בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה כאן הביקורת ומהי האמת

ספרו של רולאן בארת, "ביקורת ואמת", נולד ב-1966 בצרפת מתוך ויכוח בין מבקרים וחוקרי ספרות "ישנים" ו"חדשים", וניסה להתוות קווי-מתאר למהפכה בקריאת הספרות; כיצד, אם בכלל, השפיעה המהפכה הזאת על המחקר והביקורת בישראל? שתי רשימות על "ביקורת ואמת" בישראל של 2006

תגובות

ביקורת ואמת רולאן בארת. תירגם מצרפתית: אבנר להב. הוצאת רסלינג, 121 עמ', 72 שקלים

מצד אחד | דרור בורשטיין

המוטיבציה לתרגום הספר הזה מופיעה במפורש על הכריכה האחורית שלו: "אחת ההאשמות הרווחות שהופנו בזמנו כלפי השיח ה'חדש' ושמופנות כיום כלפי השיח הפוסט-מודרני היא ההאשמה בדיבור חמקמק, עודף, מתחכם יתר על המידה, דיבור הממלל עצמו לעייפה. חיבור זה מהווה בכללו מענה להאשמה זו, שכן הוא מראה שהדיבור אף פעם אינו פשוט". במלים אחרות, ספרו של בארת אמור להיות מעין תעודת יושר, או "הסכמה", כנהוג בספרות הרבנית, לשיח הפוסט-מודרני הנדפס והולך כאן בספרים שמרביתם מופיעים בהוצאת "רסלינג".

אבל ספק אם תעודת יושר כזאת יכולה לבוא מבארת. ו' החיבור שבמלה "ושמופנות" בציטוט הנ"ל אינה תמימה. החיבור בין שיח משנת 1966 לשיח משנת 2006 - הפרש של 40 שנה - בוודאי אינו מובן מאליו. ואם ו' החיבור הזאת אפשרית, הרי שיש משהו אנכרוניסטי להדאיג בשיח הביקורתי בישראל.

בעיה שנייה היא בקביעה כי "הדיבור אף פעם לא פשוט". גם כאן הלוגיקה בעייתית: קובעים כי הדיבור "אף פעם אינו פשוט", קביעה שאפשר להסכים לה בדוחק, ומזה מסיקים כי לא ייתכנו דרגות של בהירות או של פשטות. יתרה מזאת, הדיבור הפשוט הופך מיד ל"אידיאל שווא" ול"כוזב בפשטותו": הדיבור "אף פעם אינו פשוט" ולכן, כשהוא פשוט, הוא בהכרח כוזב; מה שהיה להוכיח.

מדברים אלה מצטיירת אולי התנגדותי לספרו של בארת, אבל ההיפך הוא הנכון. ועדיין, יש להבהיר מה השתנה מאז פרסום החיבור. השיח המותקף שבארת נחלץ להגנתו לפני 40 שנה הוא היום צורת הדיבור הלגיטימית, המובנת מאליה, על ספרות, באקדמיה ובחלק מן העיתונות. לא השיח הפוסט-מודרני ה"חדש" זקוק כיום למי שיבקש עבורו "זכות לשפה". בארת ניצב מול סוג מסוים של העמדת פנים ביקורתית, "מדעית" (דיבור השואף למעמד של מדעי הטבע או של הבלשנות), והוא ביקש זכות לדבר על ספרות גם שלא באצטלה "מדעית" כזאת. היום, הדיבור של "מדעי הטבע" אינו נשמע יותר סביב ספרות.

ב"מדעי" כוונתי לדיבור המעמיד פנים שבקריאת סיפור לפנינו "אובייקט" שאפשר לחקור אותו במנותק מיחסו הרגשי והאידיאולוגי של החוקר, כפי שאסטרונום חוקר את הירח. הדיבור הביקורתי כיום שונה: הוא דיבור שמתמקד לא ב"אובייקט" אלא במבקר. היה זה חוקר האמנות ג'יימס אלקינס שקרא למבקרים לחשוב על האופן שבו ביקורתם ומחקרם הם כתיבה של "סיפור חיינו". בישראל, לעומת זאת, המבקר עוסק לרוב לא בחייו וברגשותיו אלא באידיאולוגיה שלו. הביקורת כיום מניחה שמותר להשתמש בסיפור כאמצעי לביקורת שהמוטיבציה העיקרית שלה היא אידיאולוגית. והאידיאולוגיה הזאת נתונה מראש, לפני ההגעה אל הקריאה; הקריאה אינה מלמדת את המבקר משהו חדש, אלא תמיד מאשררת את עולם ההנחות הפוליטי או האידיאולוגי שלו. מכיוון שאני חושב שעניינה של כתיבת וקריאת הספרות הוא הגילוי, הרי שביקורת כזאת, גם כשהיא עומדת במשימה שהטילה על עצמה, מחטיאה משהו עקרוני מאוד.

בארת מאפיין את "הביקורת הישנה" בנדושות, והרי כיום זהו בדיוק המאפיין של חלק לא מבוטל של "הביקורת החדשה": הגילוי, שוב ושוב, של "הלא-מודע הפוליטי" או של ה"נקודה העיוורת" של מחברים בספרות, גילוי שהוא הכל זולת גילוי, בהיותו ידוע מראש. כל מה שבארת ביקש, ה"זכות לשפה" עבור הביקורת החדשה, כבר התגשם. הזכות ניתנה (גם אם "הביקורת הישנה" של בארת ממשיכה לחיות אף היא). להרגשתי, אם בכלל "זכות לשפה" נדרשת כיום, היא דרושה למי שמבקש לכתוב על ספרות באופן שאינו משועבד לקריאה האידיאולוגית (מבלי לבטל את חשיבות האידיאולוגיה כהיבט של הספרות).

בארת כותב נגד "הסביר הביקורתי", שהוא סוג של "שכל ישר", וטוען שמה שמוגדר כ"סביר" אינו אלא סוג של "מובן מאליו" בורגני ("אסתטיקה של הציבור"), שאף פעם איננו מפתיע, ובהקשר של זמננו (בעיתונות) תמיד חותר אל "השורה התחתונה" שאנשי יחסי הציבור של הוצאות הספרים "גוזרים" אל מודעות הפרסומת.

"הסביר הביקורתי", כותב בארת, "אוהב מאוד את ה'ודאויות', אולם אלה בעיקר ודאויות נורמטיביות". בארת כותב על ודאויות בורגניות, אבל דבריו נכונים כיום גם ביחס לביקורת הפוסט-מודרנית ה"אנטי-בורגנית", שבארת אמור היה כביכול להיות מליץ היושר שלה. כיום, הוודאויות הנורמטיביות האידיאולוגיות השתנו. הן פמיניסטיות, קוויריות, פוסט-קולוניאליות וכו'. אולי לא מיותר לומר שאדם יכול להיות פמיניסט, ועם זאת לא לחשוב שעיקרה של כל קריאה ביצירת אמנות או ספרות צריך להתמקד באספקט הפמיניסטי שלה, ולתמוה על מבקרים הקוראים בעיניים פמיניסטיות את כל היצירות שהם מבקרים.

השיח הביקורתי כיום דוגמטי לא פחות מהשיח "הישן" שנגדו יוצא בארת. לכן הניסיון של הוצאת "רסלינג" לגייס את בארת לטובת הקטלוג הפוסט-מודרני שלה הוא ניסיון לעשות א-היסטוריזציה של בארת, מהלך שהוא עצמו היה מתנגד לו. ההקשר של הביקורת כיום הוא אחר. ביקורת שאינה עוסקת בערך ספרותי אלא ב"שיח מיעוטים" ובתקינות פוליטית, כלומר בביקורת אידיאולוגית, היא ביקורת שתורמת במישרין, למרות כוונותיה החתרניות האותנטיות, לעליית קרנם של ספרים המבטאים את האידיאולוגיה השלטת דווקא, ולא את האידיאולוגיה החתרנית.

כי אם מה שחשוב ומעניין מעל לכל בספר הוא הצד האידיאולוגי שלו, הרי שכל אותם רבי מכר העוסקים באשרור שקדני של הציונות בהיבט המיליטנטי שלה (וגם משום כך הם רבי-מכר) הם ספרים "חשובים" מפני שהם ספרים טעוני אידיאולוגיה; ממש כמו שכל ספר שישתייך למה שמכונה "ספרות נשית" הוא לפי היגיון זה בהכרח ספר חשוב, בהיותו "מעניין" לדיון פמיניסטי. כלומר: אם האידיאולוגיה היא לב הספרות, אין פלא שספרים המבטאים את האידיאולוגיה של הרוב הם הספרים הזוכים לרוב תשומת הלב.

*

טענה מרכזית ומשכנעת של בארת בספר היא שהגבול בין סופר למבקר נמחק. יש רק "כתיבה" ו"המבקר הופך לסופר"; "אין עוד משוררים ואין עוד כותבי רומנים: ישנה רק כתיבה". זה טיעון נהדר, אבל נדמה לי שהוא מתאר מצב אידיאלי, לא ממשי. גם אם המשוואה "מבקר = סופר" מתממשת לפעמים, אסור שהיא תובן רק כמתן "הרשאה" למבקר לכתוב "כמו" סופר, אלא כהצבת אמת מידה של איכות מול המבקר. אם, כדברי בארת, המבקר הוא סופר, המבקר צריך לכתוב פרוזה שתהיה ספרות טובה בנוסף למשימתו לשכנע בטיעון. בהיסטוריה של הביקורת העברית יש דוגמאות למבקרים שהשיגו זאת. עולים על דעתי כרגע גבריאל מוקד ב"שבחי עדיאל עמזה"; דן מירון, בין השאר ב"חדשות מאזור הקוטב" וב"חחים באפו של הנצח"; מאיר ויזלטיר בקריאתו בשירת נתן זך; יצחק לאור במסה על ויזלטיר; אמנון נבות במסה על ישראל ברמה; מנחם פרי ומאיר שטרנברג בקריאה בסיפורי דוד המלך.

יש כמובן דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שלביקורת שתרה אחר ודאויות אידיאולוגיות קשה יותר להיות פרוזה אמנותית. היא קרובה יותר לז'אנר אחר, שהוא כתב האישום (הפוליטי). כתב אישום יכול להיות מנומק ומוחץ, אבל רק לעתים נדירות הוא יהיה "כתיבה" שהיא "ספרות". אם יש רק "כתיבה", על כל מבקר לעמוד במבחנים המחמירים ביותר של כתיבה. ברור לי שכתיבת הביקורת שלי עצמי לא היתה עוברת את המבחן הזה, מבחנה של הפרוזה האמנותית, והיא אינה מתיימרת בכלל לעמוד בו. אבל יש מבקרים אחרים: רולאן בארת עובר את המבחן, אבל כמה בארתים יש?

*

"המבקר אינו יכול לומר ככל העולה על רוחו", כותב בארת. "מערכת של מובן אינה מושלמת אם לא ניתן לסדר בה את כל הדיבורים במקום הניתן להבנה", ול"סובייקטיביות" יש "אילוצים עצומים הנובעים בעצמם מסמלי היצירה". לא מומלץ לבנות על חומרה (מודרניסטית) כזאת כשמנסים להגן על ביקורת פוסט-מודרנית.

בספרו של רוג'ר קימבל "The Rape of the Masters" נדון השיח הביקורתי הפוסט-מודרני בארצות הברית ביחס לציור. צריך לקרוא את הדוגמאות שלו כדי להבין לאן יכולה להגיע ביקורת שאינה עומדת בדרישות המחמירות של בארת: חוקרת תוהה כיצד יכולים גברים לצייר לאור העובדה שרק נשים יכולות ללדת, וקובעת שדמות מיתולוגית בציור של רובנס היא "דיוקן עצמי" של הצייר למרות שאין כל דמיון חזותי בין הדמות לדיוקנאות העצמיים שלו; אחר מזהה פאלוס בציור של קורבה דווקא בגלל שאותו דבר נעדר מן הציור; שלישי רואה "הורדה מן הצלב" בציור מופשט של רותקו; רביעי מזהה בלועות פעורים של כרישים בציור של וינסלו הומר "ואגינות" סרסניות; חמישי רואה בארבע הנערות בציור הנודע של סרג'נט "אסירות בפאנאופטיקון".

קימבל מדגים שתי טקטיקות ביקורתיות שכיחות. האחת היא "האדרה מזויפת": המבקר "מנפח" את חשיבותה של יצירה בינונית ש"מסתדרת" עם התיאוריה כצעד מקדים לדיון הביקורתי בה, שהופך פתאום ל"מתבקש"; השנייה, המשלימה, היא "אונס המאסטרים": המבקר מפחית מערכה של יצירה גדולה בדרך של כרסום ביקורתי והשפלת היצירה ("הוא לא צייר גדול אלא גזען חשוך"). בשני המקרים היצירה הופכת לתירוץ ל"הפעלת" התיאוריה. חמור יותר, הן הופכות לקריאות שממיתות את ממד המסתורין ביצירה. כי אם הכל הוא עניין של אידיאולוגיה, והנפש היא עניין שהפסיכואנליזה "מכסה" אותו, היצירה מאבדת את המסתורין שלה, כלומר את רוחה.

אולי זה הדבר החשוב ביותר שרציתי לומר: ה"סביר" של הביקורת החדשה כיום, כמעט בכל אתריה, הוא מחיקת המסתורין של יצירת האמנות. העקיפה הזאת היא המובן מאליו של המבקר כיום. העיסוק האידיאולוגי הוא תחליף נוח, "פושר", למגע במסתורין, שהוא תמיד מקפיא או שורף. בארת: "המוות (של המחבר) מייסד את האמת של היצירה, שהיא תעלומה". האין זה מבחנה הראשי של הביקורת? יכולתה לתאר (לא "לפתור") את תעלומת היצירה. תעלומה שניתנת לתיאור בלקסיקון אידיאולוגי או פסיכולוגי היא לרוב תעלומה קלושה. לקרוא ביקורת על יצירה של משורר שהוא גבר אשכנזי שמאלני מן המעמד הבינוני, שתוכיח במופתים כי אותו משורר היה גבר אשכנזי שמאלני מן המעמד הבינוני ולא גברת מרוקאית פאשיסטית מן המעמד הגבוה - לשם מה, בעצם?

מה שעומד מאחורי החיבור של בארת היא ההבנה הרגישה שיצירת אמנות, במפגש שלה עם קורא (מבקר) נכון, יכולה לעורר דחף ליצירה עצמאית, דחף ליצור משהו חדש רק בגלל קיומה של יצירת הזולת. ביקורת היא סוג כזה של יצירה חדשה.

בארת מסיים את מסתו בקביעה: "לעבור מהקריאה לביקורת פירושו להחליף תשוקה; פירושו לא לחשוק עוד ביצירה, אלא בשפתנו-אנו". אני חושב שזו קביעה מופרכת. לא מפני שאין קיום לתשוקה "לשפתנו-אנו", אלא משום שהיא אינה ממירה את התשוקה ליצירה, אלא משתלבת בה; לחשוק בשפתנו-אנו מיד אחרי קריאה בספרות גדולה, הרי זה דומה להתבוננות בראי מיד אחרי התבוננות בדיוקן עצמי של צייר נפלא. האם לא מוטב להמשיך להתבונן בציור כדי לדבר על הציור? אנחנו, שפתנו, עינינו, דעותינו - כל אלה נמצאים שם ממילא.

ספרו של דרור בורשטיין, "הרוצחים", ראה אור בהוצאת בבל

מצד שני | דרור משעני



רולאן בארת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו