתקבל כחבר בחברה הפסיכואנליטית יש קודם לכן להפוך לקנדידט במכון פסיכואנליטי המקבל רק פסיכולוגים או פסיכיאטרים מומחים. מכיוון שיש עודף היצע של מועמדים, רק אחוז קטן מהפונים מתקבלים. המועמדים נאלצים ללמוד באינטנסיוויות 8-5 שנים, לקבל מטופלים לפסיכואנליזה, לקבל הדרכות ואגב כך גם לעבור בעצמם "אנליזה לימודית" וכמובן להכין "הצגת מקרה".

פרופ' מיכה נוימן, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן שהפסיק לפני כמה שנים את פעילותו בחברה הפסיכואנליטית הוא אחד המבקרים הגדולים של הממסד הזה: "מדובר בממסד המזכיר אורתודוקסיה יהודית. פרויד עצמו אמר 'אני לא פרוידיאני' כי הוא ראה כבר בימיו איך החברות הפסיכואנליטיות הופכות את התורה שלו לקנאות דתית מאוד יבשה והם בהחלט הפכו ליותר אדוקים מהאפיפיור. פרויד אמר שהמטפל צריך להיות נייטרלי, דבר שהוא לא קיים בעצמו, אבל החבר'ה האלה תירגמו את זה למטפל שיושב מאחורי הספה ואומר מדי פעם א-הממם. בצדק ממציאים עליו בדיחות שרינק. פרויד אמר שהמטפל צריך להיות מסך ריק כדי שהפציינט יוכל להקרין עליו את הרגשות שלו, כלומר לבצע 'העברה' (ראו מסגרת). הוא אמר שמטפל צריך להיות אובייקטיווי ונייטרלי אבל מטפל לא יכול להיות אובייקטיווי ונייטרלי. אבל פרויד אמר, אז זה מה שעושים במכון לפסיכואנליזה אפילו שפרויד בעצמו לא נהג כך - הוא היה מסוגל להביא למטופלים שלו אוכל מהמטבח ולפציינטים מסוימים הוא רצה להלוות כסף. כיום כולם נטשו את אידיאל 'המסך הריק' ונהוג לראות את הטיפול כדינמיקה משותפת המתפתחת בין המטפל למטופל.

"החברה בירושלים, שהיא אחד המבצרים הכי חזקים של האורתודוקסיה הדתית סביב פרויד, מאובנת לגמרי. נורא קשה להתקבל כחבר בחברה הפסיכואנליטית ולהיות אחד שהולך עם האף למעלה. למען האמת, גם הפסיכואנליזה כטכניקת טיפול של ארבע פעמים בשבוע נראית לי מאד לא רלוונטית לבעיות של הפציינטים היום. היא מתאימה למעט מאוד אנשים, בגלל האינטנסיוויות שלה, בגלל שהיא לוקחת המון שנים ובגלל שהיא מאוד יקרה".

כדי להתגבר על המונופול של החברה הפסיכואנליטית הוקמו ברחבי העולם מכונים עצמאיים, בלתי קשורים לחברה ההיסטורית. בתל אביב הוקם "מכון תל אביב לפסיכואנליזה מתקדמת". קרלו שטרנגר, ממייסדי המכון, אומר שהמכונים האלה הם המאפשרים את החזרה האמיתית לפרויד. "ההתפתחות הכי גדולה של הפסיכואנליזה והמכונים הכי חשובים הם המכונים העצמאיים משום שהם חולקים על ההגדרה של פסיכואנליזה שמקובלת בחברה הפסיכואנליטית. ההיסטוריה של הפסיכואנליזה ושל החברה לפסיכואנליזה במשך למעלה משמונים שנה היא סיפור שמתנהל בסוציולוגיה דתית. זה החל עוד בימיו של פרויד כשכל מי שרצה לחדש משהו נאלץ לפרוש, כמו הפורשים מהכנסייה. כל הזמן התנהלה תחרות מי יותר דתי - כלומר מי מאמין בכמה שיותר עקרונות של פרויד ומי עושה אנליזות בצורה הכי דומה לזאת שפרויד עשה. זה דבר מגוחך לגמרי משום שהשאלה אם יש או אין איכות פסיכואנליטית היא פונקציה של התהליך הדינמי ולא של הטקטיקה. הדתיות הזאת הרחיקה מהפסיכואנליזה אנשים טובים. מה שקרה זה שבעשרים השנים האחרונות קם דור חדש של פסיכואנליטיקאים ששואלים את עצמם שאלות לגבי מהות הפסיכואנליזה. התחילו זרמים של ביקורת והתוצאה היתה שקמו מכונים עצמאיים שאמרו - פסיכואנליזה כמו כל דיסציפלינה צריכה להשתנות ולהתפתח, אחרת היא תמות".

ד"ר רולניק אומר שהאיבון והנוקשות שמאפיינים עד היום את המכון הפסיכואנליטי בירושלים ומכונים דומים בעולם הם תוצאה מהעובדה שבתקופת מלחמת העולם השנייה נאלצה הפסיכואנליזה לגלות מארץ מוצאה. "תלמידיו של פרויד הקימו מכונים בארצות אחרות ושם, במקום לעסוק בהתפתחות ושינוי, התחילו לעסוק בשימור והנצחה. כך נוצרה האורתודוקסיה הפסיכואנליטית".

פרופ' עמנואל ברמן, פסיכואנליטיקן, מורה במכון הפסיכואנליטי בירושלים (שייסד מקס אייטינגון, תלמידו של פרויד) וחבר בחברה הפסיכואנליטית, מנסה לתקן את הדימוי: "הפסיכואנליזה היא דבר דינמי, משתנה. זה חמישים-שישים שנה בהחלט מקובל שהפסיכואנליטיקן יעסוק לא רק בפסיכואנליזה בשכיבה אלא גם בטיפולים פסיכודינמיים שמתקיימים פנים אל פנים ובישיבה. הערך העצום של פרויד הוא דווקא בזה שהוא לא יצר מסורת של נאמנות טוטאלית אלא תנועה מקצועית ואינטלקטואלית פלורליסטית. חזרה לפרויד זה לא לומר בואו נעשה בדיוק מה שפרויד עשה, אלא לומר בואו נחשוב מה מהותי, מהם הדברים הבסיסיים שאפשר ללמוד ממנו. למרבית המזל אפשר ללמוד ממנו הרבה דברים ואפשר גם לפתח אותם".

ברמן דוחה את ההנחה שהפסיכואנליזה הנהוגה בחברה הפסיכואנליטית דומה לפסיכואנליזה בתקופת פרויד. "היא הושפעה מאוד מפרויד אבל גם מאנשים אחרים", הוא אומר. בהקדמה לספר "הטיפול הפסיכואנליטי" כותב ברמן: "את הטיפול הפסיכואנליטי בן זמננו אי אפשר להבין בכלל אם נתבונן בו כגלגול לעבודתו של פרויד בלבד, כאילו היינו משפחה חד הורית. יש לראות אותו כפרי מורכב של יחסי הגומלין, שיתוף הפעולה והפולמוס הנוקב... כיום אנחנו מאמינים שהמטפל לא צריך להיות אובייקטיווי או נייטרלי אלא שישנה דווקא חשיבות לכך שהמטפל מגייס את האישיות שלו והסובייקטיוויות שלו לצורך הטיפול".

פרויד והמתחרים

פרויד הצמיח שורה של זרמים פסיכואנליטיים מתחרים הנקראים בדרך כלל על שם המטפלים שפיתחו אותם (כולם הוכשרו כפסיכואנליטיקאים, חלקם אצל פרויד עצמו): יונגיאני, לקאניאני ועוד. אבל ברמה הטיפולית המשותף בהם רב על השונה - כולם מתבססים על הנחת הלא-מודע בנפש ובמובן זה כולם פרוידיאנים.

לכאורה, המתחרה הגדול של הטיפול הפרוידיאני הוא הטיפול היונגיאני. קרל יונג היה תלמידו של פרויד ונאלץ לפרוש מהחברה הפסיכואנליטית ומעריכת העיתון שלה משום שחלק על פרויד בשורה של נושאים. בעוד פרויד ראה את הנפש כמונעת על ידי יצר המין ויצר התוקפנות טען יונג שהנפש שואפת לאינטגרציה ולהתחברות לממדים אוניברסליים. בניגוד לפרויד שהיה חילוני מוצהר, טען יונג שהצורך הדתי הוא צורך מולד ודיבר על "תת מודע קולקטיווי" - מין מאגר קוסמי של אסוציאציות תרבותיות שכולנו מחוברים אליו.

פרופ' נוימן, בנו של אריך נוימן, מתלמידיו המובהקים של יונג אומר שהוא עצמו מתקשה לראות את ההבדל הגדול בין פרויד ליונג: "באמת אומרים עלי שאני הכי יונגיאני בין הפרוידיאנים והכי פרוידיאני בין היונגיאנים". נוימן עצמו עבר הכשרה במכון לפסיכואנליזה "אבל זה מפני שכשאמרתי לאבא שלי שאני רוצה להיות פסיכולוג הוא אמר לי - היונגיאני הטוב היחיד שאני מכיר זה אני ולא מקובל שתלמד אצלי, אז לך תלמד אצל הפרוידיאנים. אני מפריד בין התורה וההשקפות של פרויד לבין טכניקת הטיפול הפסיכואנליטי. לגבי התורה וההשקפות אני חושב שכל מי שעוסק בטיפול חייב חוב גדול לפרויד. מה שאני מקבל מפרויד אלו כמה דברים נורא בסיסיים. החשיבות של הילדות בהתפתחות האדם שזה דבר שלא היה ידוע קודם לפרויד, החשיבות של הלא מודע שגם היא לא היתה ידועה קודם אליו, העובדה שאנחנו מופעלים לא רק על ידי הרציו אלא גם מכוחות ויצרים שהם לא בשליטה שלנו, שהוא קרא להם הליבידו. אני גם מקבל את מבנה האישיות שהוא הגדיר, את נושא מנגנוני ההגנה, המושג של קונפליקט, וכמובן גם תורת החלום ועצם העובדה שהוא ראה בחלום חלון לנפש. אחר כך יונג הרחיב את זה מאוד".

כולם איפא פרוידיאנים, אפילו הלקאניאנים. ז'אק לקאן, מחולל הפסיכואנליזה הלקאניאנית נולד ב-1901 ולא הכיר את פרויד. הוא נטל מושגים מתורתו והעניק להם משמעות שונה לגמרי. הפסיכואנליזה הלקאניאינית שמה דגש רב על ניתוח השפה ושיטת הטיפול גורסת פגישות בעלות משך שאיננו ידוע למטופל מראש. אבל גם לקאן ראה עצמו כפרוידיאני וכך גם תלמידיו שטוענים שדווקא מפרשים את פרויד כפי שראוי לפרש. "אני לא אוהב להגדיר את עצמי כפרוידיאני, כשם שפיסיקאי לא יגדיר את עצמו כניוטוני" אומר פרופ' עמנואל ברמן, "היחידים שקוראים לעצמם פרוידיאנים אלו הלקאניאנים שלא נעים להם לקרוא לעצמם לקאניאנים".

התחרות האמיתית לפרויד לא מצויה איפא בזרמים הפסיכואנליטיים אלא בטיפולים התנהגותיים, קוגניטיוויים ותרופתיים. ד"ר יובל מונה כמה בעיות שהשיטות האלה יעילות יותר לטיפול בהן מאשר פסיכותרפיה: "ישנם מצבים של חוסר תפקוד או סכנת חיים או חרדה קיצונית או דיכאון משתק שבהן נחוץ טיפול תרופתי. הטיפול הקוגניטיווי - שיטה המאמינה שהמחשבות והפעולות שלנו קובעים את רצונותינו ולא להיפך - והטיפול ההתנהגותי יעילים יותר מהטיפול הפסיכואנליטי לטיפול בפוביות ובהתשמכרויות".

הפופולריות הגוברת של הטיפול התרופתי מאז גילוי הפרוזאק נחשבת לסיוט הבלתי רשמי של הפסיכואנליטיקאים. ד"ר רולניק: "טיפול תרופתי הוא בלשון המעטה לא אהוד על הפסיכואנליטיקאים, בעיקר מהסוג שעובד במכון, והם נקטו שיטה של או-או. הגישה הזו הרחיקה אנשים מהטיפול הפסיכותרפי. בשנים האחרונות היו התפתחויות חשובות בתחום הפרמקולוגי והשימוש בהן הפך למקובל ונפוץ. בשלב מסוים נוצר הרושם שהטיפול התרופתי יכול להחליף טיפול פסיכולוגי. אני כפסיכיאטר יכול בפירוש לדווח על תופעה שאנשים מבינים שתרופות אינן יכולות להחליף שיחות. במובן זה החזרה לפרויד היא בעצם חזרה לטיפול".

פרויד והמיניות

את שני היסודות של הפסיכואנליזה - המיניות והלא מודע - גילה פרויד מתוך האנליזה שעשה לעצמו ומניתוח חלומותיו שלו. "גם במקרה שלי מצאתי אהבה לאם וקנאה לאב", כתב לפליס, "ואני סבור עתה שזוהי תופעה כללית האופיינית לילדות המוקדמת". חלומות שהביא ב"פשר החלומות" חשפו תשוקה שלו לא רק לאמו אלא גם לבתו הבכורה מתילדה.

את התיאוריה שלו על המיניות פירסם לראשונה ב"שלוש מסות על המיניות" שהופיע ב-1905. פרויד ראה את יצר המין כיצר מרכזי שתחילתו בינקותו. כל בני האדם בכל גיל הם מיניים, והנוירוזות הן תוצאה של קונפליקטים מיניים מתקופת הילדות שלא נפתרו. ב"שלוש מסות" מביא פרויד תיאור התפתחותי של ההתבגרות המינית ושלביה. "הדחפים המיניים הם הקובעים את מטרותיו ושאיפותיו של האדם", כתב פרויד. "האני-העליון שלנו נוצר מתוך ההכרח לשלוט באמצעות האגו על דחפים של גילוי עריות".

מכיוון שביסס במידה רבה את התיאוריה שלו על המיניות מתוך התבוננות עצמית, מעוגנת התיאוריה של פרויד בעליונות הפין הגברי, מה שגרר בעשורים האחרונים ביקורות קשות מהכיוון הפמיניסטי. הפסיכואנליזה נתפסה כתורה פטריארכלית ושוביניסטית. לנשים ייחס "קנאת פין" שאיננה מאפשרת להן לפתור את תסביך האדיפוס שלהן על ידי הזדהות עם דמות האב ומשום כך יש לנשים אני-עליון חלש יותר, תחושת צדק לא מפותחת, גישה סובייקטיווית וחוסר יכולת לעמוד "בצורכי החירום הגדולים של החיים".

פרויד, כרוח תקופתו, כותב ברמן, "היה שוביניסט גדול". האשה נתפשה אצלו כאימפולסיווית עם "חלק חייתי גדול באני שלה", בעלת מוסריות מוגבלת שמטרתה לפתות גברים ולהפילם ברשתה. את קנאת הפין שלהן מצליחות הנשים לשכך רק על ידי לידת תינוק. בספר "אמהות הפסיכואנליזה" כותבת הפסיכולוגית ג'נט סיירס כי "בעיני פרויד אין לנשים שום דחף או תשוקה שאינם נובעים מן האב, מהתשוקה האדיפלית ומקנאת הפין. אפילו התשוקה האמהית איננה נובעת מהווייתן הביולוגית או החברתית אלא רק מהצורך שלהן לפצות את עצמן על חסרון הפין". במכתב לידידו אוסקר פפיסטר כתב פרויד: "סוג אחד של נשים דוחה באופן מיוחד כל תחליף לאידיאלים ומאמין אך ורק במזל בחיים. ישנן כאלה, כדברי המשורר, שמבינות רק היגיון של מרק ונימוקים של כופתאות".

"אז נכון שפרויד טעה ביחס לנשים", אומר שטרנגר. "הוא טעה בהמון דברים. אם תשאלי אותי לגבי התיזות הבסיסיות של פרויד אני חושב ש-90% מהן לא נכונות וזה לא מפתיע כשזוכרים שכתב את מה שכתב כשהוא שקוע כולו במדע ובפילוסופיה של המאה ה-19. פרויד היה הוגה מרתק אבל לגמרי יציר תקופתו. הוא לא הבין במיניות של הנשים וגם ההבנה שלו במיניות הגברית היתה מוגבלת. כועסים עליו שהוא לא הבין נשים. אבל למה צריך לכעוס? כל הזמן כועסים על פרויד על זה שהוא לא האיש שסיפק לנו את האמת המוחלטת אודות המין האנושי".

ברמן אומר שפרויד טעה כשדיבר על קנאת פין כשבעצם הכוונה היא "לתחושת הקנאה שכולנו חשים על כך שאיננו יכולים להיות הכל. ודאי שקנאת פין היא טעות וכל יחסו של פרויד למיניות האשה היה מוטעה, אבל יחד עם זאת היה משהו מהפכני בעצם העובדה שהתייחס, בזמנו, למיניות האשה. כמובן שאף אחד לא מטפל כיום בנשים מתוך התפישה שהיתה לפרויד לגבי מיניות האשה".

נוימן אומר ש"הרגו את פרויד על זה שהוא דיבר על קנאת פין אבל בחברה של פרויד ועדיין גם בחלקים מסוימים בחברה שלנו יש נשים שמאמינות שגורלן היה טוב יותר לו היו גברים. נכון שלא נכון לדבר בהקשר הזה על קנאת פין ושההבנה של פרויד בנשים היתה מוגבלת".

פרויד ותרומתו

פרופ' נוימן: "אי אפשר לדבר על נפש האדם בלי להתייחס לפרויד. הוא תמיד נקודת מוצא בין אם אתה חולק עליו ובין אם אתה מסכים אתו. פרויד היה אדם חכם מאוד שהיו לו הרבה רעיונות נכונים וכמה רעיונות לא נכונים. היתה לו הבנה גדולה בנפש האדם והוא המציא שיטת טיפול שהיא לא מוצלחת במיוחד. אני חושב שגם הוא עצמו, לו היה חי היום, לא היה ממליץ עליה, בעיקר אם היה שומע על שיטות ואפשרויות אחרות".

קרלו שטרנגר: "גם אם טעה פרויד במרבית התיזות הבסיסיות שלו, הוא עדיין אחד ההוגים הגדולים של המחשבה המערבית. אני חושב שהוא אחד האנשים הכי מרתקים שחשבו על ההוויה האנושית. פרויד, כמו גלילאו, לא המציא שום דבר חדש וכמו גלילאו הוא לקח הרבה רעיונות שריחפו בחלל והצליח ליצור מהם תורה על נפש האדם, היצרים והכוחות הפועלים בה, הנוירוזות והקונפליקטים. הדבר השני שהוא עשה זה ליצור רעיונות על מה יכול להיות התהליך שיירפא אותם. לא שאני מסכים לתהליך. אבל את פרויד לא צריך לקרוא כספר שמספר את כל האמת אלא כדבריו של אחד הכותבים הגדולים שגם חשב על הקיום האנושי. ויש עוד דבר שאני מזדהה אתו עמוקות - הפסיכואנליזה של פרויד הניחה את היסוד למסורת של דיסציפלינה שנועדה להגדיל את החופש האישי והאושר האישי של האדם".

ד"ר יובל: "בעיני פרויד דומה לקופרניקוס. קופרניקוס יצר מהפכה מדעית כשטען שכוכבי הלכת מסתובבים במעגלים קונצנטריים סביב השמש. הוא טעה בכך שמדובר במעגלים משום שהכוכבים נעים באליפסות אבל צדק לגבי עצם העובדה שהשמש ולא הארץ במרכז ובכך יצר מהפכה מדעית. העיקרון הקופרניקי אצל פרויד הוא הלא-מודע. פרויד טעה בהמון דברים ופרטים, אבל העיקרון של קיומו של הלא מודע, יצר את המהפכה שגרמה לשינוי פרדיגמטי בלתי הפיך במחשבה המערבית". *



זיגמונד פרויד. פולחן האישיות התחיל עוד בחייו


עם אמו, אמליה. מקור התסביך האדיפלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו