שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"איך אפשר לדעת מי שייך למה"

ההישג הגדול של ספרו החדש של סמי ברדוגו הוא בכך שהוא חושף את ריבוי הניואנסים והסתירות בתוך "הישראליות"; חנן חבר על שתי נובלות שמעשירות באופן חסר תקדים את הקאנון של הספרות הישראלית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חנן חבר

יתומים סמי ברדוגו. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 196 עמ', 82 שקלים

המספר בנובלה "אחי הצעיר יהודה", הראשונה מבין השתיים שמרכיבות את ספרו החדש של סמי ברדוגו, "יתומים", הוא יחיאל, המכונה גם בשמו המזרחי, יחיא. ליחיאל נותרו כמה חודשים עד לגיוסו לצבא והוא דרוך כולו, שכן, כפי שהוא אומר לעצמו, "אי אפשר לדעת אם בצבא הכל יתנפץ. נראה לי שהכוח שלו עצום. כולם עוברים מהפך אחרי שנפגשים אתו" (עמ' 71). ההתנפצות הזאת אמורה להפוך מן הסתם את יחיאל לחלק בלתי נפרד מהמדינה, לפי התפיסה הסטנדרטית של הצבא ככור היתוך של הישראליות.

אבל המהפך המושלם והמובטח הזה אל הישראליות מתרחש רק לכאורה, שכן לכל אורכן של שתי הנובלות ניכרת נוכחות מתמדת של יחס כפול כלפי המהלך המוביל כביכול אל הישראליות, המופיעה אצל ברדוגו תמיד כ"המצאה", שספק אם היא קיימת. שתי הנובלות בספר, "אחי הצעיר יהודה" ו"יתומים", מפרקות לגורמים את הישראליות; ברדוגו מרחיב את גבולות הקאנון הישראלי: הסובייקט הישראלי נחשף כמרובד, רב-ניואנסים, המכיל דבר והיפוכו, ולא כסובייקט יציב, ברור וחד-ממדי. הן מספרות את סיפורו של כינון הסובייקט הישראלי על כל גווניו ושבריו, כרווי סתירות ומעקשים, סובייקט שהוא ישראלי מצד אחד, אך מצד שני בעל יחס אמביוולנטי, לא אחדותי ולא יציב, לאפשרותה של מהות ישראלית. זהו ללא ספק ההישג הגדול של הספר הזה, שמממש את מטרתו בעיצוב מדוקדק ומדויק של סובייקט ישראלי במידה המעוררת השתאות.

*

היחס הכפול אל הישראליות מופיע כמעט בכל אירוע בספר. כך, בנובלה "אחי הצעיר יהודה" מספר יחיאל (ברציפות להרהוריו על הצבא) בהתרפקות נוסטלגית על הופעה בבית הספר, שבה שיחק את בן-גוריון בטקס שלפני יום העצמאות והקריא את מגילת העצמאות (עמ' 72): "הסתכלתי קדימה תוך כדי דקלום והרגשתי שאני מנהיג של עצמי". יחיאל נזכר בהזדהותו המלאה אז, בעבר, עם האירוע הציוני-ישראלי; אלא שלמעשה האירוע שחווה לא היה יותר מאשר חיקוי טקסי ונטול משמעות, שכן כמנהיג הוא לא היה אלא "המנהיג של עצמי", חיקוי שלרגע אחד יצר אצלו את האשליה שהוא הדבר עצמו (בן-גוריון) ולא רק חיקוי שלו (ילד בבית ספר).

אבל עכשיו, בהווה, חש יחיאל כי הטקס, שכבר נראה ממש כמו פרודיה, שוב אינו ממלא עבורו תפקיד מכונן, ובמקום נוסטלגיה לרגע של שייכות מתעוררת אצלו תהייה על מקומה של ההיסטוריה של הציונות בחייו: "היום אני לא תופס את החשיבות של ההיסטוריה הזאת" (שם). מצד אחד מופיעה נוסטלגיה לרגע של בהירות, שהתרחש במהלך אירוע מן הילדות, אך מצד שני מוטלת חשיבותו של הרגע הזה בספק, בעיקר עכשיו, ביחס להווה: עכשיו הוא כבר שואל "איך הגיבורים והמקימים של פעם בכלל קשורים למשפחות שחיות פה" (שם). בכך הוא מערער על קשר הרציפות הטבעי, כביכול, בין העבר הציוני (שביחס אליו יש בו שרידי רגש נוסטלגי) לבין ההווה שבתוכו הוא חי.

יחד עם זאת, עדיין ניכרת ביחיאל התקווה שהצבא, שלקראת ההצטרפות אליו חותר הסיפור, ימקם אותו במרכז של הוויה ישראלית כלשהי: "רק הצבא יכול להוציא אותי מכאן ולמשוך את החיים שלי לאמצע", מסכם יחיאל את הפסקה הזאת.

הציפייה האמביוולנטית, הלא בהירה ולא חד-משמעית, לגיוס לצבא מקבילה בנובלה לציפייה להולדת "אחי הצעיר יהודה", לידה מאוחרת רצופת קשיים ולא שגרתית של אמו בת ה-52 (עמ' 38): "הבנתי שיש סיכוי שהאח החדש שלי לא ייצא בשלום מכל ההריון הזה" (עמ' 79). בכך בונה ברדוגו את העלילה הסימבולית האנלוגית, הגיוס לצבא מחד גיסא ולידת האח בגיל מבוגר מאידך גיסא, כמהלך רווי קשיים, סתירות וחללים.

באופן מובהק ובולט, לעומת הנינוחות של בני המשפחה, הוא, המספר, מתבונן בחרדה לקראת הבאות, לקראת מה שהוא מימושה האלגורי של האוטופיה הישראלית: "אפילו עכשיו, עם המקרה של הנס (ההריון המאוחר, ח"ח), לא נראה שיש להם דאגה מה שיקרה ממש עוד מעט, אחרי שהילד החדש יגיע ואני אצטרך להתגייס לצבא ולעזוב את הבית" (עמ' 12). בהשלכה על האוטופיה הישראלית מקרין המהלך העלילתי נטול הרציפות הזה גם על האלגוריה: מצד אחד יש בו חיבור לציונות של בן-גוריון, אך מצד שני יש תהייה האם יש קשר בין העבר ההוא לימים האלה, ואין בהירות שהציונות עצמה היא רצף היסטורי, ומתקיימת ברצף היסטורי עם מה שקדם לה: הגולה.

למעשה, כל המעבר מהגולה לישראל כמימוש של הישראליות איננו חד-משמעי ליחיאל; הישראליות כאופציה תרבותית מועמדת בספק נוקב, והיא מתפוררת לחלקים שכל אחד מהם נפרד מחברו ומיוצג על ידי אינטרסים שונים. וגם אז הכפילות לא מיושבת: יקוטה, סבתו, אם-אמו, מייצגת מצד אחד את ההגירה "משם" "לכאן", שכן היא "גרה אתנו תמיד. היא באה לכאן מחוץ-לארץ עם אמא ורפאל, כי לא היה אפשרי להשאיר אותה לבד בגולה" (עמ' 13). אבל מצד שני היא גם זו שמשמרת את הזיכרון של "שם": "היא מחזיקה בתוכה את הזיכרון ושומרת עליו כמו מפתח סודי" (עמ' 19).

הבית בכללותו נע באמביוולנטיות בין "כאן" ל"שם": "בבית הזיכרונות של חוץ-לארץ לא נמצאים, אפילו שיש משהו שמזכיר ומראה קשר עתיק וזאת התמונה שתלויה בחדר-שינה של אמא ואבא מעל המיטה שלהם" (שם). ויחד עם זאת ההריון, האירוע המרכזי ששייך לבית, שנתפס בישראל כחריג וכבעיה, נמצא מבחין בין ישראל לגולה: "יכול להיות שבחוץ-לארץ היו הרבה מקרים של הריון מאוחר ואף אחד לא התערב ולא חשב שצריך לעשות פעולה מיוחדת (...) כנראה הדורות של חוץ-לארץ שמרו את עצמם לא-משתנים. משהו בקשרים ביניהם היה ידוע, וכאן זה לא עובד ככה" (עמ' 49).

*

ב"יתומים", הנובלה השנייה בספר, פורש ברדוגו תהליך של התפרקות התא המשפחתי. שמואל, המספר, מתאר כיצד האם רחל, שחולה במחלה קשה, עוזבת את הבית במפתיע ומשאירה אותו עם שני הילדים הקטנים, המוצגים בנובלה כיתומים. היא מטיחה בבעלה שמואל, שמנסה להבין מדוע עזבה: "מה עשית לי, שמואל? מה ניסית לעשות, שמואל?" והאירוע הלא-מובן, שגם שמואל מתייחס אליו כסתום בפניו, נותר מין סוד חצי-גלוי וחצי-מפוענח אך לא חד-משמעי ולא פתור עד תומו, לא לקורא וכנראה גם לא לשמואל.

האנלוגיה בין מחלתה של רחל לבין מצב האומה מנוסחת במובהק: "ובכל זאת הרגשה רעה לא מפסיקה אצלי. השכנוע העצמי לא עוזר. מה, לעזאזל, קרה איתה? רחל מטושטשת ומתחברת לי עם המדינה הקשה ועם זכות קיומה" (עמ' 153). או: "כל האחרים מרגישים את זה. גם רחל מבינה שיש תקופה לא טובה בארץ, והיא זמנית" (עמ' 110).

התפרקות המשפחה נותרת כמצב לא-פתור, בדיוק כפי שהגירתו של שמואל לארץ נותרת לא פתורה. מצד אחד הוא מציג מצב של התערות: "אני בכלל לא נולדתי כאן, ובכל זאת התאקלמתי" (עמ' 114). אך מצד שני ממשיך שמואל המהגר לחיות את הזיכרון של מקומו הקודם, אפריקה, שעולה שוב ושוב במראה הגטו הלבן ששם (עמ' 112, 117). לכן, גם הסינתזה הישראלית בין ההתערות לבין הזיכרון היא רק לכאורה: "אני נזכר בשיר הישראלי הידוע על הסתיו עם החבוב שנעשה עצוב מדיכאון או מה פתאום, בגלל העונה והרוח המייבב. יש שירים יפים יותר, ובכל זאת אני מנסה להתעודד אתו, אבל משהו משתבש" (עמ' 174).

האמביוולנטיות כלפי הישראליות באה לידי ביטוי בולט בעיקר במקבילה ההפוכה לישראליות, בניגוד שמבנה את הישראליות, היינו ביחס האמביוולנטי שלה לערביות. כך הדבר, למשל, בשימוש לסירוגין בשם "יחיאל" ובשם "יחיא" (עמ' 53), או בסבך הזיכרונות מן הגולה הערבית. ברדוגו מייצר בנובלות שלו דמות שמתאפיינת בלשונה כמזרחית, אבל הוא עושה זאת בעדינות רבה תוך עיצוב חמקמק לא מוגדר ולא סטריאוטיפי לחלוטין של הזהות הנבנית בשפה.

התוצאה היא עמדת ביניים בין ערביות לישראליות, כשהשלילה הישראלית של הערביות נעשית במשורה ובזהירות מופלגת. מה שמתקבל אם כך הוא תהליך קשוב ומעודן של תנועה בין הישראליות והערביות תוך פתיחה מקסימלית של לשון הסיפור לניואנסים הדקים ביותר של הקול הדובר. העברית היא הלשון הנורמטיבית, שכן "כמה חשובות המלים העבריות שלנו, האותיות של המדינה ושל הלשון הישראלית שמוציאה אותן החוצה ועושה דיבורים בין כולנו" (עמ' 158). אבל מיד, ובניגוד לנורמה הקולקטיבית המקובלת: "גם אני יכול להשתמש בה (בעברית, ח"ח) בקלות, אבל דווקא השיחה הקטועה עם רחל מהלילה של אתמול קמה לתחייה. זה לא דה-ז'ה-וו, אלא משהו אחר, עם הבזקים שאני לא שולט בהם, כמו מכות קטנות של חשמל וניצוצות שאפשר לחבר אותם ולעשות זרימה" (שם).

ההתרפקות על הערביות מתווכת דרך סרט של אלפרד היצ'קוק, המצולם בעיר ערבית ואשר יוצר דימוי מורכב שלה המתקיים בין אירופה לאפריקה: "הנוף של הסרט עוזר לי להמשיך ולדמיין תמונות על הארץ שלהם. יש בה יופי מסוג אחר. הטבע שם עשוי מדקלים וקוקוסים ומים צלולים, שיוצאים נקיים מהאדמה הנעימה. חם בארץ הרחוקה, כי זאת יבשת אפריקה (...) יחד הם מטיילים על אדמה קשה, נושמים את הרוח ועוצרים לטעום גלידה בטעם וניל, והם שמחים ממנה ויודעים שאירופה הגיעה גם אליהם, והילד מלקק מהר ומרגיש שאין זמן אחר בעולם, שאין בכלל זמן, ורק הלילה הבהיר מתקיים ומרחיק ממנו פחדים ומחשבות של רוע (עמ' 28).

ואילו ב"יתומים" אומר שמואל, המספר: "אף אחד לא הסביר מהו הגזע שלנו ואיפה המקום הנכון שלו ואיזו שפה אנחנו צריכים לדבר, ומה זאת הצרפתית הפולשת, ואיך הערבית של המוסלמים הטובים מסתדרת בתוכה, ולמה בבית ובתפילות היהודיות נזרקות מלים עבריות, ובין אלה איך אפשר לדעת מי שייך למה, ואיזה שירים צריך לשיר בחגים של הזרים ובמועדים שלנו, ומהו האוכל האחר ואיך כדאי לאכול אותו, אולי בלי הבשר שמתבשל בסיר גבוה, מתערבב בכל סוגי הירקות" (עמ' 129).

הנזילות של הגזע ושל הערביות רק מעודדת את קוראיו של ברדוגו לעצב לעצמם את הסובייקט הישראלי לא כזהות סגורה אלא כזירה רבת מעללים וסתירות; היא מכוננת עמדה מזרחית שאי אפשר לדחותה מחוץ לקאנון הישראלי, אבל בו-בזמן גם אינה נבלעת כגוף אחד אל תוך הקאנון הזה שאינו יכול להכיל אותה במלואה, כלומר לנכס אותה, להפוך אותה לחלק ממנו, ובכך לנטרל אותה ולהפשיטה מייחודה. זהו המקום הקריטי שבו מרחיב סמי ברדוגו ומעשיר באופן חסר תקדים את קאנון הספרות הישראלית.

ספרו של פרופ' חנן חבר, "קורא שירה", ראה אור בהוצאת קשב לשירה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ