בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאלה של זהות

דף יומן: ראשית אוקטובר, גרמניה (ב); בווירצבורג בעקבות ר' אליעזר בן יואל הלוי

תגובות

נסעתי לווירצבורג בעקבות ר' אליעזר בן יואל הלוי. על כן המציבה החשובה ביותר בעיני מבין אלה שתוצגנה במוזיאון "שלום, אירופה" שבווירצבורג היתה מציבה מספר 1481, זו של מרת חנה בת ראב"ן, אליעזר בן נתן, אמו של ראבי"ה, ר' אליעזר בן יואל הלוי, וחקוק עליה: "ביגון בעט חקוק בצור חוצב לראש מהוללת מרת חנה בת לרבנו ר' יואל נין יואל הקהת ולמומונה בתו לרבינו אבהן (אליעזר בן נתן) נפשה הלא יהיה בטוב לינה..."

בצדה יש עוד מציבות מעניינות, כמו זו: "עזבה אביה / ודבקה בצור ישראל / גם יושבת בחיקו אברהם אבינו אביה ביום / אדר שנתי / תנוח נפשה / אמן אמן סלה", שמאחוריה מסתתר סיפורה של גיורת, ולפי שורות שלוש וארבע משערים שנרצחה על קידוש ה'. או: "האבן הזאת / ...הועמדה לראש / העדה הפרנס ר פסח בר / יהודה הנפטר בירח / טו לחודש שנת יב / ותהי נפשו צרורה...", שמעידה על חשיבות הקהילה בווירצבורג. פסח בר יהודה, שמת כנראה, ב-1251, היה פרנס הקהילה. מתחילת מסע הצלב הראשון היו פרנסים משמשים רק בקהילות הראשיות, קהילות שו"ם, קלן וטריר. הפרנס היה נבחר הציבור, "בישוף היהודים", שייצג את הקהילה בכל עניין. העובדה שגם לווירצבורג היה פרנס מצביעה על חשיבותה של הקהילה היהודית בה ועל גודלה.

במוזיאון מוצגת בין השאר "אבן חופה". זו אבן גדולה ועגולה ועליה מגן דוד, שבפינותיו ראשי התיבות של הפסוק "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". "אבן החופה", שנהוג היה לקבוע בקיר הצפוני של בית הכנסת, היא עדות למנהג שרווח בפרנקוניה תחתית להטיח את הכוס באבן בזמן החופה, מנהג שחילופו הוא דריסת הכוס על ידי החתן. לדעת אחד החוקרים, מקור המנהג הוא סורבי (שבט סלאווי שישב במזרח גרמניה). אבן החופה נמצאה אחרי המלחמה בגן של בית פרטי בהיידינגספלד שמדרום לווירצבורג. שם התיישבו ב-1565 יהודים שגורשו מווירצבורג, והמקום נעשה מרכז דתי חשוב של הקהילה היהודית בגרמניה. בתחילת המאה ה-18 ישב בה הרב הראשי של פרנקוניה תחתית. המקום הופצץ ונהרס ב-1945, וכיום הוא חלק מן העיר.

ועדיין לא סיפרתי מדוע באתי בעקבות הראבי"ה לווירצבורג. מנהג ישראל בכל מקומות מושבם לקרוא לבן על שם אבי אביו. ובאשכנז במיוחד חוק הוא ובל יעבור. לפעמים קראו לבנים על שם אבי אמם, אם היתה חשיבותו גדולה יותר. אנו קוראים את בנינו ע"ש אבותינו למען זכור את ייחוסינו, יאמר יהודי אשכנזי. וכך ר' אליעזר בן יואל קורא לבנו יואל והצירוף של יואל ואליעזר חוזר במשפחה האשכנזית הזאת, עד שמופיעים במגילת היוחסין שלה שלושה שנקראים יואל לפי מה שידוע. והנה, שם סבי, אבי אבי, היה אליעזר והוא היה בן יואל, שהיה בן אליעזר, והשם יואל חוזר ומופיע במשפחת אבי מצד אביו. לפיכך, כשחקרתי את שושלת היוחסין של משפחת אבי ונתקלתי לראשונה בראבי"ה, לא היה צורך בהרבה דמיון כדי להחליט שמוצאה של משפחת אבי מן הראבי"ה, ובמיוחד משום שראבי"ה הסתובב באזור שבו הסתובבה לפי השערתי משפחת אבי, שאולי עסקה בגידול כרמים ועשיית יין.

מי היה ראבי"ה? הוא היה נכדו של ראב"ן, אבי אמו חנה שאת מציבתה מצאתי בווירצבורג. ראב"ן, ר' אליעזר בן נתן, היה מגדולי בעלי התוספות באשכנז, ולא הייתי מזכירה אותו אלמלא היה מרדן ולא נמנע מלעמוד על דעתו ולחלוק על הראשונים כשמצא שתנאי החיים השתנו, ועשו את דעתם של הקדמונים לבלתי מציאותית וחסרת טעם. כך, בניגוד לדעת קודמיו אמר ראב"ן שבזמן הזה, שבו "נשים (הן) אפטרופסות וחנווניות ונושאות ונותנות ולוות ומלוות (בנקאיות) ופורעות ונפרעות ונפקדות ומפקידות, ולכן אם הופקד אצלה פיקדון ואכלה אותו או הוציאתו, הבעל חייב לשלם, ואם כפרה בפיקדון היא חייבת להישבע ואם מזמינים אשת איש לבית דין על עסק משא ומתן, מן הדין שצריך בעלה לטעון בשבילה, כי היא שליחו במשא ומתן ואינו יכול לומר שאין היא בעלת דברים שלו". ואם קבעו קודמיו שאין אשה נשבעת, חידש ראב"ן ואמר שאשה נשבעת (אפרים אורבך, "בעלי התוספות").

אבל העניין בסיפור על חידושו של הראב"ן, המתיר לנשים להישבע בדין, הוא בעצם בתמונה שהוא מצייר על חיי הנשים היהודיות בימי הביניים. פעילות היו בכל תחומי הכלכלה והעסקים, תמונה שונה מאוד מכפי שניתן היה לדמות. נכדו, ראבי"ה, נולד במיינץ וגדל שם אצל סביו, אף שאביו, ר' יואל הלוי, הלך לשמש כרב בעיר בון. נראה שסבו וסבתו חיבבוהו מאוד ולא נתנו לו לעזוב. בבגרותו הרבה לנדוד, כנראה בשל עיסוקו במסחר.

לפי החוקר אביגדור אפטוביצר ידעו הכל לקרוא בימי הביניים, ו"מצרפת תצא תורה ודבר ה' מאשכנז". בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 עלתה קולוניה (קלן) על כל הישיבות באשכנז, כי בראשה עמד ר' יואל ברבי יצחק הלוי ואחריו כיהן בנו ר' אליעזר, שאביו אנסו לבוא ולרשת אותו בכס הרבנות. ראבי"ה לא רצה בכך וכל ימיו ברח מן הכבוד. הוא היה בעל נכסים והיה קרוב למלכות, לכן נשלח לפרנקפורט לפדות שבויים. עסקנותו הביאתהו לכלל קשרים עם אנשי השלטון והכנסייה. ידוע שהתנגד להתערבות השלטון בענייניהם הפנימיים של היהודים ובפרט למינויים מטעם המלכות. עם היותו מחמיר היה מקל בדין כדי להציל ממון של יהודים. כך נטה להתיר שתיית יין שנגע בו גוי כדי להכעיס את היהודי.

ר' יואל הלוי היה חתנו של ר' אליעזר בן נתן מרגנסבורג, הראב"ן, אבי חנה שמצבתה נמצאה בווירצבורג. יכול להיות שר' יואל היה בנו של ר' יצחק בר' יואל הלוי ממגנצא, שנהרג ב-1146 (תתק"ו) בסביבת קלן כשהיה עושה יין בימי הבציר, והובא לקבורה במגנצא. ר' יצחק זה היה נכדו של ר' יצחק בן ר' יואל הסופר, הנזכר בין הרוגי וורמס בתתנ"ו (מסע הצלב הראשון). ראבי"ה היה חברו ובן גילו של ר' אלעזר הרוקח, מחסידי אשכנז. ר' יצחק, בעל "אור זרוע" מווינה, היה תלמידו המובהק, והוא מרבה לצטט אותו. גם מהר"ם מרוטנבורג, הקבור בבית הקברות העתיק של וורמס, למד אצל רבי"ה בווירצבורג. "אור זרוע" מספר על ראבי"ה, שראה אותו מלקה יהודים שאכלו פת שאפה עכו"ם בשבת. ועוד הוא מספר שהיה מעניש חוטאים במלקות דבר יום ביומו. אמרו עליו: "בידו ערוכים מקל ורצועה".

לפי אורבך יש באישיותו של רבי"ה מן הטיפוסי לחכמי אשכנז גדולי ההלכה. במכתביו לחכמי הדור יש ביטויי ענווה כמו "אני העלוב ולא בינת אדם לי", או: "אני הצעיר באלפי, הדל נבזה וחדל אישים יתום בדעת", אבל היה בצד זה תקיף בהופעותיו בפני השלטונות. ואף שדבק במקורות ההלכה, סטה לעתים, כסבו ראב"ן, מן הכלל מתוך הכרת המציאות. היה לו ידע ברפואה והוא התיר לבשל יין בשבת בשביל חולה על ידי ישראל, כי החולה לא ישתה יין שבישל גוי.

בסוף חייו קרו לו כמה וכמה אסונות. בנדודיו הגיע לעיר בינגן, מערי הריינוס, ושם נשדדו כל ספריו ותוספותיו. זה היה בזמן המלחמה בין המלכים פיליפ לאוטו. כששככה המלחמה היו שיירות ואפשר היה שוב לנסוע. למחרת השוד, הוא מספר, "ורכבתי לדרכי". זה אירע לאחר שבית המשפחה בבון נשרף וכל רכושם אבד. מעתה חי בדוחק. הוא התאבל מרה על אחיו אורי, שנשרף על קידוש ה' ב-1216. הנסיבות אינן ידועות. ב-1220 השתתף בוועד הקהילות במגנצא וחתם על התקנות.

חיבורו העיקרי "אבי העזרי" הוא ספר דינים והלכות הנוהגים בזמן ההוא; כנראה כתב ספר נוסף, "ספר אביאסף" (אב"י - אליעזר בן יואל, ו"אסף" כינוי ללוי). החיבור הזה נעלם, אבל לפי אורבך עדיין היה לנגד עיני ר' יוסף חיים דוד אזולאי (החיד"א, בן המאה ה-18), שכתב: "וספר אביאסף ראתה עיני כתוב על קלף ישן נושן על סדר נזיקין".

אשר למעשה קידוש ה', ראבי"ה תומך בהתאבדות, והשוחטים עצמם נחשבים בעיניו קדושים, "ומכאן סמכו לשחוט הילדים בשעת הגזירה, שאינם יודעים בין טוב לרע לפי שאנו יראים פן ישתקעו בין הגויים כשיגדלו, מוטב שימותו זכאים ואל ימותו חייבים שכן מצינו גבי בן סורר ומורה, שעל שום שסופו ללסטם את הבריות ומחלל שבתות לפיכך הוא בסקילה". רק מיסטיקון לא היה, ולא נמנה עם חוג חסידי אשכנז, שאותם הכיר מקרוב, כנראה, שהרי למד אצל ר' יהודה חסיד ברגנסבורג. אחרי מות אביו שימש בישיבה בקלן, אבל עזב את קלן ובא לווירצבורג, ובה מת כנראה.

מדוע עזב את קלן ובא לווירצבורג, שואל א' אפטוביצר במבוא שלו ל"ספר רבי"ה". עכשיו, משפוענחה המצבה של אמו, אפשר לשער שבא לבקר את אמו, או לפקוד את קברה. אם אמנם מת ונקבר בווירצבורג, מציבתו, עד כמה שידוע לי, לא נמצאה שם. יכול להיות שכשם שהביאו לקבורה את אבי זקנו של ר' יואל למגנצא, אף שנהרג בקלן, כך הובא גם ראבי"ה לקבורה במגנצא, שבה נולד וגדל.

הנה כי כן, באתי לווירצבורג ולמדתי כמה דברים. אבל בחשבון אחרון, המסע בעקבות משפחת אבי נגמר בפחי נפש, כי אין די בהפלגות דמיון. שהרי סבי, אליעזר בן יואל, היה עד כמה שידוע לי סוחר בהמות וחקלאי, ויואל היה, ככל הנראה, קצב. הם לא היו גדולים בתורה ולא נדדו ממקום תורה למקום תורה, אולי משום שלשם כך צריך היה לנסוע רחוק מאוד, לפולין או לרוסיה. אבל כמו שכל יהודי אשכנזי טוב טוען שהוא צאצא של רש"י, אני עדיין טוענת שאנחנו צאצאים של ראבי"ה. ואף על פי שאין לי תעודות ואיני יכולה להוכיח זאת, בכל זאת יש לי סיפוק מסוים מכך שאני יכולה להצביע על שורשי הלא ודאיים. ועוד יותר מכך שהפייטן אפרים מבון, שמהר"ם מרוטנבורג ו"בעל הרוקח" היו כולם קרוביו של ראבי"ה - ייחוס בלתי מבוטל בהחלט. הנה כי כן, הזהות אמנם אבדה בחלום, אבל נבנתה מחדש בפנטסיה.

לפרק הקודם ביומן: "כל נתח טוב" אל גן עדן



וירצבורג. גם לה היה "בישוף היהודים"


מצבת פרנס מווירצבורג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו