שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות דוד אסף. הוצאת מרכז זלמן שזר, 378 עמ', 93.20 שקלים

מצד אחד | תומר פרסיקו

רכילות כשלעצמה אינה דבר חסר ערך; היא נהפכת לכזאת רק כשהיא עוסקת בבני אדם שערכם מעט חסר. מי שקבע שהוצאת לשון הרע היא חטא התכוון לאותם מדורי רכילות בעמודים האחוריים של העיתון, המלאים בידיעות על אנשים מאוד לא מעניינים. יש הבדל גדול, אפילו עקרוני, בין ידיעה קטנה המספרת שיודה התוודה על אהבתו לנינט לבין הידיעה שלבו של ניטשה היה תפוס בלו אנדריאס סלומה. הראשונה היא פריט מידע שאין בו דבר לבד מערכו הבידורי (והזמני ביותר); השנייה יכולה לפתוח לנו עולם שלם של ספקולציות וניתוחים סוציולוגיים ופסיכולוגיים פוסט-מורטם ולגלות פנים אנושיות ברגעים ובדמויות היסטוריות.

ספרו החדש של דוד אסף עומד כולו על חשיפת האנושיות המתוקה-מרירה אצל דמויות שונות בהיסטוריה החסידית: חשיפת תקריות שבדיוק משום אנושיותן היו מביכות מאוד לאנשים הקשורים בהן, שמתוך היותם נתונים בתוך מסגרת מסורתית-דתית נדמה היה להם שעליהם להציג חזית אחידה וקפואה של התנהגות אלוהית. אסף, המלמד באוניברסיטת תל אביב, מציג אותם מקומות שבהם האידיליה נסדקת באופן בלתי-נמנע, שבהם סיר הלחץ האנושי גולש מעט כפי שהוא חייב מדי פעם; ומנגד את סיפורי הכיסוי והניקיון שליוו את המאורעות מצד הקהילות השונות הנוגעות בדבר, כלומר את שכתוב ההיסטוריה והמאבק על תודעת המאמינים.

"הקרב על ההיסטוריה" הוא חלק חשוב בספר, שכן לבד מאותם מאורעות מביכים, העניין האמיתי הוא המפעל האדיר, האגרסיבי לפעמים, שנפשות פועלות שונות ומשונות בסביבת המאורע הקדישו לו מאמץ רב. בכמה מהפרשיות שהוא מתאר בספר, מביא אסף רשומון של עדויות ושמועות, המנסות להציג תמונה אמיתית (או שקרית במכוון) של מה שהתרחש.

אביא לדוגמה את הפרשה שבה פותח הספר, שאסף מכנה "הפרשה המביכה ביותר בתולדות החסידות", והיא התנצרותו של ר' משה, בנו של מייסד חסידות חב"ד, הרב הענק בעל ספר "התניא", ר' שניאור זלמן מלאדי. עד לפני שנים בודדות לא היה תיעוד רשמי לפרשה זו, ומחקרו של אסף הסתפק בגרסאות השונות של הנוגעים בדבר. כעת, בעקבות חשיפת תיקי מסמכים בארכיון במינסק בידי פרופ' שאול שטמפפר, נמצאה עדות היסטורית שאינה מותירה מקום לספק באשר להתנצרות.

מתברר אם כן שצעיר בניו של רש"ז, ר' משה, שנולד וגדל בביתו של מי שייסד והנהיג את אחת החסידויות הגדולות והמכובדות ביותר, המיר את דתו והתנצר. הוא לא עשה זאת בדעה צלולה: ידוע שכבר מילדותו גילה ר' משה סימני חוסר-שפיות. הוא טופל בידי רופאים, אך מחלת הנפש שבה לקה, גם אם נסוגה חליפות, לא הרפתה ממנו. הוא אמנם נשא אשה ואף נהיה לאב, אך מסיפורים שונים ברור כי אחיו הבוגרים לא סמכו עליו ולא ראו בו "מבוגר אחראי". בקיץ 1820 קרה הנורא מכל: משה, שהיה אז רבה של העיירה אולה, החליט להתנצר. הוא הוטבל והמיר את דתו, כנראה לא מתוך פיכחון נפשי אלא בגין מחלתו (כדברי המשכיל אברהם גוטלובר: "יצא מדעתו ואחר כך מדתו"), אך לא היה בכך כדי להפחית את הבושה.

כדי להבין את גודל הקטסטרופה שבהתנצרות הזאת צריך להיכנס לראשו של אב חרדי: בניו של יהודי אורתודוקסי אינם רק ממשיכי שושלתו המשפחתית, הם גם ממשיכי המסורת הדתית והרוחנית שלו. כפי שקבע אחד מגדולי ההוגים החרדים של הדור האחרון, הרב שלמה וולבה: "באמת מתגלה עצמותו של האב בפועל בחינוך בנו". כלומר, החינוך איננו עוד מצווה ממניין המצוות, אלא הוא מהות קיומו של האדם היהודי: אם הוא לא חינך את בנו ללכת בדרכו (כלומר, להיות יהודי שומר מצוות), הרי שנכשל כל מפעל חייו. מובן מכך שהתנצרותו של בנו של מייסד חסידות חב"ד, בתקופה שפריחתה רק מתחילה והיא אף מותקפת על ידי מתנגדים ומשכילים, היא אסון רבתי.

אסף מביא בספר גרסאות שונות לסיפור: שמועה זדונית שמשכילים ומתנגדים דאגו להפיץ; "גרסאות כיסוי" שנתנו החסידים לאירוע; ומחקרים אקדמיים ראשונים שנברו בפרשה. הוא דואג גם לנתח את הדרך שבה התייחסו בחסידות לאסון, ועומד על שלוש גישות עיקריות שנקטו החסידים: ערפול (שמתוך דבקות באמת לא מכחישים אך גם משתדלים לא לדבר בדבר); תיקון (כלומר אישור שהדבר קרה אך בתוספת "עובדות" נוחות לפרשה, כגון שבסופו של דבר ר' משה חזר בתשובה ומת כצדיק); והכחשה (שמעלימה את האירוע בכלל מההיסטוריה הרשמית של החסידות).

הפרק על התנצרותו של ר' משה, הפותח את הספר, משמש מעין אב-טיפוס לפרקים הבאים, למרות שהסיפורים בהם לא פחות מרתקים. בפרק השני מביא אסף את סיפור נפילתו של ר' יעקב יצחק, החוזה מלובלין, שביום שמחת תורה 1814 נפל מחלון ביתו ונפצע אנושות. המאורע הטראגי הזה כשלעצמו לא הוכחש, אך הוא פורש בדרכים רבות ומגוונות: מלעגם של המתנגדים והמשכילים, שכאילו לא היה מאוזן נפשית או שפשוט השתכר ונפל, ועד לנראטיב החסידי שבו מוצגת הנפילה כאירוע פלאי ללא הסבר רציונלי, והמפורשת כעונש משמים על כך שהחוזה ניסה לדחוק את הקץ ולהביא את המשיח (וייתכן שאף ראה בעצמו מועמד ראוי).

אסף מציג עדות שעשויה לשפוך אור חדש על הפרשה: על פי מקור חסידי אחר, מתברר שהחוזה שקל לשלוח יד בנפשו עוד בימי לימודיו אצל רבו. אם אכן כך היה, ייתכן שהנפילה המפורסמת, שנים לאחר מכן, לא היתה תאונה ולא מעשה שטן אלא חלילה פעולה יזומה, מתוך ייאוש ודיכאון של הרב הגדול.

ל"נאחז בסבך" שבעה פרקים, שכל אחד עוסק בפרשייה אחרת מהעבר החסידי. אסף נוגע גם בשאלת חסידי רבי נחמן מברסלב וההתנכלות שממנה סבלו (אז כמו היום), גם ובעיקר מצד אחיהם החסידים; הוא עוקב אחר גירושו של מלמד שנחשד באפיקורסות; מביא את סיפור "הפיכת הלב" של ר' עקיבא שלום חיות מטולצ'ין, שנהפך מ"מתנגד" לחסיד; את ניסיונו האבוד של ר' מנחם נחום פרידמן לתווך בין החסידות לעולם הפילוסופיה האירופי; ולבסוף מביא את עדותו המרגשת של ר' יצחק נחום טברסקי, במכתב שכתב אל הסופר יעקב דינזון, ובו הוא שופך את לבו ומקונן על מר גורלו, שבמסגרתו הוא שבוי בחצר חסידית שאורחותיה דוחות אותו ושהתעקשותה להיאחז בעבר גורמת לו דיכאון.

אסף גיבש בספר הזה תעודה מרתקת של הווי החיים החסידי, שמשתקף כמובן דווקא דרך מקרי השוליים וחריגות הגבול שהתעוררו בו, ובדרכי ההתמודדות של ההגמוניה איתם. הספר נקרא בהנאה רבה, בעיקר למי שחש מועקה מצפונית מכל קריאת חומר שאינו אקדמי, אך גם תשוקה זדונית לשפשף אפו ברכילות. רכילות, כאמור, שמושאיה מצדיקים אותה בחשיבותם ההיסטורית ובאישיותם.

תומר פרסיקו הוא בעל תואר שני במדע הדתות ולומד הוראה במכון הרטמן

מצד שני | רפאל ב' פוזן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ