בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה כאן הביקורת ומהי האמת

ספרו של רולאן בארת, "ביקורת ואמת", נולד ב-1966 בצרפת מתוך ויכוח בין מבקרים וחוקרי ספרות "ישנים" ו"חדשים", וניסה להתוות קווי-מתאר למהפכה בקריאת הספרות; כיצד, אם בכלל, השפיעה המהפכה הזאת על המחקר והביקורת בישראל? שתי רשימות על "ביקורת ואמת" בישראל של 2006

תגובות

ביקורת ואמת רולאן בארת. תירגם מצרפתית: אבנר להב. הוצאת רסלינג, 121 עמ', 72 שקלים

מצד שני | דרור משעני

"ביקורת ואמת" נולד בחורף 1966 מתוך ויכוח היסטורי פנים-צרפתי. שלוש שנים קודם לכן פירסם מחברו, הפילוסוף וחוקר הספרות רולאן בארת, ספר על המחזאי בן המאה ה-17 ראסין. הספר ההוא זכה לאינספור מתקפות בעיתונות הספרותית בצרפת מצד חוקריו "הרשמיים" של ראסין, מיני מומחים אקדמיים למאה ה-17 וללשונה. טענתם העיקרית: בארת הוציא את ראסין מ"הקשרו", קרא במחזותיו קריאות ש"לא יעלו על הדעת", פירש בו פירושים "לא סבירים", לא נתן מספיק "כבוד" לאחד מסמליה של הספרות הצרפתית הקלאסית. אחד מהם, ריימון פיקאר, אפילו ישב וכתב ספר ("ביקורת חדשה או הונאה חדשה") נגד הזוועות שבארת ייצג בעיניו.

"ביקורת ואמת" נכתב כתגובה למתקפות אלה; לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה חיבר בארת מניפסט פולמוסי, שמטרתו לנסח מהי בעצם עבורו הפעולה הזאת של קריאת ספרות וכתיבה עליה. בחלקו הראשון, והסרקסטי להפליא, בארת בעיקר "משיב אש", כלומר מחדד את ההבדלים בין מה שהוא מכנה "הביקורת הישנה" לבין תפיסותיו את הכתיבה על ספרות; בחלק השני הוא מנסה לנסח את הנחות היסוד של המבקרים והחוקרים "החדשים", שביניהם הוא מונה כותבים שונים זה מזה כמו גסטון בשלאר, ז'אן פול סארטר, לוסיין גולדמן ואחרים (מי שמבקש לדעת עוד על הפולמוס, יקרא את ההקדמה היפה לספר שכתב ד"ר עירן דורפמן).

השאלה שהולידה את החיבור הזה, אם כך, היא איך "מותר" לקרוא את ראסין ולכתוב עליו, ובעצם איך "ראוי" לקרוא טקסטים בכלל; זוהי כמובן גם השאלה שאתה צריך להתמודד מי שמבקש לכתוב על הספר הזה עצמו: האם צריך לקרוא אותו, כפי שביקשו "המבקרים הישנים" לקרוא את ראסין, רק מתוך זמנו ומתוך הקשרו, כלומר כדיון היסטורי שנערך בצרפת בשנת 1966, ולעצור את הפרשנות שלו בגבולות הזמן והמקום האלה; או שמא מותר לקרוא אותו כפי שמבקש בארת בעצמו לקרוא את ראסין, כלומר לעקור את "ביקורת ואמת" מהקשרו ומזמנו, לקבל אותו אל העברית של זמננו (והאם זה לא מה שעושה ממילא התרגום?), ולאפשר לו לטלטל את האפשרויות של קריאת ספרות וכתיבה עליה כאן ועכשיו. אני אבחר באפשרות השנייה.

*

מה בעצם לא מקבל בארת בעבודתם של "המבקרים הישנים"? ראשית, הוא דוחה את הפנייה שלהם אל כוונות המחבר ואל זמנו כדי להפיק מהם את "המשמעות הנכונה" של היצירה: "אנו נוטים בדרך כלל, לפחות בימינו, להאמין שהסופר יכול לתבוע את מובנה של יצירתו ולהגדירו בעצמו כמובן החוקי. מכאן בא תשאול בלתי הגיוני שהמבקר מפנה לסופר המת, לחייו, לעקבות כוונותיו, כדי שאותו סופר מת יגבה בעצמו את משמעות יצירתו" (עמ' 74).

בארת מתנגד לפנייה אל "סמכותו החוקית" של המחבר על משמעות יצירתו, לא מפני שאין לו כבוד לסופרים (דווקא יש לו), אלא מפני שהוא מבין שהניסיון לברר את "המשמעות הנכונה" של הטקסט הספרותי הוא בעצם מאבק על המשמעות בכלל, על "האמת", כלומר על מה מותר ומה אסור להעלות על הדעת ולומר בתוך חברה ותרבות ברגע היסטורי מסוים. באצטלה של "מדעיות", מה שמנסים בעצם המבקרים הישנים לעשות כאשר הם שואלים את המחבר לכוונתו, הוא לקבע את האפשרות לומר משהו לא רק על הספרות אלא גם על העולם; כי הרי בסופו של דבר הם שמים בפיה של היצירה או מחברה "משמעות" או "פירוש" בדיוק כפי שעושה המבקר החדש, הואיל ואם ליצירה או לסמל ספרותי היתה אמנם "משמעות אובייקטיבית" שלא זקוקה לפירוש, כזו שאומרת את עצמה, לא היה צורך באף חוקר או מבקר, ישן או חדש, שיחלץ אותה מתוכם.

מה מציע בארת במקום הפנייה אל המחבר ואל "המשמעות החוקית"? הוא מציע לקרוא את הטקסט הספרותי נעדר-המחבר כחלק מהרפתקה אנושית של כתיבה ויצירת משמעויות ואמיתות; הוא מציע לחקור כיצד סמלים נוצרים בתוך לשון הספרות, איך הם נקראים בתוך חברה ותרבות, ומדוע ברגע היסטורי מסוים הם מובנים כך וברגע הבא אחרת.

המבקר החדש, כותב בארת, איננו מחוקק ואיננו שוטר; הוא לא ינעל את משמעות הטקסט, כלומר את מה שמותר לומר על ספרות (ובכלל), אלא להיפך: הוא ינסה, באמצעות הקריאה והכתיבה, לחשוף את עושר-המשמעות האינסופי של יצירות הספרות, ובעצם של החוויה האנושית שיוצרת אותן. כי לאחר שוויתר על "המובן-החוקי" של היצירה, זו שהעניק לה לכאורה מחברה, ייוותרו בידיו פשוט טקסטים, שבאמצעותם מבינים בני אדם את עצמם ומסבירים לעצמם את העולם, או בלשונו הנפלאה של בארת: "יצירות שנחצו על ידי הכתיבה המיתית הגדולה שבה האנושות מנסה את משמעויותיה, כלומר את תשוקותיה" (עמ' 76). ההרפתקה הזאת של הכתיבה האנושית, של ההתנסות האינסופית ביצירת סמלים ומשמעויות בטקסטים, לא תיעצר גם בכתיבתו של המבקר והחוקר: היא תימשך אל תוכה, והוא ייקח בה חלק ככותב בדיוק כפי שעשו לפניו מחבריהם של הטקסטים שקרא.

צריך לראות כמה תשוקת חירות (כן, מרקסיסטית) יש בהצעה של בארת, שמשחררת את הקורא ואת היצירה הספרותית מהמאסר שהטילה עליו הביקורת הישנה (זה הכלא שהקוראים הם אסיריו הכנועים, המקבלים את מזונם-משמעותם מהטבח הראשי שלו, המחבר, בתיווכם של הסוהרים, חוקרי ומבקרי הספרות); צריך לראות איך היא משתפת את הקורא, את הסופר ואת הספר בפעולה אקטיבית של יצירת משמעויות ואמת בעולם. אבל יכול להיות שיש מי שחושש מהאפשרות לשתף רבים בתהליך הזה שבו "האנושות מנסה את משמעויותיה"?

*

ל"ביקורת ואמת", יחד עם טקסטים נוספים של בארת ושל כותבים אחרים בני דורו, היתה השפעה ניכרת על מחקר וביקורת הספרות בעולם, וגם בישראל; בעשורים הבאים נכתבו מחקרים רבים השותפים לניסיון להבין אילו סמלים יצרה ויוצרת הלשון הספרותית, כיצד הסמלים הללו נקראו והובנו ברגעים היסטוריים בתוך חברות ותרבויות, וגם כיצד הוגבל לעתים עושר המשמעויות שלהם במחקר או בביקורת הספרות. לעתים קרובות נכתבו המחקרים מתוך תשוקה גדולה לפרוץ את מה שנתפס עד אז כ"אמת" בלשון, להרחיב את מה שהוכר כטווח-האפשרויות של "האנושי".

חלק מהמחקרים, ולאו דווקא בהשפעתו הישירה של בארת, עסקו ביצירתם של סמלים "פוליטיים" בספרות; למשל, אם להדגים בפשטנות מסוימת, באופן שבו נכתב "היהודי" כסמל בספרות האירופית או באופן שבו נכתבו בה ל"ערבי" אפשרויות המשמעות שלו. רבים מהם נכתבו בידי מי שלא השתתפו עד אז בתהליך שבו "האנושות מנסה את משמעויותיה": קוראות-נשים, קוראים מאסיה ומאפריקה.

מטרתם, בדרך כלל, לא היתה "להרשיע" או "לגנות" את מחברי היצירות, אלא להצביע על האופן שבו מובן סמל בלשון ובתרבות שבה נכתב; בעיקר ביקשו לשחרר את הסמלים האלה ממאסרם, לפתוח אותם למשמעויות חדשות. עם זאת, גם כמה ממחקרים אלה נטו לעתים יתר על המידה להבליט את מקומו של המחבר, ואז הפכו לכתבי אישום דלים נגד "גזענותו" או לכתבי שבח על "חתרנותו". ככה זה כנראה, כמו בספרות: יש מי שיודעים לכתוב ויש מי שפחות. לא כולם רולאן בארת.

אבל בדיוק כמו בארת, כל המחקרים האלה, הטובים והרעים, נתקלו בישראל בהתנגדות מצד הביקורת הישנה, ותמיד בטענה שצריך להפריד בין "ספרות" ל"פוליטיקה", בין "המחקר המדעי" לבין "האידיאולוגיה של החוקר", כלומר שיש "מותר" ו"אסור" בקריאת ספרות. האיסור, כפי שכותב בארת, לא מציג את עצמו כאיסור, אלא מתחזה כהתנגדות למה שהוא "לא מדעי", אבל למעשה הוא תמיד פעולה פשוטה של מניעה, של עצירת הפרשנות, כלומר חוק: "מטילים איסור (...) על דיבור מסוים סביב הספר (...) בתוך המדינה הספרותית על הביקורת להיות 'מוחזקת' בדיוק כמו משטרה: לשחרר אחת מהן יהיה מסוכן ממש כמו להפוך את האחרת לעממית. יהיה בכך כדי לערער על כוחו של השלטון" (עמ' 30-31).

השאלה המעניינת היא מדוע אסור לערבב "ספרות" ו"פוליטיקה"; התשובה הניתנת לשאלה זו כיום היא בדיוק התשובה הטאוטולוגית שנתנו לפני 40 שנה המבקרים הישנים: יש לכבד את ייחודיות הספרות מפני שהיא הספרות. כותב בארת: "'באשר לאלים', כך המליץ דמטריוס מפלרון, 'אמור שהם אלים'. ציוויה הסופי של הסבירות הביקורתית גם הוא מאותו סוג: באשר לספרות, אמרו שהיא ספרות. הטאוטולוגיה הזאת אינה לחינם: מעמידים תחילה פנים כמי שמאמינים שאפשר לדבר על הספרות (...) אך הדיבור הזה נעצר פתאום, שהרי אין מה לומר עליו פרט לזה שהוא עצמו. אכן, הסבירות הביקורתית מובילה להשתקה או לתחליפה, הפטפוט: זו שיחת חברה נעימה, כפי שאמר יאקובסון כבר בשנת 1921" (עמ' 53).

40 שנה לאחר פרסום "ביקורת ואמת", ולמרות כמה הישגים חשובים שהשיג מאז המחקר החדש, הדיבור הזה על הספרות עדיין דומיננטי בישראל של 2006. מספיק לעיין ברשימות הקורסים באוניברסיטאות, או לקרוא בחלק מרשימות הביקורת או הראיונות הנערכים עם סופרים בעיתונות, כדי לגלות שהכתיבה על הספרות בישראל מתקשה עדיין להפנים לתוכה את הספר הזה, ולהיפרד מאהבתה ארוכת-השנים למחבר ול"אמת" שהניח לכאורה ביצירתו.

*

נתחיל במחבר ובמה שמותר ואסור לומר עליו; בישראל יש לא מעט חוקרי ספרות שעיקר עבודתם בהאדרת סופרים לאומיים, מתים או חיים. לעתים נדמה כי החוקרים הללו בכלל מבינים את שליחותם התרבותית במונחים של שירותי הביטחון הכללי: הם יחידת האבטחה של הסופרים הלאומיים: מסתובבים סביבם עם עטים שלופים, מוכנים לירוק דיו לעבר כל מי שמעז "לא לכבד" את הסופר הלאומי או את הספרות הלאומית שלנו (היתרונות בתפקיד הזה, ממש כמו בעבודת המאבטח, הם כנראה הקרבה הפיסית לאישיות המאובטחת והנסיעות אתה לכנסים בחו"ל).

אופי הדיבור שיוצרת תפיסת המחקר הזאת נובע ישירות ממה שמותר לומר על הסופר ועל הספרות; מה שמותר לעשות הוא לחזור אל המחבר בהרצאות ובמחקרים על "עולמו" ו"משמעות יצירתו", הרצאות ומחקרים שנשמעים בדרך כלל כך: "אני, החוקר, מצאתי כי הסופר הלאומי קורא ביצירתו לרגישות לזולת ולפתיחות לאחר; הוא יושב עמנו כאן ויכול לאשר זאת. ומכיוון שהוא הסופר הלאומי, אזי הספרות שלנו כולה, וכמובן שגם הלאום, מצטיינים ברגישות ובפתיחות הזאת". או בגרסה אחרת: "אני, החוקר, מצאתי כי הסופר הלאומי מושפע מאוד מיצירתם של קפקא או של פוקנר; הנה, אשתו יושבת כאן ומהנהנת בראשה. ומכיוון שהוא הסופר הלאומי, שבתי ואישרתי כאן את היותה של ספרותנו המשך ישיר לספרות ולתרבות אירופה".

חשוב לראות כי למרות "מדעיותן" של הקריאות האלה, שנוכחותן בשדה המחקר והביקורת בישראל עדיין רבה, גם הן בעצם מערבבות "ספרות" ו"פוליטיקה"; אלא שהן מערבבות אותן בכיוון הרצוי, כלומר מערבבות כך שהספרות תמיד תישאר "יפה", ושגם אנחנו, הקוראים והכותבים אותה, תמיד נישאר יפים. זהו בעצם המאפיין העיקרי של הספרות לפי הביקורת הישנה: שהיא תמיד "יפה". אמנם, גם חוקרים אלה יסכימו כי הספרות היא חלק מהחברה ואפילו יודו כי החברה נעשית אלימה, והשקר פושה בה והשחיתות, והטלוויזיה גרועה והעוני מתפשט, ובכל זאת יתעקשו כי הספרות נשארת יפה, או לפחות הסופרים הלאומיים בתוכה (ותמיד יש כמה כאלה, גם אם הספרות עצמה "כבר לא מה שהיתה").

וכך, 40 שנה אחרי "ביקורת ואמת", זהו מצבו בישראל של המאבק שביקש לקיים בארת על המשמעות: חוזרים שוב ושוב אל המחבר ("הלאומי" או "החתרני"), מפענחים את "האמת" של יצירתו, והאמת הזאת תמיד יפה (כי היא הרי הספרות) ודרכה גם אנחנו. תוצאות השיח הזה, הממוקד במחבר ומפריד לכאורה בין "ספרות" ל"פוליטיקה", בשדה המחקר האקדמי, הן שיש בעצם מעט מאוד דברים שאומר חוקר הספרות, שהסופר לא יכול לומר על עצמו בעצמו: שהוא רגיש או חתרני, שהוא מזכיר לעצמו את ג'יימס ג'ויס. בשדה ביקורת הספרות בעיתונות, להיעדר הזה של הלשון עלולות להיות תוצאות חמורות עוד יותר: חפיפה מטרידה בין לשון הביקורת ללשון הקומוניקטים והראיונות היחצ"ניים.

לכן, מה שנדרש לנו כיום הוא בדיוק מה שביקש לעצמו בארת לפני 40 שנה: את הזכות לשפה עצמאית; שפה שבה לא יהיה בלתי "מדעי" להוציא את הספרות מכלאו של "היפה", ולחשוב, למשל, על לשון הספרות כמי שמקיימת איזה קשר עם הלשון שבה נכתב חוק התקציב, ועם לשונם של שלטים בהפגנות, ועם הלשון שבה נכתבים פסקי דין המצדיקים את הכיבוש ועם לשונן של מודעות הפרסומת.

*

יש מי שמבקשים לטעון, כי הביקורת החדשה כבר ניצחה בקרב שלה על האמת והמשמעות, וכי הידע על הספרות (ועל העולם) בישראל הוא כבר כולו "פמיניסטי" או "פוסט-קולוניאלי"; אין ספק: הרי ברור כשמש שכל הפרופסורים בחוגים לספרות ילמדו מעכשיו את "ביקורת ואמת", ולו כדי לאפשר לתלמידים שלהם לחשוב על האפשרויות שהוא מציע. ויש עוד הוכחה: מספיק להוציא את הראש מהתא המבודד שבו יושבת הספרות ולהביט החוצה, כדי לראות שזה נכון. העולם הרי כבר יפה, בדיוק כמו הספרות.

מצד אחד | דרור בורשטיין



רולאן בארת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו