שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם צריך לחקור את "הפרשה המביכה ביותר בתולדות החסידות"

הספר "נאחז בסבך" עוסק בפרשיות נשכחות מתולדות החסידות ומעורר סערה: האם מדובר ב"רכילות" או במחקר בעל ערך היסטורי חשוב. שתי דעות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות דוד אסף. הוצאת מרכז זלמן שזר, 378 עמ', 93.20 שקלים

מצד שני | רפאל ב' פוזן

משהופיע לפני עשר שנים ספרו של דוד אסף "דרך המלכות", על רבי ישראל מרוז'ין, השאלתי אותו לחסיד רוז'ין. כעבור ימים אחדים הוא החזיר לי את הספר בחימה. "כבר גמרת?" שאלתי. "לא", השיב, "אבל ספר הכותב שהרבי היה כמעט אנאלפבית, איני רוצה לקרוא!". כעין זה, אבל בוטה יותר, קרה לי לאחרונה: כשהצעתי לתעשיין, שהוא גם חסיד חב"ד, לקרוא את ספרו החדש של אסף, "נאחז בסבך", סירב הלה בתוקף: "שמעתי שבספר יש פרק הטוען שבנו של הרבי בעל התניא (ר' שניאור זלמן, מייסד חב"ד) התנצר. אתה באמת חושב שאקרא ספר כזה?!"

שני הסיפורים ממחישים את האיבה שבה נתקבלו ספריו של אסף, חוקר תולדות החסידות, אצל קהל קוראים חרדי-חסידי. ואולם עוינות שיסודה בטענה נגד "החילוניים ושאר מרעין בישין החוקרים את החסידות באוניברסיטאות הטמאות" ("נאחז בסבך", עמ' 22), אינה מקובלת עלי; עם פסילה טוטאלית וחסרת הנמקות ענייניות אין טעם להתווכח. אכן, בפולמוס על "דרך המלכות" השתתפו בזמנו גם היסטוריונים חשובים (כמנדל פייקז ועמנואל אטקס), אלא שדיונם עסק בהערכת הביוגרפיה של אסף ובטיב המסקנות שגזר ממנה, ודבר זה הוא מעניינם של מומחים בתחום ואיני נמנה עליהם.

אך המקרה של "נאחז בסבך" שונה: זהו ספר שמאפשר, ואפילו מזמין בקריצה נסתרת, התייחסות מצד הקהל הרחב. שכן אסף, המציג עצמו בשער הספר כ"היסטוריון העוטה על עצמו את אדרת הבלש", מזמין את קוראיו לבחון את תוצאות עבודתו הבלשית: חשיפת שבעה סקנדלים שהסעירו את עולם החסידות.

בשבעה פרקי ספרו מתאר אסף "אישים יוצאי דופן ופרשיות דרמטיות שהתחוללו במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ונדחקו לשולי ההיסטוריה המפוארת של החסידות". ולמה נדחקו? כי "דובריה וסופריה של תנועה זו בחרו להתעלם מהם (...) בשל המבוכה ואי הנחת שנכרכו בהם" (עמ' 11). אבל אסף בוחן את הפרשיות הללו לעומקן, מבלי שהותיר אבן שלא הפך תחתיה. ואמנם בעבודתו המאומצת - שכלשונו שם היא "מתישה, אך מן המענגות" - הוא מעמיד לפנינו מחקר מרשים המעורר השתאות. ובכל זאת, ולמרות כותרת המשנה "פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות" המשווה לספר מכובדות, התייחסותי למחקרו נותרה אמביוולנטית.

מצד אחד, מי אינו אוהב לקרוא ספרי בלש המתובלים בסקנדלים ובסנסציות? והנה אסף, לא די שהצליח להוביל את קוראיו בנפתולי פרשיות טרגיות תוך גיבוי ממצאיו הקשים באינספור מקורות, הוא נוקט ניסוחים מושכי-קריאה כגון, "האמנם המיר משה, בנו של ר' שניאור זלמן מלאדי מייסד תנועת חב"ד את דתו והתנצר? מדוע נפל 'החוזה מלובלין' מחלון ביתו ביום שמחת תורה - האם נאבק עם מלאכים וכשל במאמציו המשיחיים, ואולי נפל בשכרותו?" ועוד כהנה. וכך, בכתיבתו הקולחת והמעולה הוא מוביל אותנו אל פרשיות נשכחות - נכון יותר, מושכחות - תוך שהוא מאיר פינות אפלות בזרקור חזק ובמומחיות מדעית.

ועם זאת - ולמרות פרק המבוא החשוב שבו אסף מתפלמס עם אופנת השכתוב, הטשטוש, ההעלמה ואפילו הזיוף המפרנסת את ההיסטוריוגרפיה החסידית, דבר שהוא עושה בחריצות ובכישרון - הספר המעניין הזה מותיר טעם רע עקב הרושם הצהוב האופף את כולו. קרוב להניח שמן ההיבט המחקרי-ביקורתי יזכה הספר בציון מעולה. ואולם אין בכך כדי לכסות על העובדה הבסיסית: במחקרו, מדויק וממוסמך ככל שיהיה, אסף מתמקד דווקא בתמונות מכוערות שבחסידות, שהיא ללא ספק תנועה מפוארת בתולדות ישראל. ואף על פי שכמוני כאסף, המכריז "לא חסיד ולא בן חסיד אנוכי" ("דרך המלכות", עמ' 11) וגם מכבד ומוקיר מחקר אקדמי, נותרת אצלי השאלה: האין המאמץ האדיר של גילוי פצעים, מומים וטרגדיות בעולמם של חסידים שיצאו מהגדר, מעוות את התמונה הכוללת?

למשל הפרק הראשון, על משה בן האדמו"ר הזקן מחב"ד שהתנצר. ככל שאני משוכנע במהימנותו, אני תוהה: הזוהי תמונת חסידות חב"ד? ומה על תורותיה החשובות או על מפעליה בקרב הציבור היהודי שבהן המחבר לא דן כלל? והנה, מוטיב הבנים שסרחו פירנס כתיבה עניפה כבר מראשית תקופת ההשכלה, ומטעמים ברורים: באמצעות הנושא הטעון, המשופע ביצרים לוהטים, כעסים, פילוגים ושנאות, ביטאו דוברי התקופה את תובנותיהם וביקורתם על החברה היהודית האורתודוקסית. וכפי שאופייני לכתיבה המשכילית הזועמת, הם עשו זאת לא פעם באמצעות סטירה מושחזת שיש בה שמחה לאיד על הילד הסורר, שלא כסופרים מן המזרח שטיפולם בנושא הרבה יותר רך, כגון "הולך ברקידה" של יצחק נבון, "תרנגול כפרות" של אלי עמיר או "אמת מארץ תצמח" של חיים סבתו.

ואולם מה שניתן לקבל בעולם האמנות, רוצה לומר הסתכלות נקודתית של צייר או סופר-אמן, אינו ניתן להעתקה לעולם המחקר. אצל האמן, תמונת הרגע הנתון משמשת השראה לפיתוח עלילה ודמויות במרחבי המקום והזמן כדרך שנתפסו בנפשו. אך מן המחקר ההיסטורי אנו מצפים לתמונה שלמה ומאוזנת של תקופה. לכן, דווקא מחמת בקיאותו המוכחת של אסף בספרות החסידית, התמונה הרכילותית-מציצנית שארג ב"נאחז בסבך" משולה ליצירתו של מקצוען שהוזמן לצלם נסיכה יפהפייה, אבל את מצלמתו המשוכללת כיוון דווקא לנמשים בלחייה השמאלית.

מן הסתם הנושא שבחר לעסוק, כמו גם דרך הצגתו, יועילו לקידום המכירות של הספר. יחד עם זאת, התמקדותו האובססיבית במכוער ובנמוך מזכירה את דברי חכמים על העוף איה שבמקור אחר נקרא ראה: "ראה זו איה, ולמה נקרא שמה ראה? עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל" (חולין סג ע"ב). על תופעה זו נתנו דעתם גם שניים מאנשי העלייה השנייה ביפו. הרב קוק, שהתייחסותו הכללית לאמנות היתה ליברלית, התבטא בעיקר נגד אמנות המתפרנסת מארוטיקה, שעליה כתב: "הספרות הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית (...) מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות שבהתפתחם הם מבסמים את אוויר המציאות טוב ויפה לפתח (...) אמנם אותם הדברים הגנוזים שקבורתם היא ביעורם, עליהם מותקנת היתד שעל אזננו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתד זו פעולה שכנגדה למען הרבות באשה" ("עולת ראיה", ב', עמ' ג).

ואילו עגנון, בהפנותו את חציו נגד חוקרי היסטוריה שכתיבתם עוסקת בקליפה ולא בתוך, כתב את הדברים הבאים: "דור שריקן עצמו ממעשי אבותיו ולא זכה לעשות מעשים, מבקש ריח מעשים ואפילו ריחם נמר (...) דור זה שחיים חדשים לא חידש ומן הישן נתרחק, כיוון שרואה עצמו עירום נוטל בגד שנשתייר לו מאבותיו ומתכסה בו. והוא אינו יודע שכל זמן שהבגד היה בידי אבותיו היו משמרים אותו מן העש ומן האבק והיה כל יום כחדש והיה מחמם בצנה ומציל מן השרב. ואילו הבנים לא שמרו עליו מן העש ולא ניערו אותו מן האבק. לא די שאינו מחמם אלא מעלה אבק" ("תמול שלשום", שוקן, עמ' 560).

הרב ד"ר רפאל ב' פוזן הוא מרצה למקרא במדרשה לנשים ובמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן

מצד אחד | תומר פרסיקו

תגובות