בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקס. מוות. שינה

צדק וכאוס מצטלבים ב"בית. אהבה", ספרה החדש של לילך גבריל. זהו ספר יפה, יפה מאוד, אבל למה ההתעקשות על לשון הווה?

תגובות

בית. אהבה, מאת לילך גליל, הוצאת מטר, 2006, 215 עמודים

ברומאן "בית. אהבה" מסיימת איה בת העשרים ומשהו את חיי הנישואים שלה, עוזבת את הבעל, את הבית הזעיר בורגני, משלימה עם הוריה, ובעיקר עם אביה, לומדת לאהוב את עצמה, תחילה בעזרת מונטי, כלב עזוב, ואחר כך באמצעות שירי, מחנות הספרים, בעלת ברית חדשה. איה נוטשת את המאמץ הגדול מכל שנכון לבני אדם, נשים כגברים - החיים הזוגיים עם המין שכנגד - ומעדיפה את החזרה אל החיק החם של סקס נשי, הומוסקסואלי, רך וידידותי. הדבר הזה אינו נאמר במפורש.

איה מוצאת כלב עזוב על שפת הים. אשה נאה עזבה אותו. משהו מתעורר באיה. היא מבקשת למצוא את בעלת הכלב, אבל אינה מצליחה. הביתה אין היא יכולה להביא אותו, משום שבעלה אלרגי לכלבים. כך מתעורר בה הרצון לא לחזור הביתה. לא רק שאנחנו מצליחים לראות טוב יותר את ה"הידרדרות" של חיי המשפחה הצעירה, במשך שבוע ימים, אלא שהכלב צומח אל מעבר למשמעות המיידית שלו, וממין גחמה אינפנטילית של בחורה צעירה הוא מתעצם לדרגה של סמל, במובן הטוב של המלה. לא רק שהוא הופך להיות ייצוג של משהו בגיבורה, משהו מטריד, משהו מסוכסך, משהו שאין לתארו אלא במונחים "לא גבריים": לילך גליל מצליחה, בעזרת הידידות עם הכלב, לייצג מיניות מבוהלת של גיבורה, לא במונחים שמתאר השיח (הזכרי) של הסקס (הנשי).

"אחר כך אבא נתן לה כדור וכוס מים. היא בלעה ושתתה הכל. היא החליקה לתוך הסדין הקר והמתוח, סדין של בית מלון. מזרן רך. מיטת קפיצים. רגע לפני שנרדמה היא עוד הספיקה להרגיש את המיטה נסגרת עליה, ראתה את ידיה ורגליה נותרות מחוץ לה, מתנפנפות, מבינה שזה כל מה שנשאר ממנה עכשיו, זה כל מה שהיא, מקק בשם סמסא, וידעה שככה היא תישאר לכודה ביחד עם החיה שלה לנצח, אותה חיה שחורה שכל הלילה הקפידה על שנתה הטרופה של איה, שישנה סמוך מאוד אליה, שינה עמוקה ואכזרית, כשהיא מחכה לרגע שבו תתפוגג השפעת כדור השינה והיא תוכל להתעורר ליום הבא ולהמשיך בטלטוליה חסרי הרחמים, אותם הנדודים, אותה השוטטות, בתקווה שהם יובילו אותה, בסופו של יום, בסופו של שבוע, בסופם של חיים שלמים - בחזרה הביתה".

החזרה הביתה אינה עניין פשוט. בדיוק כאן בא לידי ביטוי הכוח של גליל: היכולת לתאר את תשוקת המוות של הגוף-נפש, במונחים פשוטים, בעזרת מטאפורה (חיה שחורה). החזרה הביתה היא הנסיגה מהבית החדש, מהנישואים לגבר (זר, תמיד), קבלתה של אמא, אשה מוזנחת וחולה, לא צעירה, זה העיקר, ההשלמה עם אבא ועם מעשיו המגונים בעבר (סיבוך משמעותי ברומאן; גליל מתעקשת לפתור את הסיבוך הזה באלגנטיות מופרזת), ובעיקר עם הביטוי הממשי של "המעשה המגונה" - חיי האהבה של אבא בהווה, עם "אשה טובה יותר" מאמא (יפה יותר, מינית יותר). כל אלה עולים מתוך ארגון פשוט של אירועים: אשה מצאה כלב, ואחר כך מצאה חברה ואחר כך את אמה ואחר כך את אביה. אפשר לקרוא את הכלב כרצון לעצמאות מהבעל האלרגי, אבל הגיבורה של גליל אינה חושבת על "שוויון", אלא על מנוחה מחייה עם גבר, מחיי המין העלובים (שדבר לא נאמר עליהם). לכן הפמיניזם שלה מיתרגם ללסביות, מעין פתרון "קל", או "רגרסיווי", לקושי הטרגי האורב לפמיניזם ההטרוסקסואלי: הגבר כאויב הוא הגבר כאוהב-מאהב.

מציאת הכלב וההתרוצצות אחריו נראות כמו חלק מהזיה מתמשכת, מרצון לישון, להיעלם, לא להיות, להיות אחרת, קטנה יותר, מוגנת. בשלב כלשהו מזהה איה את האשה שזנחה את הכלב כמאהבת של בעלה. זו השכבה הלקוחה מהטלנובלה, שכבה הכרחית לכל סיפור: הקווים הגסים של הנפש, שסיפוריה תמיד עבים, מביכים בפשטותם. בניגוד לדעה הקדומה של המורים לספרות, וכמה מסופרינו הנערצים, כמובן, אין דבר בנאלי, גס ובוטה יותר מהנפש. הנפש היא טלנובלה. אבל בסיפור של לילך גליל הסיפור הפשוט הולך וטובע בתוך היגיון של חלום, והנפש הופכת להיות חלק ממשהו מכובד יותר: חוכמה.

הנה כך מתוארת איה אחרי שהכלב האסופי נדרס והיא נוסעת, ביחד עם בת הזוג שירי, לקבור אותו אי שם מחוץ לעיר, עם קברן ושלט על התלולית: "איה קוברת את מבטה בתלולית. אם הקבר הזה לא היה קטן כל כך, אולי היתה מספיקה עוד להשליך את עצמה לתוכו. אבל היא כבר יודעת ששירי לא היתה מניחה לה, כי הנה שירי מקרבת את פניה מהקבר אל פניה של שירי, ומהמרחק הזה שפתיהן נפגשות לנשיקה. נשיקה אבודה. נשיקה שחוזרת לחייה של איה באיחור של יותר מדי שנים. היא נוטלת את ידה של שירי ומוליכה אותה אל בטנה, שם היא משאירה אותה. שקט עולה מתוכה. הכל ישן עכשיו, למרות שאיה רוצה להגיד המון דברים, ולספר לשירי שבעצם אסור לה לאהוב אותה, מפני שזה יכול להמית אותה, וגם אם היא תישאר בחיים, לא כדאי לה לאהוב מישהי כמו איה, שאין לה אחיזה בשום דבר, אבל ממש בשום דבר, שאין לה רופא שיטפל בה, גם לא עכשיו, אחרי שמי שהסכימה לאחוז בו סוף סוף מת לה בידיים".

כיוון שהכרתי מקצת ממה שלילך גליל פירסמה קודם, הסתקרנתי מאוד לקרוא גם את הרומאן החדש שלה. זה מול זה מתרוצצים אצלה כמספרת מצד אחד "המקצועיות" - כלומר הידיעה איך לספר סיפור ובעיקר איך מלמדים לכתוב סיפור (למי מזיקות יותר הסדנאות לכתיבה יוצרת, לתלמידים או למורים? נזקים אלה יצטרכו יום אחד בדיקה); ומצד שני יש אצלה כאוס, תשוקה אל חציית גבולות, בלא גבולות ברורים לתארם. תשוקת המוות איננה היגיון, היא ההפך.

אי האחיזה בשום דבר יכול להיתפש כעניין פמיניסטי, אבל במקביל לו מצוי העניין הפתולוגי של העייפות מהקיום. כאן באים דימויי השינה, הרצון לישון, החיפוש אחרי מיטה, מיטת אמה המתה של החברה, המיטה בחדר של אמא, המיטה במלון של אבא, ובעיקר ההימלטות מסקס. כל אלה בונים איזה ממד חלומי מסויט, שגליל שולטת בו בצורה "לא מקצועית", כלומר כמשוררת. לכאן מיתוספים הבהלה מהסקס של אבא, הגילוי המפחיד על צילומיה-שלה בידי אביה בהיותה ילדה, הדחייה מהמפגש עם האהובה של אבא, הבהלה ממפגש עם אהובת הבעל. ממה יש לפחד, יכול הקורא לשאול, הרי הגיבורה עצמה לא ממש רצתה לשכב אתו, לא שכבה אתו, לא ממש? וכאן גם מצויה התשובה: הסקס מבהיל בספר הזה, הסקס מיותר, עודף שאי אפשר לעמוד בו, לא רק סקס עם גבר, גם סקס עם אשה. מות הכלב מקבל את פשרו. מעבר לכלב המת אין יותר סקס ולא פיתוי לסקס.

ההכרעה על סיפור בלשון הווה, ברוב רובו של הספר, היא הכרעה מוזרה בעיני. לא הבנתי מדוע צריכה המספרת לכתוב בלשון שבה מתארים מהלך של סרט. גדולת הלשון האנושית היא היכולת לעבור מעבר להווה ומהווה לעתיד. מכל מקום, זה ספר יפה, יפה מאוד.



לילך גליל. לספר סיפור ולחצות גבולות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו