שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמוס הראל
עמוס הראל
עמוס הראל
עמוס הראל

"זאת הפלוגה הכי קשה בגולני", אומר המח"ט, אלוף-משנה משה (צ'יקו) תמיר, רגע לפני הכניסה למאהל הפלוגה המסייעת של גדוד 51 בהתנחלות גנים, ממזרח לג'נין. משהו בנימת קולו מזכיר מפקח משטרה ניו-יורקי המלווה את אורחו לביקור בגטו פרוע במיוחד. בעיני המבקר מבחוץ, כל הסימנים אכן מצביעים שהגיע למקום קשוח, הפועל לפי חוקים משלו: המח"ט מתקבל רק בהנהון של היכרות (תמיר, כמו לוחמיו, אינו מייחס משמעות רבה לגינוני סמכות כמו הצדעה או עמידת "הקשב") והמאהל מעוטר בכרזות: מהסיסמה הפלוגתית ("תנו לחיות לחיות, בלי מסייעת 51") ועד לפוסטר גדול של סדאם חוסיין שהוחרם באחת הפשיטות בג'נין (ואליו צורפה השאלה המתבקשת: "עד מתי נובמבר 2000?"). כשהמח"ט יושב לשיחה עם סגל המפקדים, מסתובב בחוץ רובאי גדל ממדים, עירום ממותניו ומעלה, וחובט בנחת על כרסו.

קשה או לא קשה, לתמיר, המסיים השבוע כהונה של יותר משנתיים כמח"ט גולני, תישאר פינה חמה בלב למסייעת 51. באפריל אשתקד, בעיצומו של הקרב במחנה הפליטים ג'נין, הגיע ללב המחנה כדי להיפגש עם חיילי הפלוגה. באותו שלב, לילה לפני המארב שבו נהרגו 13 אנשי מילואים, איבדה המסייעת חמישה מלוחמיה, מהם ארבעה בג'נין. מתוך 15 חיילים במחלקת הסיור נותרו רק 11 בחיים, שרוטים וחבולים אחרי שבוע של קרבות מבית לבית. היו להם רק שתי בקשות מהמח"ט. "הם אמרו לי: המפקד, דבר ראשון, שלא תעזו להוציא אותנו מכאן עד שהלחימה נגמרת. וחוץ מזה, אתה יכול לסדר לנו סיגריות?"

לקראת סיום תפקידו של תמיר, אמר לו מפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל, כי מוטב היה להחזיק את החטיבה שלו ב"אחסנה יבשה", השיטה שבה שומר צה"ל כלי רכב וציוד ביחידות המילואים שלו, שאליהם יזדקק רק בזמן מלחמה. "רק אז צריך לפתוח את הריצ'רץ' ולהוציא אתכם החוצה", טען רון-טל. העקיצה כוונה לפער בין הפרשיות המשמעתיות הרבות שבהן מסתבכת גולני, לתפקוד המקצועי שלה בעתות קרב. המח"ט, בשיחות הפרידה מלוחמיו, בוחר באבחנה אחרת, רחוקה מתקינות פוליטית. "גולני היא כמו כלב רוטוויילר. לא נעים להחזיק רוטוויילר בבית: הוא שורט את הקירות ועושה את הצרכים שלו על השטיח. אבל אם מישהו ינסה לפרוץ אליכם הביתה, תמיד תעדיפו שיהיה לכם שם רוטוויילר ולא פודל". מי שראה את אנשי גולני בשנים האחרונות, בפשיטות על רמאללה ומחנה הפליטים טול-כרם או במצוד ארוך ומתיש אחר מבוקשים בחברון, יצטרך להסכים אתו. הרוח החטיבתית - שילוב של אפרוריות מסוימת (בהשוואה לתדמית הזוהרת ביחידות המיוחדות), דבקות עיקשת במשימה ולא מעט ברדק - באה לידי ביטוי בשטחים, כפי שנראתה בעבר בקרבות בגולן ב-67', בחרמון ב-73' או בבופור ב-82'.

טקטיקן קר רוח

תמיר ידוע זה שנים בצה"ל כהבטחה גדולה, המצוידת ב"פה גדול" לא פחות. ספק אם יש עוד מפקד קרבי בן גילו - הוא בן 39 - שקנה לו קבוצה כזו של אוהדים ומעריצים בקרב קציני השדה בדרגות שמתחתיו. אלה מספרים על קצין אמיץ לב וכריזמטי, קר רוח ברגעי משבר, טקטיקן בחסד שצבר ניסיון רב מול החיזבאללה וידע ליישמו כהלכה בשטחים. בקצרה, היורש המתבקש של תא"ל ארז גרשטיין, המפקד האגדי של גולני ויחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שנהרג בלבנון בפברואר 99'.

עד היום, מיעט תמיר בראיונות ובחשיפה אישית בתקשורת, אולם בתוך הצבא השמיע דעות נחרצות. הוא ידוע כמי שאינו מהסס להטיח ביקורת קשה גם בבכירים ממנו. כמפקד גזרה בגבול הצפון הוא התעמת עם מפקד יק"ל אז, תא"ל בני גנץ, בשל ליקויים במהלך הנסיגה מאזור הביטחון במאי 2000 (כיום, כאלוף פיקוד הצפון, גנץ הוא מפקדו הישיר). שנה וחצי מאוחר יותר ניהל ויכוחים קולניים עם צמרת פיקוד המרכז בשאלת הטיפול הנכון בטרור הפלשתיני. אבל בין סיור הפרידה מלוחמיו בחברון לביקור בג'נין איבד מח"ט גולני הרבה מהחשק לדבר. הסיבה נעוצה, כנראה, בדיון שיבוצים שהתקיים בינתיים אצל הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון. שם הוחלט, מעט במפתיע, שלא לקדמו בינתיים ולשבצו בעוד תפקיד של אל"מ, בטרם יועלה בדרגה. הוא עצמו מסרב להתייחס לפרשה, לציטוט ואפילו שלא לציטוט. אבל קצין בכיר ממנו אומר ש"סביב השולחן של בוגי היה קונסנזוס, שהגיע הזמן לעשות לצ'יקו סדרת חינוך קטנה".

תמיר גדל בחיפה. הוא נשוי לאפרת ואב לארבעה בנים. המשפחה מתגוררת כיום בקיבוץ באצבע הגליל. מבחינתו, המסלול הצבאי היה כמעט מובן מאליו. כשהתקבל לפנימיה הצבאית בבית הספר הריאלי, המשיך מסורת משפחתית. סבו (מצד אמו), משה דובדבני, נהרג כמ"פ בקרב לטרון במלחמת העצמאות, נחשב כנעדר וגופתו אותרה רק לפני חמש שנים. דודו הוא תא"ל יהודה דובדבני, בעל עיטור המופת מקרב "החווה הסינית", שהיה מח"ט גבעתי הראשון כשהחטיבה הוקמה מחדש בתחילת שנות השמונים. אביו, אלי תמיר, סא"ל במילואים, שירת בקומנדו הימי ומאוחר יותר ביחידות מבצעיות במוסד.

שירותו בצבא נעשה כולו בחטיבת גולני, תוך הפסקות קצרות לתפקידים בפיקוד הצפון, שכולם היו קשורים בלחימה בלבנון. הוא היה מפקד הסיירת החטיבתית, מפקד גדוד 12 ומפקדה השני של יחידת "אגוז", שהוקמה לצורך לחימה באנשי הגרילה של חיזבאללה בלבנון. בפיקודו זכתה אגוז בצל"ש יחידתי מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק ותמיר עצמו קיבל צל"ש אישי מאלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. הוא שירת גם כקצין המבצעים של פיקוד הצפון (אצל לוין, שדעותיו השפיעו עליו מאוד) וכמפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון בשנתיים שכללו את הנסיגה. הוא רואה עצמו שייך לקבוצה מצומצמת של קצינים (רובם יוצאי גולני) שנשאה בעיקר העול של הלחימה באזור הביטחון. מבין בעלי הדרגות הבכירות, נמנים עליה מלבד גרשטיין ותמיר, סגן הרמטכ"ל האלוף גבי אשכנזי, אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי ותא"ל שמואל זכאי.

לבנון היא החוויה המעצבת של תמיר כאיש צבא. מלווה אותו תחושה עמוקה שהציבור הישראלי לא באמת נחשף למלחמה שהתחוללה שם בין הנסיגה לאזור הביטחון ב-1985 ליציאה הסופית ממנו, 15 שנה מאוחר יותר. הלחימה התנהלה תוך אילוצים מדיניים קשים ומול אויב (חיזבאללה) שפיתח בהדרגה יכולת טקטית מרשימה. אבל הקושי הגדול, הוא אומר, נבע מדעת הקהל הישראלית. העדר התמיכה מהעורף והביקורת הציבורית על המשך השהייה בלבנון, העמידו את המפקדים במצב בלתי אפשרי. דווקא האיפול שהטיל צה"ל על הלחימה, אי זימונם של חיילי מילואים ללבנון לצד מגבלות קשות על הסיקור התקשורתי של המתרחש שם, החמיר את הקושי. האזרחים, שלא נחשפו לפרטים המלאים, איבדו אמון בשיקולי הצבא. תמיר, הסבור שצה"ל שיפר מאוד את התמודדותו עם האתגר שהציב חיזבאללה ותיקן רבות מטעויותיו, חושש שאי הנוחות שעוררה המלחמה תביא להשכחתה, מבלי שנלמדה לעומק.

התפקיד ב"אגוז" היה מהמשמעותיים שמילא. את היחידה הקים הרמטכ"ל שחק שנתיים קודם לכן, כחלק מההבנה (המאוחרת) של צה"ל כי דרושה התמקצעות בהתמודדות עם שיטות הגרילה שהפעיל חיזבאללה. תמיר החליף בתפקיד את ארז צוקרמן, איש השייטת, שהשבוע מחליף אותו כמח"ט גולני. תמיר הוא שקיבל את ההחלטה, בספטמבר 1997, לאסוף שתי גופות של אנשי חיזבאללה שנהרגו בהיתקלות עם כוח של "אגוז" סמוך לנהר הזהראני. ההנחיה החריגה התקבלה על סמך הערכה של קצין מודיעין שבשטח נמצא פעיל בכיר של הארגון השיעי. הגופות הועברו לישראל, חרף הסתייגות קצינים בכירים ולמרות שהכוח נדרש למאמץ פיזי גדול, בתנאי שטח קשים. למחרת התברר שאחד ההרוגים הוא האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה. תפיסת גופתו זירזה את החזרת גופת לוחם הקומנדו הימי איתמר איליה, שנהרג בפעולת השייטת באנסרייה שבלבנון, זמן קצר קודם לכן. תמיר מסביר שחש מחויבות לפעול למען החזרת איליה גם בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו עצמו. אלוף במטכ"ל, שליווה את הקריירה של תמיר שנים רבות, אומר ש"בניגוד לרובנו, צ'יקו הקפיד כל הזמן לפתוח אופקים וללמוד איך הדברים מתנהלים בצבאות אחרים. אפילו כסא"ל הוא הצליח לשבור הרבה קבעונות בלחימה המאוד מרובעת שצה"ל ניהל בלבנון".

כמח"ט, שלושה חודשים לפני הנסיגה, היתה לתמיר היתקלות עם המוות. בעת ביקור במוצב גלגלית, בגזרה המזרחית של אזור הביטחון, נורה טיל נ"ט אל חדר המבצעים (החמ"ל) של המוצב. קשרו האישי, סמ"ר אחי מלכה וקצין הקשר של החטיבה, תדהר טמפלהוף נהרגו, יחד עם חייל מהמוצב בשם ליאור ניב. אפרת, אשתו, סיפרה אז בראיון טלוויזיה שהיא מקפידה לישון ב"בגדים ייצוגיים", מחשש שאנשי קצין העיר יגיעו לביתה בשעות הלילה עם בשורה שבעלה נפגע.

התקרית הקשה ביותר עבורו אירעה כששימש כמג"ד. שניים מחייליו, ערן חודדה ואביקם הופמן, נהרגו במוצב טייבה בלבנון. הם התחשמלו למוות כתוצאה מפגיעת נגמ"ש בכבל חשמלי. תמיר, מפקד הגזרה אל"מ (כיום תא"ל) יצחק (ג'רי) גרשון ומפקד הפלוגה, סרן (כיום סא"ל) אופק בוכריס הועמדו למשפט בבית דין צבאי. הם זוכו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אך הורשעו בעבירה קלה יותר של התרשלות במילוי תפקידם. את הידיעה על העמדתו לדין שמעה אפרת תמיר ב"מבט", כשבעלה שקוע בתרגיל חטיבתי בדרום. הפרשה עוררה אצלו תחושות קשות בדבר העדר גיבוי וחוסר הבנה מצד חלקים במערכת הצבאית. הוא מציין לטובה את שחק, שדאג לגבות קצינים שנשפטו ולפעול לצמצום התערבות הפרקליטות הצבאית בטיפול בתקלות מבצעיות. מעמירם לוין למד על הצורך לגלות סלחנות למפקדים שמעדו בפעילות מבצעית ולתת להם הזדמנות לתקן את עצמם.

"הרגשתי שתהום פעורה בין לבנון לתל אביב", הוא אומר כעת. "אני לא רוצה לקבוע אם נכשלנו שם, אבל בסוף יצאנו מאזור הביטחון בלי תנאי, כשחיזבאללה נפרס על גבול הצפון. במלחמה בשטחים חשתי הפוך. הכל היה חשוף לציבור: התקשורת, גיוס המילואים. הפעם הרגשנו אהדה ותמיכה ציבורית בכל מקום שהלכנו".

חבורת לבנון

בזמן סיור עם עיתונאים בהר דב בנובמבר 2000, חודשיים אחרי פרוץ העימות בשטחים, ניסה תמיר לחקור אותם על ההתפתחויות בגדה וברצועה. מנקודת התצפית המרוחקת בצפון, נראתה הלחימה מוזרה למדי. "הפלשתינאים, כמונו, הם אוהבי חיים", טען אז. "אי אפשר להשוות את הנחישות שלהם לקנאות של השיעים בלבנון". גם היום הוא סבור שהאתגר שהציב חיזבאללה לצה"ל גדול יותר, "באמצעי הלחימה ובטקטיקות המתוחכמות שהפעיל".

כמה חודשים לאחר השיחה בהר דב כבר היה עם חייליו בלב הקלחת בשטחים. ללחימה שם הביא תפיסת עולם צבאית שגיבש בלבנון. מח"ט גולני וכמוהו קצינים בכירים, יוצאי החטיבה, ראו את הדברים אחרת מאשר צמרת פיקוד המרכז. "חבורת לבנון" סברה שאפשר וצריך להפעיל הרבה יותר כוח מול הפלשתינאים, כבר בשלב מוקדם יותר של המערכה. "זה לא היה בהכרח עניין של כומתה", טוען קצין בכיר המשרת בשטחים. "גם ג'רי (יצחק גרשון) חשב כמוהם והוא בא מהצנחנים. הקצינים שבאו מלבנון היו משוחררים מהתובנות של ימי אוסלו, מהאילוצים והמגבלות שנבנו לאטם בזמן ההסכמים. צ'יקו לא הכיר את השטחים קודם. זה דווקא הקל עליו".

חבורת הפיקוד של תמיר כללה מג"דים שרובם שירתו תחתיו כמ"פים בלבנון. "הגענו עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת", הוא מספר. "כשבאתי להציג תוכניות מבצעיות לפעולה, ראיתי מפקדים אחרים מהססים מול התצ"א (תצלום אוויר). אני אמרתי: אם צריך, נעשה את זה, בכל מחיר. ידעתי שאנחנו מסוגלים להיכנס ללב טול-כרם וג'נין ולהכריע, כי עמד לנגד עיני מה שאני מכיר יותר טוב מהמשפחה שלי: הרובאים של גולני, שביום-יום עושים לנו צרות, אבל בלחימה אין עוד יחידה כזו בעולם".

רצף המבצעים של החטיבה בתחילת השנה שעברה כלל את מחנות הפליטים של ג'נין וטול-כרם ואת כיבוש רמאללה, שכם ואחר כך חברון במהלך "חומת מגן". אחד ממפקדיו מאשר ש"גולני נשלחו להכי הרבה מבצעים. שיחקו לטובתם כמה דברים. היו להם 'אכזריות' (נגמ"שים חדישים יחסית) שהן בעלות מיגון טוב יותר, אבל זה היה רק תירוץ לבחירה בהם. צ'יקו שידר גמישות: שהחטיבה תצליח לעמוד בכל משימה, לא חשוב באיזה לוח זמנים. זה נסך הרבה ביטחון אצל מקבלי ההחלטות".

אולם חרף הביטחון, ההחלטה על כניסה למחנות הפליטים לא נפלה במהירות. תמיר הגיע למסקנה מוקדם יותר. "באחת הפעמים הראשונות, כשהקפיצו אותנו להטיל כתר על ג'נין, חשבתי שאנחנו לא במקום הנכון, שצריך לחפש את המחבלים במקום שממנו שהם יוצאים", הוא מספר, אבל מאשר ש"ההחלטה להיכנס לשטח בנוי בצפיפות היתה קשה. זה שהדבר הצליח בדיעבד, לא עושה את ההכרעה למובנת מאליה. הכניסות האחרונות לשטח בנוי היו בתחילת מלחמת לבנון. למעשה, לא הצטבר ניסיון עולמי בלחימה בקסבות ובמחנות פליטים. בסוף מדובר בכאן בלחימה של חייל חי"ר מול חייל חי"ר, במלחמה מבית לבית. כל היתרונות הגדולים של הצבא, הארטילריה, הטנקים, נוטרלו. לא ידענו מה תהיה התוצאה של פעולה צבאית; בכמה נפגעים היא תעלה, לנו ולהם".

תמיר מספר שבמבצע הראשון במחנה ג'נין, חודשיים לפני "חומת מגן", "השארנו במתכוון רווח קטן בין המחנה לעיר, שהמבוקשים ניצלו כדי להימלט. חששנו שהכיתור יביא אותם לייאוש. במבצעים הבאים כבר לא איפשרנו להם לברוח". המפנה בא במבצע במחנה טול-כרם, שבעקבותיו הוא אומר "נשבר מחסום הרתיעה של הפיקוד הבכיר". תמיר היה מודע מאוד גם לרווח התקשורתי שביקש להשיג. "רצינו שישודרו תמונות של חמושים פלשתינאים מרימים ידיים ונכנעים. למדנו מהחיזבאללה את הלקח שהניצחון בתודעה חשוב לא פחות מהניצחון בשדה הקרב". הציפייה הפלשתינית שצה"ל, כמו בעבר, ייכנס למחנה בכוח רב, "יפעיל שרירים" וייסוג, לא התממשה. הכיתור הלך והתהדק ואז נעצר בכיר הקצינים הפלשתינאים במחנה. האיש נשלח לתווך בין צה"ל למאות אנשי התנזים ומנגנוני הביטחון שהתבצרו במובלעת שנותרה. כעבור כמה שעות, הסגירו עצמם אחרוני המתבצרים בלא קרב. תמיר מאמין שהמבצע סלל את הדרך ל"חומת מגן", חודש לאחריו.

לכבוש את המוקטעה

הפיגוע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, תפס את תמיר אצל הורי אשתו בערבה. "בשלוש בבוקר מגיע טלפון מג'רי: מחר בלילה, אתה בכל מחיר כובש את המוקטעה. הקפצנו את כל החטיבה מהבית. ציפינו שהם יתאבדו כדי להגן על היו"ר, אבל נכנסנו לעיר בגשם ובבוץ וההתנגדות לא היתה גדולה".

חיילי "אגוז" עברו לישון בחדר הצמוד למשרדי היו"ר, עד להסרת המצור על ערפאת חודשיים אחר כך. מרמאללה המשיכה החטיבה לכיבוש שכם, יחד עם הצנחנים. הציפייה להתנגדות חריפה והתעקשותו של גרשון, מפקד האוגדה בעל ההשפעה הגדולה ביותר בפיקוד המרכז, הטילו למבצע בשכם את שתי חטיבות החי"ר הסדירות. לעומת זאת, הוטלה המשימה בג'נין על מפקדה חטיבתית לא מנוסה, חטיבת המילואים 5. תמיר התבקש לשלוח לשם, כתגבורת, את גדוד 51. הוא עשה זאת בהיסוס, משום שלראשונה לא פעלה גולני יחד וגם כי זכר את מחנה ג'נין כקשה במיוחד. התוצאות ידועות: 23 הרוגים לצה"ל, 53 לפלשתינאים, הרס רב והסתבכות בינלאומית קשה.

תמיר מסרב להגיד מה חשב על ניהול הקרב ("לא תצליח להכניס אותי לביצה הזו"). אבל די לצטט את מג"ד 51, אופק בוכריס (פקודו מפרשת ההתחשמלות). המג"ד, שנפצע קשה חודש מאוחר יותר בתקרית בשכם וזכה לצל"ש הרמטכ"ל, כתב מאמר נוקב בביטאון הצבאי "מערכות". "חומת מגן לימדה אותנו פעם נוספת שאין תחליף להימצאות המח"ט בשטח", טען בוכריס. את החלטת מח"ט 5, דידי ידידיה, לפקד על הקרב במחנה מאחור הוא מגדיר "שגיאה תורתית", שיצרה "תחושת ריחוק וחוסר חיבור למתרחש".

בוכריס מציין שתמיר, שלא פיקד על המבצע, הגיע לכוחות הקדמיים במחנה ו"נוכחותו במציאות הקשה במחנה השרתה תחושת ביטחון". תמיר עצמו מסתפק באמירה ש"ידעתי שלהימצאות מפקד בכיר בקו ראשון יש משמעות כבדה. הסיוע היחיד שיכולתי לתת בג'נין היה עידוד למפקדים".

בשבוע שעבר, בביקור החוזר בג'נין, ניכר שלמקום יש משמעות לגביו, שהפך לסמל גם בעיניים ישראליות. "מי שהיה בגולני במלחמה הזו", אמר לחיילי מסייעת 51, "לא ישכח אותה גם עוד עשרים שנה". משם המשיך לביקור אצל הוריו של רב-סרן אביהוא יעקב, מ"פ רובאית 51 שלחם בג'נין ונהרג בשכם, בתקרית שבה נפצע בוכריס.

ההרס שנגרם בג'נין, הוא טוען, לא עורר אצלו שום התלבטות מוסרית. "כשבוחנים את הקושי של השתלטות על מחנה מלא גרילה, לעומת התוצאות, זה מעיד כאלף עדים על הצבא שלנו. מספר האזרחים שנהרגו היה מועט. חשבנו אלף פעם לפני הפגיעה בבניינים. עובדה שאחרי כל הצעקות על טבח, הרוב המכריע של ההרוגים היו חמושים".

הוא מבין ללבן של המשפחות השכולות שבניהן נהרגו בקרב, שהתלוננו על כך שצה"ל לא הפעיל במחנה מטוסי אף-16, אבל סבור שזה היה פיתרון שגוי מבחינה צבאית. "לא היתה שום הצדקה להשתמש במטוסים. הדבר הנכון לעשות היה להפעיל דחפורים ממוגנים בצורה סלקטיווית, כדי לשמור על ביטחון החיילים". במקרים של התעללות וביזה שנחשפו בחטיבה שלו, בעיקר במהלך "חומת מגן", טיפל תמיר ביעילות ובעיקר במהירות. חיילים נשפטו ונשלחו לכלא הרבה לפני שהתקשורת, או הפרקליטות הצבאית, למדו על המתרחש.

אחרי ההסתבכות של הרמטכ"ל יעלון, נמנעים קציני צה"ל מדיון בשאלה מי ניצח במערכה הישראלית-פלשתינית. תמיר מציין רק ש"אנחנו לא באותו מקום שבו היינו במארס 2002 ואני גם לא רוצה לחזור לשם. השגנו הישג תודעתי ב'חומת מגן'. לפלשתינאים ברור עכשיו שביכולתנו לקחת את הביטחון שלנו לידיים. זה לא היה מובן מאליו. אי אפשר להשוות את קצב הפיגועים של מארס, שניים שלושה ליום, למה שקורה עכשיו. אבל לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שנצטרך לחיות עם הטרור עוד הרבה זמן". לפני כחודשיים יצא לארה"ב, להרצות לקציני המארינס על לקחי גולני מהלחימה בשטחים. הוא מדווח על "התעניינות עצומה בקרב צבאות בעולם והערכה מקצועית למה שצה"ל התמודד מולו".

כמעט שלוש שנים של לחימה הותירו את רישומן על גולני. תמיר מודה ש"טחנו את היחידות עד דק, בפעילות השוטפת ובמבצעי המעצרים. עכשיו צריך לנסות להחזיר אותן לתלם". כשקיבל את הפיקוד על החטיבה, אמר לו קודמו, שמואל זכאי: "אני נותן לך לידיים סוס מירוץ. תיזהר לא להפוך אותו לפרד". תמיר מאמין שהצליח "לשמר את את הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה".

בסיור בחברון לפני שבועיים, הספיק לו מבט חטוף במפה כדי לשנות מהיסוד מבצע מעצר של הסיירת החטיבתית שתוכנן לאותו לילה. המח"ט נחרד לגלות שהסיירת "נוסעת לכפר על ג'יפים, כמו משטרה". התכנון המקורי, טען, יוביל לחשיפת הכוח בשלב מוקדם. "שיילכו ברגל. זה יותר בריא". מפקד גדוד הסיור, סא"ל אסף, העניק לו כמתנת פרידה סכין קומנדו מחוברת למגן הוקרה. "מההיכרות איתך, אנחנו יודעים שתזרוק את המגן ותשמור את הסכין", אמר למח"ט.

אבל השחיקה בלחימה הולידה גם תקלות מזעזעות, כמו הסמל שירה בטעות במהלך שיעור ברמת הגולן רקטת אר-פי-ג'י מטווח מינימלי הישר לתוך קבוצה של חייליו ופצע כעשרים מהם. תמיר פתח, באיחור מסוים, מלחמת חורמה במנהגי הפלוגות ה"ותיקות" בחטיבה שכללו השפלות והתעללויות של חיילים צעירים יותר. לפני כמה חודשים אף פירק, בצעד נדיר, את הפלוגה הרובאית בגדוד 13, לאחר סדרת חריגות (עם סגירת הפלוגה נעלם גם השם שהדביקו לה אנשיה, "שליחי השטן". פלוגה אחרת בחטיבה עדיין מכנה את עצמה "האפאצ'ים האחרונים"). הוא יזם את הקמתן של פלוגות מבצעיות, שקיצרו את מסלול ההכשרה והתנערו מטקסי ה"וותיקות" וניסח פקודות מפורטות לגבי נהלי ההכשרה והאימון בגולני. מפקד כיתה צעיר מדווח ש"העניינים מתנהלים עכשיו באופן נכון ומסודר יותר", אבל מתלונן באותה נשימה שהכללים של תמיר "גזלו מהמפקדים את נשק ההרתעה. מרגע שאסרו עלינו להשתמש בחלק מהעונשים, אין יותר במה להפחיד את הרובאים".

חרף מאמצי המח"ט, עדיין מלווה את החטיבה תדמית פרועה של "ברדקיסטים", שעיקר הצטיינותם בלחימה ולא בשגרה. המיקום הקבוע של גולני בתחתית מדד המשמעת התלת-חודשי שמפיצה המשטרה הצבאית לא תורם לשינוי הדימוי (תמיר דווקא מדווח על שיפור ברבעון האחרון).

מחיר ההתנהגות והדימוי

צ'יקו תמיר ייצא כעת לשנת לימודים. על תחושת הרווחה בסיום התפקיד מעיבה ההחלטה שלא לקדמו בינתיים. הנימוק הרשמי של המטכ"ל הוא שתמיר צריך למלא תפקיד שלישי של אל"מ, כדי לצבור ניסיון מטה. אבל על הנורמה הזו לא הקפידו עד היום, מה עוד שיעלון קבע לפני כשנה שמח"ט שהשתתף בלחימה יקודם במהירות. לתמיר יש "שותף לצרה", מח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, שקידומו מעוכב בשל משפט על התאכזרות לנהגו וקטטה אלימה עם שוטרים. לעומתם, הוחלט כבר אשתקד להעלות בדרגה את מח"ט הצנחנים, אל"מ אביב כוכבי ומח"ט הנח"ל, אל"מ יאיר גולן. גם מח"ט הנח"ל הנוכחי, אל"מ נועם תיבון, התבשר באחרונה על קידומו הצפוי. מפקד לשעבר של תמיר, מאוהדיו הבולטים, מציין שבסבב הנוכחי קודמו "כמה מח"טים מהשריון, שהשתתפו בלחימה הרבה פחות מצ'יקו. יש משהו מאוד לא בסדר בכך שהקצין הבולט ביותר בשכבת הגיל שלו והמוערך ביותר מבצעית, לא מקודם". הקצין סבור שתמיר "שילם מחיר על התנהגות ועל דימוי. הוא באמת לא אמא תרזה. זה לא רק העניין שצ'יקו אומר את מה שהוא חושב. יש עוד כאלה בצבא. זו הסתייגות מהסגנון שלו וכנראה גם מכך שהוא נתפס כמפקד שלא שם די דגש על ענייני משמעת, דבר שמתבטא ב'חולצה הצהובה' שגולני מחזיקה בקביעות בסקרים של המ"צ".

"ברור שרצו לתת לו סטירה", מסכם הקצין. "אבל אם בעוד שנה הוא ימונה לרמ"ח מבצעים, התפקיד הכי חשוב של אל"מ בצבא, החבטה המקומית לא תשפיע. עוד כמה שנים, בפרספקטיווה, השיבוץ הזה עוד עשוי להיראות כמו הדבר הנכון".

אחד מאלופי המטכ"ל שותף לדעתו. "ההחלטה הזו לא טובה. הרי מינו אנשים שחלקם פחות טובים ממנו. אני מניח שזה קרה כי צ'יקו הרגיז יותר מדי אנשים". האם בעוד עשר שנים יישב תמיר במקום שבו יושב האלוף? "אין לי ספק. וזה יהיה הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ